מייקל באלינט
מייקל מוריס באלינט (באנגלית: Michael Maurice Balint; בהונגרית: Bálint Mihály, בגרמנית: Michael Balint, 3 בדצמבר 1896, בודפשט – 31 בדצמבר 1970, בריסטול) היה פסיכואנליטיקאי יהודי מומר הונגרי ולאחר מכן בריטי (בגיל 43 היגר מהונגריה), נציג "האסכולה הבריטית העצמאית", ממפתחי תאוריית יחסי האובייקט, וממייסדי הרפואה הפסיכוסומטית וה פסיכולוגיה הרפואית. ביוכימאי בתחילת דרכו. הגה את רעיון הטיפול ביחסי רופא-מטופל במסגרת קבוצות המוכרות כקבוצות באלינט, המיועדות לרופאים ולמרפאים אחרים. טבע את המונח ההתפתחותי "שבר בסיסי", ופיתח דרכי טיפול פסיכולוגי חדשות כשהגה שיטת טיפול פסיכואנליטי לטווח קצר וממוקד. רעייתו הראשונה הייתה הפסיכואנליטיקאית ההונגרייה-יהודייה אליס באלינט.
 | |
| מייקל באלינט | |
| לידה |
3 בדצמבר 1896 בודפשט, האימפריה האוסטרו-הונגרית  |
|---|---|
| פטירה |
31 בדצמבר 1970 (בגיל 74) לונדון, הממלכה המאוחדת |
| שם לידה |
Bergsmann Mór Mihály |
| ענף מדעי |
פסיכואנליזה |
| מקום מגורים |
אנגליה |
| מקום לימודים | |
| בן או בת זוג |
אליס באלינט אניד באלינט |
|
balint | |
  | |
קורות חייו עריכה
תחילת דרכו עריכה
נולד בבודפשט בשם מיהאי מור ברגמן (Bergsmann Mór Mihály), בן בכור בין שני בניה של משפחה יהודית. אביו היה רופא כללי באחד מפרברי בודפשט. כילד התעניין באלינט בעבודת אביו, במיוחד ביחסים בין רופא ובין מטופליו.
בגיל 18 התחיל לימודי רפואה באוניברסיטת זמלווייס בבודפשט. בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה נאלץ להפסיק את לימודיו ושירת בחזית, תחילה ברוסיה ובהמשך בדולומיטים. נפצע בחזית האיטלקית באגודל השמאלי, וחזר בשנת 1916 לבודפשט. סיים בתוך זמן קצר את לימודי הרפואה, כבר בשנת 1918. בערך באותה תקופה שינה את שמו לשם ההונגרי מיהאי באלינט, בניגוד לרצון אביו, ובד בבד המיר את דתו מיהדות לנצרות הליברלית היוניטריאנית.
באלינט התיידד עם אליס סייקיי-קובאץ', אז סטודנטית לאנתרופולוגיה, בת לאם פסיכואנליטיקאית בשם וילמה קובאץ', שלמדה אצל שנדור פרנצי. בהמלצת חברתו קרא באלינט את הספרים "שלוש המסות על תאוריית המין" (1905) ואת "טוטם וטאבו" (1913-1915) של זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה. בנוסף השתתפו שניהם בהרצאות של שנדור פרנצי, שקיבל בשנת 1919, במהלך השלטון הקומוניסטי של בלה קון, את הפרופסורה הראשונה בעולם לפסיכואנליזה.
באלינט נישא לאליס סייקיי-קובאץ' בשנת 1924. הם עברו לברלין, שם עבד באלינט במעבדה הביוכימית של אוטו היינריך ורבורג, שקיבל פרס נובל ב-1931. כמו כן עבד בבית החולים "שאריטה" ("Charité"). אשתו עבדה במוזיאון לפולקלור.
באלינט כתב עבודת הדוקטור שלו בביוכימיה, ובו זמנית התמחה בחצי משרה במכון הפסיכואנליטי בברלין, בהדרכת האנס זאכס ובפיקוחו של מקס אייטינגון. גם אשתו אליס באלינט התמחתה בפסיכואנליזה.
פעילותו בהונגריה עריכה
בשנת 1924, מאוכזבים מהאנליזה אצל זאכס, שבו בני הזוג לבודפשט על מנת להמשיך להשתלם בפסיכואנליזה אצל פרנצי. החל משנת 1926 היה באלינט למדריך מוסמך במכון הפסיכואנליטי בבודפשט. בשנת 1929 פרסם עבודה על הפסיכואנליזה והרפואה הקלינית, שהפכה אותו לאחד מחלוצי הרפואה הפסיכוסומטית. בשנת 1931 הפך לסגנו של פרנצי בניהול המכון הפסיכואנליטי בבודפשט, ואחרי מות מורו וידידו, מילא את מקומו בין השנים 1936 - 1939 כמנהל המכון.
מאחר שבשנות הריאקציה הימנית והאנטישמית בהונגריה בשנות ה-30, הוראת הפסיכואנליזה נעשתה מוקצית מחמת מיאוס בעיני השלטונות, אחרי שינוי בהרכב הממשלה בשנת 1932 התחילו התנכלויות לקבוצות הטיפוליות של הרופאים שבאלינט יזם והנחה. באלינט נדרש להסכים לנוכחות המשטרה בפגישות אלה, שבהן נדונו בעיות בטיפול בחולים ובקשר איתם. דרישה זו הפכה את פעילות אותן הקבוצות לבלתי אפשרית והופסקה.
פעילותו בבריטניה עריכה
בשנת 1939, בעקבות החמרת הגזירות נגד היהודים, היגרו באלינט, אשתו ובנם ג'ון למנצ'סטר בבריטניה. מאוחר יותר באותה השנה נפטרה אשתו באופן פתאומי מקרע של מפרצת באב העורקים. במהלך שנותיו במנצ'סטר באלינט עבד במסגרות ציבוריות ובפרקטיקה פרטית. בין השנים 1942-1945 ניהל מרכזים לייעוץ לילדים (Child Guidance Centers) בצפון-מזרח לנקסטר ובפרסטון. כן שימש פסיכיאטר-יועץ בבית החולים של צפון מנצ'סטר.
בשנת 1944 התחתן שנית, עם עדנה אוקשוט, אך הפעם נישואיו לא היו מוצלחים והתפרקו במהרה. הוא התגרש רשמית בשנת 1952. בנוסף למשבר בחיי הנישואין, בשנת 1945 נאלץ להתמודד עם טרגדיה משפחתית, כשנודע לו כי שני הוריו שעמדו להיעצר על ידי הנאצים, שמו קץ לחייהם.
באותה שנה, 1945, עבר ללונדון ועבד בקליניקה לטיפול בילדים בצ'ייזלהרסט, קנט. בשנת 1947 קיבל אזרחות בריטית. ב-1946 הצטרף לצוות קליניקת טביסטוק (Tavistock Clinic) המפורסמת, שם מונה בין 1950-1961 לפסיכיאטר-יועץ. שם גם הכיר בשנת 1949 את העובדת הסוציאלית והפסיכואנליטיקאית אניד פלורה אלבו-אייכולץ, שהפכה לבת זוגו ולשותפתו הקרובה במחקריו בתחום הזוגיות והטיפול המשפחתי. הם נישאו ב-1953.
בשנת 1950 חידש יחד עם אשתו את יוזמת הקבוצות הכוללות רופאים ועובדים סוציאליים הדנים ביחד בהנחית פסיכולוג במקרים של מטופלים, בתהליכים הרגשיים שעוברים עליהם וברגשות המתעוררים תוך כדי הטיפול בהם. סמינרים אלה, שכונו על ידי המודרכים הצרפתים בשם קבוצות באלינט, התפרסמו ונפוצו בכל עולם הרפואה, ובהמשך המודל שלהן הועתק גם לתחומים מקצועיים אחרים.
באלינט פיתח על סמך ניסיונו הקליני חידושים תאורטיים לגבי השפעת השלבים המוקדמים ביותר ביחסים אם-תינוק על ההתפתחות הנפשית, והגה טכניקות טיפוליות חדשות, בהן טכניקת הטיפול הממוקד.
באלינט שימש כמזכיר מדעי של החברה הפסיכאנליטית הבריטית בשנים 1951-1953, ובשנת 1968 נבחר לתפקיד יושב ראש החברה, כמייצג את זרם הביניים, העצמאי, לעומת האסכולות שהתרכזו סביב השקפותיהן של אנה פרויד מצד אחד ומלאני קליין מצד שני. הוא כיהן בתפקיד זה כשנתיים, עד מותו ב-1970.
בשנת 1957 היה פרופסור אורח באוניברסיטת סינסינטי בארצות הברית. בשנת 1961 בגיל 65 פרש מעבודתו כרופא אך המשיך בפעילותו בקבוצות הדיון של הרופאים, וכן המשיך במסעותיו בעולם על מנת להפיץ את עקרונותיו ושיטתו. בשנת 1969, רופאים מגרעין הקבוצות הראשונות שהנחה באלינט בבריטניה הקימו את "חברת באלינט" (Balint Society) המיועדת לדיונים בתורתו ולקידומה. בשנת 1972 קמה "פדרציית באלינט הבינלאומית".
ב-31 בדצמבר 1970 נפטר באלינט בבריסטול. אשתו המשיכה את דרכו עד מותה בשנת 1994.
על שמו של באלינט נקרא המכון לפסיכאנליזה, לפסיכותרפיה ולטיפול נפשי אנליטי בילדים ונוער בעיר המבורג בגרמניה.
תרומותיו לתאוריה הפסיכואנליטית עריכה
באלינט נמנה עם הקבוצה ה"עצמאית" British Middle Group מתוך החברה הפסיכואנליטית הבריטית שנציגיה החשובים האחרים היו דונלד ויניקוט, ג'ון בולבי והארי גנטריפ.
תרומה לתאוריה של יחסי אובייקט עריכה
כבר משנת 1935 התרשם באלינט מהפיצול שהיה קיים בין השיטה הטיפולית בפסיכואנליזה המבוססת על תקשורת, על היחס בין שני אנשים ובין ההמשגה, המתייחסת יותר לפסיכולוגיה של הפרט היחיד. לדעתו כל המושגים והמונחים הפסיכואנליטיים עד אז, מלבד ה"אובייקט" ו"יחסי האובייקט" התייחסו רק לפרט, ליחיד. כממשיך דרכו של פרנצי בנסיונותיו לשינויים בטכניקת הטיפול הגיע באלינט למסקנה שמטופלים, במיוחד בעלי ההפרעות קשות יותר, מחפשים בתוך הסיטואציה האנליטית לא את סיפוק המשאלות האינפנטיליות המיניות והתוקפניות אלא אהבה בלתי מותנית, "אובייקט אהבה ראשוני" שנחסך מהם בילדות. באלינט חשב כי החיפוש אחרי אובייקט האהבה הראשוני מהווה תשתית למעשה לכל התופעות הפסיכולוגיות.
התינוק שואף לקבלת אהבה טוטלית ובלתי מותנית מאמו. אם היא אינה מצליחה לספק שאיפה זו על ידי הענקה הולמת הילד נסחף כל חייו בחיפוש אחרי האהבה שנחסרה לו בילדות. לפי באלינט (בדומה לפרברן) יחסי האובייקט אינם נגזרות של הדחפים כי אם הם נוכחים בחיי התינוק מלכתחילה. "אהבת האובייקט הראשונית (primary object love) אינה קשורה לאף אחד מהאזורים הארוגנים: איננה אהבה אורלית, אנאלית, גניטלית וכו' אלא היא דבר בפני עצמו".[1]
הליבידו לפי השקפתו של באלינט הוא בעת ובעונה אחת חיפוש הנאה וחיפוש אובייקט. בעיני באלינט היחסים הראשוניים של התינוק עם אמו הם מצב פאסיבי[2] שממנו מתפתחות צורות אקטיביות יותר של חיפוש אובייקט וחיפוש הנאה.
הרגשת ה"חסך" של מטופלים רבים - כי חסר להם משהו - נקראה על ידי באלינט "שבר בסיסי". כמו ויניקוט ופיירברן, באלינט נתן מקום ראשון לכשלים הסביבתיים - הכשלים של האם - לעומת הדחפים של התינוק - בהיווצרות חסכים במבנה הנפשי הפנימי, פרגמנטציה ופיצול בגרעין של העצמי. באלינט, להבדיל מהתאוריה האדיפלית הקלאסית ולהבדיל ממלאני קליין מדגיש את מרכזיותו של השבר הבסיסי ושל החסכים בכלל לעומת הקונפליקט התוך-נפשי. על ידי דיונו מחדש במושג הנרקיסיזם באלינט פתח דרכים חדשות שבישרו את התאוריות של היינץ קוהוט מחד ואלו של ז'אק לאקאן על שלב הראי (stade du miroir), מאידך.
גישות חדשניות בטיפול הפסכואנליטי עריכה
בעקבות פרנצי, באלינט הנהיג חידושים בטכניקה הפסיכואנליטית - ביצירת רפריימינג reframing - הגדרות מחדש של מצבים קליניים מסובכים על מנת להתמקד במאמץ שעושה המטופל, שהוא לעיתים קרובות קשה להבנה; ניסיונות להשיג מחדש הזדמנויות התפתחותיות שהוחמצו, על ידי מה שנקרא "תסוגה (רגרסיה) שפירה" (benign regression) ועל ידי אימוץ דרך חדשה שלא הייתה קודמת שכונתה על ידו (התחלה חדשה).
גורמים טיפוליים - רמות בתפקוד הנפשי בפסיכואנליזה עריכה
באלינט טיפל בחולים עם הפרעות אישיות קשות. בדומה לוויניקוט, באלינט סבר שהיבטים אחדים של הטיפול הפסיכואנליטי מתרחשים ברמות טרום-אדיפליות רמות בהן הפירושים (interpretation) המילוליים ההסברתיים של האנליטיקאי אינם מתאימים. אף שחומר מסוים (ממה שמביא לטיפול המטופל) הקשור לשלבים הגניטליים של ההתפתחות יכול להתפרש במושגים של קונפליקט תוך נפשי, לפי באלינט באנליזה המטופל חווה מחדש תופעות טרום- מילוליות מסוימות ואז גורם הקשר מטפל-מטופל הוא המכריע כשנוגעים לתחום זה של חוויות מוקדמות. כלומר, באלינט הבחין כמה רמות של תפקוד נפשי באנליזה:
- הרמה הגניטלית - המתמקדת ביחסים משולשים (טריאדיים, אדיפליים) ובקונפליקטים תוך - נפשיים
בהם נמצא ה"חומר" הרגיל של האנליזה והוא נדון בשפה בוגרת.
- רמת החוויה הטרום-מילולית - רמת השבר הבסיסי - בה היחסים השולטים הם יחסים דיאדיים (אובייקט וסובייקט), רמה בה הפירושים בשפה בוגרת אינם עובדים.
- רמת החוויה האידיוסינקרטית, עמוקה עוד יותר, לא ניתנת לתקשורת וחסרת אובייקט - זהו תחום היצירתיות - והוא מעבר להישג-ידם של כלי הפסיכואנליזה.
מטרת רגרסיה אדיפלית היא סיפוק המשאלות האינסטינקטואליות הילדותיות.
מטרת רגרסיה ברמת השבר הבסיסי היא חיפוש הכרה בסיסית מהמטפל, חיפוש תמיכה והסכמה לביטוי הגרעין הפנימי של היצירתיות שעומד בלב ליבו של נפש המטופל והוא אחראי לנטייתו להיות חולה או בריא נפשית.
באלינט מתאר ברמה זו שני סוגים של רגרסיה היכולים להתרחש בעת התהליך הפסיכואנליטי:
- רגרסיה שפירה - חזרה אל קשר פרימיטיבי עם אובייקטים ראשוניים בצורה הדרגתית, ממותנת ומותאמת ליכולת של המטופל לסבול ולעכל ולשלב באופן פרודוקטיבי את החרדה שנוצרת.
כאן הכלים בטיפול הם הקבלה וההכרה הבסיסית האמפתיות. הם מאפשרים למטופל לעמוד בחוויות בלתי מובנות ובחרדה ולשלוט בגבולותיהן. ברמת זו של יחסי אובייקט מסוג קדמון, של השבר הבסיסי, ניתן אז להתאבל על האובייקטים הילדותיים האבודים ולעבד מחדש את היחסים איתם וכתוצאה מכך לשנות את ההנחות הבסיסיות עליהן מושתתת האינטראקציה עם עולם האובייקטים.
- רגרסיה ממאירה - קיצונית ומציפה - יוצרת חרדה שקשה לסבול, המונעת עיבוד יעיל של ההפרעות היסודיות ביחסי-אובייקט ויוצרת מחדש ומחזקת את השבר הבסיסי במקום לרפאו.
טיפול נפשי קצר מועד עריכה
ערך מורחב – טיפול קצר מועד ממוקד על פי באלינט
בשנות ה-1950 בקליניקת טביסטוק בלונדון הצוות של באלינט פיתח סוג של פסיכותרפיה קצרת מועד הקרוי גם פסיכותרפיה קצרה ממוקדת. למטרה זו ניהל סדנה של פסיכואנליטיקאים מנוסים שהתמקדה התחלה בהערכה קלינית וניסתה לקבוע אילו פציינטים מתאימים להיות מטופלים על ידי טכניקות הסוטות מהפסיכתרפיה הסטנדרטית מאותם הזמנים לכיוון טיפול נפשי קצר יותר. דניאל מלן, חבר בצוות זה, גיבש את כלליו ופרסם את תוצאותיו.
ממשיך דרכו של פרנצי עריכה
לפי אנדרה היינאל, באלינט היה יותר מאשר תלמידו של פרנצי. הוא היה ממשיך דרכו. הוא נרתע מהיומרה לייסד אסכולה כלשהי, סגנונו היה מאופק, מדעי, זהיר וצנוע. נתן קדימות לניסיון הקליני והחוויתי מול השריון התאורטי.
באלינט היה מודע לכך שהוא חלק מזרם חשיבה הנמצא יותר בשוליים בתוך הפסיכואנליזה. נאמן ליסודות החשיבה הפרוידיאנית, בדומה לפרנצי, לא היסס להפר טאבואים. גם בעניין שגילה ביחסי מטפל-מטופל המשיך את עבודתו של פרנצי. בדומה לו ולאסכולה מבודפשט הרשה לעצמו שינויים מסוימים ב setting של הטיפול, בלי לחשוש מפני העצמת העברת הנגד. אצל נציגים של אסכולה זו אותו האנליטיקאי אחד היה עושה גם את האנליזה של המטפל המתחיל וגם ההדרכה על המקרים הראשונים שהוא טיפל. בעקבות פרנצי, באלינט נתן חשיבות רבה לפיתוח המודעות להעברה והעברת נגד בקשר בין רופא לחוליו. ראה במודעות זו עוד כלי באבחנה ובהבנת החולה.
בנושא יחסי רופא חולה בחר באלינט לבסוף בשיטת הדיון הקבוצתי. הוא הדגיש את ההבדלים בין המצב הפסיכואנליטי ובין הקשר אם-תינוק. האם נותנת יותר סיפוק למשאלות התינוק, בעוד האנליטיקאי הוא יותר מתסכל, ואז המצב האנליטי אינו ממש חזרה על הקשר שלה לתינוק כי אם יצירה חדשה. היה לו חשוב שגישת האנליטיקאי תהיה מספיק חמה, כך שהמטופל ירגיש שהמטפל אינו שופטו, נמצא לצידו ושיוכל אז בלי מורא לשתפו בחוויותיו הרגשיות.
באלינט התנגד לחלוקה נוקשה מדי של הדחפים לפי קרל אברהם, לא הסכים עם המשוואה פסיבי = נשי ואקטיבי = גברי, בדנו על פרברסיות. התנגד למושג דחף חלקי שבו ראה משהו שיפוטי, בעוד ששלמות האהבה הגניטלית במציאות היא נדירה למדי. הוא ביקר את ארנסט ג'ונס על ניתוחיו הפסיכולוגיים את מחלתו ומותו של פרנצי. היה נוהג להתבדח על כך שהוא עצמו לא הצליח לפתור פתרון שלם את אהבתו לפרנצי. יחד עם אחרים תרגם ופרסם לאחר מותו של פרנצי את שאר עבודותיו, כולל יומניו הקליניים.
ספריו עריכה
ציטוטים 'השבר הבסיסי'
· על החסכנות השרירית – [באלינט, עמ' 109] 'ניתן לראות את תהליך ההתבגרות ותהליך הציוויליזציה כמוליכים בהדרגה להנעת פחות ופחות מסה פיזית, כלומר – לשימוש בפחות ופחות אנרגיית שרירים להבעת אותו רעיון, אותה כוונה או אותו מסר... ככל שמצטמצם מספר השרירים המעורבים בתנועה – היא מתעדנת ומשתכללת'.
· '[בשם ארנסט קריס -] בצורה האחת "האני מוצף על ידי הרגרסיה"; בצורה השנייה "הרגרסיה נמצאת בשירות האני" ' [עמ' 175].
· 'השתיקה עשויה להיות מרחב ידידותי מרגש, המזמין את המטופל לצאת למסעות הרפתקניים במחוזות הלא-נודעים של חיי הפנטזיה שלו' [עמ' 195].
· 'בתקופות האלה [=של הרגרסיה] המילים מאבדות ממילא את אמינותן כאמצעי תקשורת. מילותיו של המטופל חדלות להיות כלי ביטוי לאסוציאציות חפשיות; הן נטולות חיים, סטראוטיפיות וחוזרות על עצמן, והנאמר אינו משקף בהכרח את כוונת האומר ' [עמ' 196]
· 'יש להציע פירושים רק כאשר האנליטיקאי בטוח שהמטופל אכן זקוק להם, שכן בנסיבות כאלה דווקא מניעתם עלולה להיתפס אצל המטופל כדרישה או כגירוי לא מוצדקים' [עמ' 199]
· 'אמנם השבר עשוי להתאחות, אך הצלקת שיצר תישאר לעד; כלומר, תמיד ניתן יהיה להבחין בהשפעותיו' [עמ' 201]
- Individual differences of behaviour in early infancy. Dissertation for Master of Science in Psychology. London, 1945.
- Primary Love and Psycho-Analytic Technique. 1956.
- Der Arzt, sein Patient und die Krankheit. Stuttgart, Klett, 1957.
- Thrills and Regressions. 1959.
- German translation: Angslust und Regression. Stuttgart, Klett-Cotta, 1991.
- The doctor, his patient and the illness. London: Churchill Livingstone, 1964.
- German translation: Der Arzt, sein Patient und die Krankheit. Stuttgart, Klett-Cotta, 1996.
- Basic Fault. 1967. (בעברית : "השבר הבסיסי", עם עובד)
- The Clinical Diary of Sándor Ferenczi. Edited by Judith Dupont. Translated by Michael Balint and Nicola Zarday Jackson. First cloth edition, 1988.
לקריאה נוספת עריכה
- Mitchell and Margaret J Black " Freud and beyond - a history of modern psychoanalytic thought " Basic Books,a Division ofHarperCollins Publishers 1995
- Edin Lakasing Michael Balint - an outstanding medical life - 724-725 (Brit.J.Med.pract v.55(518) september 2005
- William W. Meissner - ch 8 Theories of Personality and psychopathology : classical psychoanalysis - in the Comprehensive Textbook of Psychiatry /IVth ed ,vol 1, edited by H. Kaplan and B. Sadock, Williams & Wilkins, Baltimore 1985
- J. Laplanche and J.B.Pontalis London 1973 "Hogarth press, The Language of the Psychoanalysis
- Harold Stewart et al:Michael Balint - Object Relations Pure and Replied. Routledge, London, 1996.
- Franz Sedlak, Gisela Berber: Beziehung als Therapie. Therapie als Erziehung. Michael Balints Beitrag zur heilenden Begegnung.
- E. Reinhardt, München, ISBN 3-497-01257-2 A survey of a quarter-century of Balint work.
