פתיחת התפריט הראשי

הארון א-רשיד

(הופנה מהדף הארון אל-רשיד)

הארון א-רשידערבית: هَارُون الرَشِيد, 763809) היה הח'ליפה העבאסי החמישי (לפניו שלט אחיו אל-האדי, ואחריו שלט בנו אל-אמין). תקופת שלטונו (786809) נחשבת לעידן של שגשוג בשדות התרבות, המדע והדת באימפריה המוסלמית. מוזיקה, ספרות ואמנות פרחו תחתיו, וכל זה זיכה את תקופתו בכינוי 'תור הזהב העבאסי'.

הארון א-רשיד
rey leon
Harun Al-Rashid and the World of the Thousand and One Nights.jpg
לידה 17 במרץ 766
ריי, איראן עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 24 במרץ 809 (בגיל 43)
טוס, איראן עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה בית עבאס עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה עיראק עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
שושלת עבאס
אב אל-מהדי עריכת הנתון בוויקינתונים
אם ח'יזוראן עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים אל-אמין
אל-מאמון
אל-מעתצם
Al-Qasim ibn Harun al-Rashid עריכת הנתון בוויקינתונים
הח'ליף לבית עבאס ה־5
786809
(כ־23 שנים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
הארון א-רשיד מקבל משלחת של המלך קארל הגדול
רחוב הארון א-רשיד בשכונת באב א-זאהרה בירושלים

חייו וחיי החצר שלו נתנו השראה לסיפורים, חלקם בדיוניים. הרבה מסיפורי אלף לילה ולילה מגוללים את מעשיו. על פי אחד הסיפורים המפורסמים, היה הח'ליפה יוצא מארמונו בבגדים פשוטים בבקשו לשמוע את הנעשה ברחוב ולהקשיב לרחשי העם – סיפור הנותן השראה לשליטים מוסלמים רבים עד עצם היום הזה.

את רוב כוחו כינס א-רשיד סביב הברמכים, אשר ריכזו את כוחם בבגדאד. הם היו משרתי הארמון, ותפקידם המקורי היה לגייס מיסים והכנסות למדינה. החלטותיו של א-רשיד הושפעו ממשפחתו ובעיקר מאמו. לאחר מותה, הושפע מזוביידה – אחת מנשותיו, מהמשפחה העבאסית. הוא בחר בבנהּ, אל-אמין, ליורשו.

תקופת שלטונו נחשבת בדרך כלל לשיא בשושלת בית עבאס, אם כי כבר בזמנו החלו הסימנים הראשונים לשקיעתה. במערב, צפון אפריקה וספרד, נעשו כמעט עצמאיות תחת שלטון אמירים משלהן, שהכירו בסמכות העבאסים הכרה סמלית בלבד. במזרח התפורר שלטונו של א-רשיד על האיראנים[1]. המחקר המודרני גורס כי תפיסת תקופת שלטונו של א-רשיד כתור הזהב נובעת בחלקה מן המאורעות הקשים שאירעו בעשורים שלאחר מותו, והובילו להיצרבו בתודעה כח'ליף האחרון שהחזיק בשליטה בפועל על כלל ארצות האסלאם.

שש שנים לפני שנפטר, בעלותו לרגל למכה, ביקש להסדיר את שאלת הירושה שלו והכריז על בנו הבכור כעל יורשו. עוד קבע שבנו הצעיר ישלוט על מחוז מרו, בירת ח'וראסאן, וכי תהיה לו שם אוטונומיה. ואולם לאחר מותו הדבר לא יצא לפועל, מה שהביא למלחמת האחים (פיתנה) בין בנו הבכור אל-אמין והצעיר אל-מאמון, ובסופו של דבר להתפוררות השלטון המרכזי של האימפריה העבאסית.

בשנת 807 גזר על כל היהודים במעמד ד'ימי לחבוש כובע מיוחד שנועד להבדילם מהאוכלוסייה המוסלמית.

על שמו נקראו רחובות בירושלים ובחיפה. בהיותו גיבור תרבות, הוא מופיע ביצירות רבות ובהן "סיפורי ערביה", "אלף לילה ולילה" והפואמה האוטוביוגרפית שחיבר המשורר האירי ויליאם בטלר ייטס, המתנה של הארון א-ראשיד, משנת 1923.

פעילותועריכה

א-רשיד עסק בשני נושאים עיקריים: האחד, ניסיונות כיבוש נרחבים נגד ביזנטיון; השני, ניסיונות לפתור את בעיות השליטה בח'וראסאן.

מלחמות הקודשעריכה

בניגוד לבית אומיה, א-רשיד הדגיש את חשיבות מלחמות הקודש (ג'יהאד) שכמעט ולא היו חשובות בימי האומיים. עוד בהיותו נער, בשנת 779, שלח אותו אביו החליף אלמהדי בראש חיל שחדר ללב הקיסרות הביזנטית. בעקבות הצלחתו מונה א-רשיד לשליט החלקים המערביים של הקיסרות העבאסית. לאחר מכן, בשנת 781, יצא א-רשיד שוב לביזנץ, והתקדם לבירתה אגב נחילת ניצחונות רבים. אלה הובילו את הביזנטים לבקש שביתת-נשק תמורת פיצוי כספי גדול[2]. כשמונה א-רשיד לח'ליף גילה עניין גדול במלחמת הקודש יותר מכל הח'ליפים בני משפחתו שקדמו לו. עקב כך ישב תקופות ארוכות בעיר א-רקה, מה שאפשר לו להיות קרוב לאזורי הספר.

א-רשיד כונן מחוז בעורף הספר שנקרא עואצם או ת'ע'ור, וההכנסות ממנו יוחדו להוצאות המלחמה נגד הביזנטים. בשנים 806807, יצא א-רשיד במסעות הגדולים ביותר שנערכו אי-פעם על ידי העבאסים נגד הביזנטים. תוצאות המסעות לא היו מזהירות, ושום שטח לא נכבש באופן קבוע[3]. ייתכן שמטרות מלחמות הקודש היו להראות את חשיבות הח'ליפה כמנהיג צבאי.

בעיית הממשל בח'ורסאןעריכה

עוד מימי המהפכה העבאסית הייתה נתונה השליטה באזור זה בידיהם של האבנא (אנשי הצבא הח'ורסאניים). במקור היו האבנא תושבי ח'ורסאן, אבל בזמן שלטונו של א-רשיד הם ישבו ברובם בבגדאד ובא-רקה. ייתכן כי המתיחות באזור נבעה בין היתר גם מהמישור החברתי, כיוון שבני המחוז, ובעיקר בעלי הקרקעות והנסיכים העצמאיים למחצה, חשבו את האבנא לנחותים. ואולם ככל הנראה הגורם המרכזי למתיחות היה ויכוח באשר לאופן הוצאת הכספים שנגבו ממס הקרקע של האזור. עוד בימיו של הח'ליף עת'מאן ניטשה מחלוקת כיצד להוציא את ההכנסות מהמיסים: קבוצה אחת סברה שהח'ליף הוא שצריך להחליט, וקבוצה אחרת טענה שיש להשאיר את מרבית הכסף לשימוש המוסלמים במחוז שממנו נגבה המס.

האבנא, שהשתמשו בכספי המס של ח'ורסאן למימון משכורותיהם וקצבאותיהם, התנגדו לבקשתם של רבים מנכבדי המחוז כי מרבית הכסף יישאר במחוז וישמש להוצאותיו. בין השנים 793794 התחולל שינוי: את השליטה על האזור קיבל אל-פצל אבן יחיא אל-ברכמי. לאור שייכותו המשפחתית למשפחת הברמכים, שנחשבה למשפחה חשובה במזרח איראן, היה שלטונו אהוד בקרב נכבדי ח'ורסאן. עוד הוא הוציא כספים על מפעלי בנייה ועל פשיטות צבאיות בגבול המזרחי של ח'ורסאן.

זמן קצר לאחר מכן, ב-796, כנראה עקב לחצים מצד האבנא בבגדאד, החליף א-ראשיד את אל-פצל בעלי אבן-עיסא אבן-מאהאן אחד מהאישים הבולטים באבנא. ככל הנראה ניסה עלי לנצל בצורה קשוחה וחסרת התחשבות את משאבי ח'ורסאן. הדבר עורר התנגדות, נתרבו התלונות ופרצו מרידות בסדר גודל שכמותו לא היה. במשך זמן מה א-רשיד העלים עין, וייתכן שהתעלמות זו נבעה מהעובדה שעלי העביר לו חלק נכבד מהכנסותיו. אבל בין שנת 805 לשנת 806 פרץ בסמרקנד מרד בהנהגתו של ראפע אבן-לית', נכדו של נצר אבן-סיאר שהיה הנציב האחרון במחוז מטעם בני אמיה. עלי לא הצליח להשתלט על המצב. א-רשיד פיטר את עלי מתפקידו כנציב, ולמרות זאת נמשכו המהומות. לכן בשנת 808 החליט א-רשיד לצאת לעבר ח'ורסאן בעצמו. במסע זה נפטר א-רשיד בעיר טוס שבח'ורסאן בשנת 809[4].

הירושהעריכה

תחת שלטונו של אלמהדי התקיימו שתי קבוצות כוח עיקריות. האחת – קבוצה של ראשי הצבא, ובראשם חוגי האבנא. השנייה – משפחת הברמכים, שהייתה הקבוצה השולטת בחוגי המנהל האזרחי. מוסא, בנו בכורו של אלמהדי, פעל כנציג של אביו בבגדאד בהזדמנויות שונות, קשר קשרים קרובים עם ראשי הצבא והיה מזוהה עם חוגי האבנא[5]. אחיו הצעיר של א-רשיד – הודות לניצחונו על הביזנטים ב-781, מונה על ידי אלמהדי כיורש שני לאחר אחיו מוסא[6]. הוא התחנך אצל יחיא אבן-ח'אלד אל ברמכי, וקשר קשרים בעיקר עם חוגי החצר ובראשם משפחת הברמכים. לפיכך היה עניין ירושתו של אלמהדי למאבק בין שתי קבוצות כוח אלו[7].

ההסכם המקורי היה שמוסא יירש את אלמהדי, ולאחר מותו יירשנו א-רשיד. בשנת 785 נהרג אלמהדי, כנראה בתאונת ציד, ומוסא תפס את מקומו כח'ליפה. ראשי האבנא חששו מעלייתו המצופה של א-רשיד לח'ליפה לאחר אל-האדי, כיוון שזו בהכרח תגרור עמה פגיעה במעמדם וחיזוק של הברמכים. כמו כן, לא נדרש מאמץ רב מצדם כדי לשכנע את אל-האדי לשנות את ההסכם ולהחליט על ג'פער בנו כיורשו. אבל בינתיים התדרדרו מאוד היחסים בין אמם של א-רשיד ואל-האדי, ח'יזראן, לבין אל-האדי. ח'יזראן הייתה בעלת השפעה גדולה על מהלכי המדיניות, ואל-האדי הכריז פומבית שלא יסבול התערבות בהחלטותיו. דבר זה אינו ודאי, אך ייתכן שהייתה זו היא שארגנה את מותו של אל-האדי.

כך או אחרת, אחרי שלושה-עשר חודשים בשלטון נפטר, אל-האדי בנסיבות מסתוריות. תומכיו של א-רשיד פעלו במהירות: ג'פער נאסר וא-רשיד תפס את השלטון במהפכה מהירה ויעילה[8].

הארון א-רשיד וקרל הגדולעריכה

על האופן שבו נתפס א-רשיד בעייני המערב ניתן ללמוד מחיבורו של איינהרד "חיי קרל הגדול".

איינהרד היה מזכירו ויועצו הקרוב של קרל הגדול. מטרת, כפי שכותב איינהרד, הייתה "לא לזנוח את זכרו של איש שכזה"[9]. כדי לפאר את זכרו של קרל, מתאר איינהרד בפרק השישה-עשר את הקשרים שהיו לקרל עם מלכים גדולים בתקופתו. לגבי קשריו עם א-רשיד נכתב: "עם הארון, מלך הפרסים, ששלט כמעט בכל המזרח, חוץ מהודו, הייתה לו ידידות כה עמוקה..."[10].

במחקר כיום קיימת מחלוקת לגבי טיב היחסים שהתקיימו בין קרל לא-רשיד. יש הסבורים שהתקיימו ביניהם קשרים חזקים שהיו מבוססים על יריבות משותפת לביזנטים ולשליטי בית אומיה בספרד. הם החליפו ביניהם מתנות (ביניהן הפיל אבו אל-עבאס) ונציגויות דיפלומטיות וקבעו הסכם בו קיבל קרל מא-רשיד זכויות עלייה לרגל למקומות בארץ ישראל הקדושים לנצרות, וא-רשיד קיבל זכויות לסחור בנמלים בים התיכון[11].

אומנם קיימות במחקר גם גישות המייחסות לקשרים בין קרל לא-רשיד חשיבות קטנה בהרבה, בעיקר בגלל היעדר מוחלט של תיעוד לקשר כזה במקורות הערבים. אולם נראה שהערבים באותה תקופה ייחסו חשיבות מועטה מאוד למערב-אירופה, אזור שנתפס בעיניהם כמפגר וחסר תרבות. יחס זה יכול להסביר את היעדר התיעוד[12].

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא הארון א-רשיד בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ לואיס, ברנרד, "המזרח התיכון : אלפיים שנות היסטוריה מעליית הנצרות עד ימינו" (רעננה: עם עובד, 1955), עמ' 72.
  2. ^ משה מעוז, "בית עבס", בתוך: "פרקים בתולדות הערבים והאסלאם", בעריכת: חוה לצרוס-יפה. (בן שמן: מודן 1982), עמ' 206.
  3. ^ היו קנדי, "מחמד והח'ליפות", (ירושלים: מוסד ביאליק אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1998), עמ' 132.
  4. ^ היו קנדי, "מחמד והח'ליפות", (ירושלים: מוסד ביאליק אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1998), עמ' 133-134.
  5. ^ היו קנדי, "מחמד והח'ליפות", (ירושלים: מוסד ביאליק אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1998), עמ' 128.
  6. ^ משה מעוז, "בית עבס", בתוך: "פרקים בתולדות הערבים והאסלאם", בעריכת: חוה לצרוס-יפה. (בן שמן: מודן 1982), עמ' 206.
  7. ^ היו קנדי, "מחמד והח'ליפות", (ירושלים: מוסד ביאליק אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1998), עמ' 128.
  8. ^ היו קנדי, "מחמד והח'ליפות", (ירושלים: מוסד ביאליק אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1998), עמ' 128-130.
  9. ^ איינהרד, "חיי קרל הגדול", תרגם: יצחק חן, (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2005) עמ' 37.
  10. ^ איינהרד, "חיי קרל הגדול", תרגם: יצחק חן, (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2005), עמ' 52-53.
  11. ^ משה מעוז, "בית עבס", בתוך: "פרקים בתולדות הערבים והאסלאם", בעריכת: חוה לצרוס-יפה. (בן שמן: מודן 1982), עמ' 207.
  12. ^ יהושע פראוור, "ההיסטוריה של ארץ-ישראל - שלטון המוסלמים והצלבנים (634 - 1291)", (ירושלים: יד יצחק בן-צבי וכתר הוצאה לאור: 1998) עמ' 87; כמו כן ברנארד לואיס, "האסלאם בהיסטוריה - רעיונות, אנשים ומאורעות במזרח-התיכון", (תל אביב: זמורה, ביתן: 1984), עמ' 88.