פתיחת התפריט הראשי

הארי ג'יימס סמואל גאנטריפ (באנגלית :"Harry James Samuel Guntrip" ;‏ 29 במאי 1901- 1975) היה פסיכולוג בריטי שהגה את תאוריית יחסי אובייקט ותרם רבות לבית הספר של המחשבה הפורידיאנית.[1][2] הוא היה עמית של החברה הפסיכולוגית הבריטית, ופסיכותרפיסט ומרצה במחלקה לפסיכיאטריה באוניברסיטת לידס. הוא תואר על ידי ד"ר ג'וק סאתרלנד כ"אלמוות פסיכואנליטי".

הארי ג'יימס סמואל גאנטרים
אין תמונה חופשית
לידה 29 במאי 1901
פטירה 1975 (בגיל 73 בערך)
מדינה הממלכה המאוחדת, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד עריכת הנתון בוויקינתונים
ידוע בשל תרומתו לניתוח האישיות הסכיזואידית
השכלה Alleyn's School עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע פסיכולוג עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

עבודתועריכה

המבנה האישיותי שהגה גאנטריפ ביקר במידה רבה תאוריות של גדולי הפסיכולוגים מתחום הפסיכו אנליזה כולל מלאני קליין, רונלד פיירברן, ד.וו. וויניקוט ומיכאל באלינט. על אף שקיבל ואישר תאוריות פרויאדיאניות רבות, הוא פיתח רעיונות משלו וביקר את פרויד על כך שהתבסס במידה רבה מידי על הביולוגיוה בכלל ועל אינסטינקטים בפרט ואף לפי גאנטריפ, היה לא הומני. הוא ביקר בחריפות גם את תאוריית האובייקט היחסי של פיירברן. הוא טען שלאגו הנסוג יש השפעה גדולה על חייו של אדם, זו הייתה נחשבת לתרומתו הגדולה ביותר לתחום הפסיכואנליזה.[3] הוא ראה את תחושת הריקנות הסכיזואידית כמשקפת את משיכת האנרגיה מהעולם האמיתי לעולם של יחסי אובייקט פנימיים. בעקבות הסימפטומים האישיים שלו הוא טופל באמצעות פסיכואנליזה על ידי פיירברן ווויניקוט. הטיפול עזר לו אך לא ריפא את בעיותיו.[4][5]

על האישיות הסכיזואידיתעריכה

גאנטריפ עבד באופן נרחב עם מטופלים סכיזואידים שהיו מנותקים וחסרי יכולת לקיים מערכות יחסים משמעותיות עם בני אדם אחרים. הוא ראה את ה"עצמי" כמושג הפסיכולוגי הבסיסי, פסיכואנליזה כמחקר לצמיחתו, והטיפול הפסיכואנליטי כאמצעי והזדמנות לספק מערכת יחסים אישית שבה הניכור של ה"עצמי" יכול לצמוח באופן בריא ובפעם הראשונה להיות במגע עם אנשים ועצמים אחרים. הוא סימן את תשעת המאפיינים הבאים של האישיות הסכיזואידית: נטייה להתכנסות פנימה, מופנמות, נרקיסיזם, דיות עצמית, תחושת עליונות, חוסר רגש, בדידות, נתק מהעצמי-דה-פרסונליזציה ותסוגה.[6]

התיאור של תשעת המאפיינים שהוגדרו לראשונה בבירור על ידי גאנטריפ, אמור לשפוך אור על ההבדלים הקיימים בין המסורת התיאורית לבין המסורת הפסיכואנליטית. כל תשעת המאפיינים עקביים. רובם, אם לא כולם אמורים להיות מוצגים כאשר מבקשים לאבחן הפרעת אישיות סכיזואידית.

נטייה להתכנסות פנימה (introversion)עריכה

גאנטריפ תיאר את הפנימיות הסכיזואידית כך:" במלוא מובן המילה, הסכיזואידי מתואר כתלוש רגשית מהמציאות החיצונית. כל תשוקיותיו המיניות מתועלות כלפי אובייקטים פנימיים והוא חווה עולם פנימי עשיר אשר לעיתים קרובות מתבטא בפנטזיות ובדמיון מפותח אשר ניתן לגשת לכך. לרוב, רוב הפנטזיות של הסכיזואיד הם חלק מעולמו הסודי ונסתרות מן העין החיצונית". האדם הסכיזואידי מנותק מהמציאות החיצונית במידה כזאת שחווה אותה כמסוכנת. ההתכנסות היא תגובה רגשית טבעית לבריחה ממקור סכנה ומציאת מקום מבטחים. האינדיבידואל הסכיזואידי דואג אם כן להימנע מסכנה ולהגיע למקום בטוח.

מופנמות/מסוגרות/מכונסות (withrawnness)עריכה

המשמעות של תכונה זו היא ניתוק מהעולם החיצוני. צדה השני של האינטרוברסיה היא המופנמות. בעוד שישנם הרבה אנשים החיים עם הפרעת אישיות סכיזואידית המציגים מופנמות (ביישנות, אי רצון, או הימנעות מהעולם החיצוני ומיחסים בינאישיים), מופנמות זו מגדירה מאפיינת רק חלק מהם שכן כאמור, רבים מהם חברותיים ומתקשרים והם למעשה סכיזואידים חשאיים. הסכיזואידים החשאיים יכולהים להתפס כזמינים ומתעניינים באינטראקציות בינאישיות אך בפועל הם מנותקים רגשית ומקיימים מרחב ביטחון פנימי. מאחר שחלק מהסכיזואידים מקיימים מופנמות שאינה גלויה, תצפית התנהגותית על המטופל לא תחשוף את עולמו הפנימי ולכן זהו לא מאפיין אמין לאבחון.[6]

נרקיסיזםעריכה

גאנטריפ מגדיר נרקיסיזם כ"מאפיין העולה מתוך החיים הפנימיים של החיים הסכיזואידים. מושאי אהבתו פנימיים ונמצאים בתוכו והוא מזדהה איתם בחוזקה. השאלה היא האם החיים הפנימיים האינטנסיביים של הסכיזואידים נובעים מתשוקה ורעב להתאחד עם אובייקטים חיצוניים או עקב נסיגה מן החוץ אל עולם פנימי בטוח יותר לכאורה" נרקיסיזם הוא מאפיין שעולה החוצה מהחיים הפנימיים שהאדם עם ההפרעה חי בהם. אהבתו לאובייקטים כולה בתוכו, יתרה מכך, הוא מזוהה עמם במידה כה רבה עד כי הליבידו הקשור בהם נראה כהוא עצמו. הצורך בקשר הוא נמיע רב עוצמה אצל סכיזואיד כפי שהוא אצל כל אדם. למרות זאת, מכיוון שאהבת האובייקטים של האדם עם הפרעת אישיות סכיזואידית היא פנימית, הוא או היא מוצאים ביטחון מבלי ליצור קשר וחיבור עם אובייקטים בעולם האמיתי.[6]

דיות עצמית (Self sufficiency)עריכה

רובם המכריע של הסכיזואידים מציגים יכולת כבירה של דיות עצמית יכולת לפעול לבד ולנהל את חייהם באופן עצמאי ואוטונומי. גאנטריפ כותב: "האינטרובקסיבי הנרקיסיסטי הזה המספיק לעצמו, נעדר יחסים אישיים בעולם החיצון בעוד שכל היחסים הרגשיים שלו נישאים על עולמו הפנימי, זה שומר כנגד חרדה הפורצת החוצה בהתמודדות עם אנשים אמיתיים". ככל שהסכיזואיד יכול להסתמך על עצמו, כך הוא פחות נאלץ להסתמך על אחרין ולהחישף לסכנות פוטנציאליות וחרדות הקשורות בתלות, או גרוע מכך, בחוסר עצמאות.[6]

תחושת עליונות (Sense of superiority)עריכה

גאנטריפ טוען: "תחושת עליונות קשורה באופן טבעי לדיות העצמית. מרגע שאין צורך באנשים אחרים, הם הופכים בעיני הסכיזואידי למיותרים. פעמים רבות הסכיזואידים שרויים בתחושה שהם שונים מאנשים אחרים". לתחושת העליונות של הסכיזואיד אין קשר עם הגרנדוזיות העצמית של ההפרעה הנרקיסיסטית. זה לא מוצא ביטוי אצל אדם החי עם הפרעת אישיות סכיזואידית דרך הצורך להפחית ערך או להשמיד אחרים הנתפסים כמתקיפים, מבקרים, מאשימים או משפילים. סוג זה של עליונות תואר על ידי אדם צעיר החי עם הפרעת אישיות סכיזואידית כך: "אם אני עליון על אחרים, אם אני מעליהם, אז אני לא צריך אותם. כאשר אני אומר שאני מעל אחרים, זה לא במובן שאני חש טוב מהם, הכוונה היא שאני במרחק מהם, מרחק בטוח."[6]

חוסר רגש (Loss of affection)עריכה

גאנטריפ ראה חוסר רגש בסיטואציות חיצוניות כחלק בלתי נפרד מההפרעה. בכלל הכיתור העצמי שקיים אצל הסכיזואידים, יש צורך ביצירת עצמי מכיל ועצמי שניתן לסמוך עליו נוצרת הפרעה בלתי נמנעת בתשוקה וביכולת לחוש בחוויות של אחרים ולהיות אמפתי ורגיש. החוויה הסובייקטיבית היא של חוסר רגש. אצל חלק מהסכיזואידים חוסר הרגש עשוי להיראות כחוסר רגישות שברמותיו הקיצוניות נראה כמו ציניות, קשיחות (נוקשות) ואפילו אכזריות. המטופל נראה כבלתי מודע לכך שהערותיו או פעולותיו משפיעות ופוגעות באנשים אחרים. אל לרוב חוסר הרגש מתגלה בתוך המטופל כמבוכה האמיתיתף כתחושה שמשהו חסר בחיי הרגש שלו.[6]

בדידותעריכה

גאנטריפ מסביר:" בדידות היא תוצאה שאין מנוס ממנה מהאינטרוברסיה הסכיזואידית ומביטול היחסים החיצוניים". זה נחשף בכמיהה עזה לחברות ואהבה הפורצת שוב ושב. בדידות באמצע המון זו החוויה של הסכיזואיד המתנתק ממערכות יחסים. "זו חוויה של הסכיזואיד שלעיתים קרובות נעלמת לצופה. בניגוד לקריקטורה המוכרת של הסכיזואיד הבלתי מואג מאחרים וקר, רוב הסכיזואידים שהפכו למטופלים הביעו בכמה נקודות בטיפול שלהם את כמיהתם לחברות ולאהבה. זהו לא הסכיזואיד כפי שהוא מתואר בDSM. כזו כמיהה אינה פורצת את חיי הפנטזיה של הסכיזואיד וייתכן שהמטפל לא יחשף אליה כלל במהלך הטיפול. אם כמיהה היא היא בהווה המיידי, קרוב לוודאי שבכל זאת מדובר בהפרעת אישיות הימנעותית. יש טווח צר מאוד של סכיזואידים שלהם התקווה לחברות היא כה מינימלית עד שהיא כמעט נעלמת. לכן, הכמיהה לקרבה וקשר כמעט בלתי ניתנת להגדרה על ידי הסכיזואיד עצמו. סכיזואידים אלה לא יהפכו למטופלים. הסכיזואיד שמגיע לטיפול עושה זאת בדרך כלל משני מניעים: בדידות וכמיהה. המטופל החי עם הפרעת אישיות סכיזואידית עדיין מאמין שסוג מסוים של קשר ומגע הם אפשריים ומטופלים אלה מתאימים מאוד לטיפול פסיכותרפי.[6]

דה-פרסונליזציהעריכה

גאנטריפ מתאר "דה-פרסונליזציה" כאובדן תחושה של זהות ואינדיבידואליות. דה-פרסונליזציה היא הגנה שיוצרת נתק או הפרדה. הסכיזואיד מתאר זאת לעיתים קרובות ככיוונון החוצה, או ככיבוי, או כמו חוויה של הפרדה בין המתבונן לבין החלק המתתף בתהליך. זה נחווה על ידי אנשים החיים עם הפרעת אישיות סכיזואידית החשים שהחרדות עומדות להכריעם. זו צורך קיצונית יותר של תופעת אובדן הרגש שתורה קודם לכן. אובדת הרגש הוא מצב כרוני יותר. דה-פרסונליזציה היא הגנה חריפה כנגד חוויה מיידית יותר של התגברות חרדה או תחושת סכנה.[6]

תסוגה (Regression)עריכה

גאנטריפ מגדיר תסוגה כייצוג/סימול לעובדה שאדם החי עם הפרעת אישיות סכיזואידית חש מוכרע על ידי העולם החיצון והוא במנוסה אחורנית לקרקע יציבה, מטאפורית לרחם אימו. תהליך כזה כולל שני מנגנונים שונים" כלפי פנים ולאחור. רגרסיה כלפני פנים מדברת על גודל התלות (הביטחון והאמון) ועל צורות ראשוניות של פנטזיה של הכלת עצמי. רגרסיה לאחור אל הביטחון של הרחם זו תופעה סכיזואידית ייחודית ומציגה את הצורה העזה ביותר של הגנת הנסיגה במאמץ למצוא ביטחון להימנע מהרס על ידי המציאות החיצונית.[6]

עבודות שפורסמועריכה

  • "התופעה הסכיזואידית, יחסי אובייקט והעצמי" (1992). ספרי "קרנק". ISBN 1-85575-032-5
  • "התאוריה הפסיכואנליטית, טיפול והעצמי: מדריך בסיסי לאישיות האנושית של פרויד, אריקסון, קליין, סוליוואן, פיירבאירן, הארטמן, ג'ייקובסון, וויניקוט" (1985). ספרי "קרנק". ISBN 0-946439-15-X
  • "מבנים אישותיים ואינטראקציות אנושיות" (1995). ספרי "קרנק". ISBN 1-85575-118-6
  • "פסיכולוגיה לכוהנים ולעובדים סוציאליים" (1949).
  • "אתה והעצבים שלך"
  • "כאב נפשי וריפוי הנפש"
  • "גיל העמידה"

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Guntrip, Henry James Samuel [Harry (1901–1975), psychotherapist and Congregational minister | Oxford Dictionary of National Biography], www.oxforddnb.com (באנגלית)
  2. ^ Malcolm, Janet., Psychoanalysis, the impossible profession, New York: Knopf, 1st ed, 1981
  3. ^ Robert Ehrlich, Guntrip's Concept of the Regressed Ego, The Journal of the American Academy of Psychoanalysis and Dynamic Psychiatry 37, 2009-12, עמ' 605–625 doi: 10.1521/jaap.2009.37.4.605
  4. ^ Bernard Landis, Discussions with Harry Guntrip, Contemporary Psychoanalysis 17, 1981-01, עמ' 112–117 doi: 10.1080/00107530.1981.10745647
  5. ^ Bernard Landis, Discussions with Harry Guntrip, Contemporary Psychoanalysis 17, 1981-01, עמ' 112–117 doi: 10.1080/00107530.1981.10745647
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 6.5 6.6 6.7 6.8 Disorders of the self : new therapeutic horizons : the Masterson approach, New York: Brunner/Mazel, 1995