הדר נמיר
הדר נמיר (נולדה ב-21 באפריל 1960) היא מחלוצות המאבק לשוויון זכויות ללהט"ב בישראל. פעילה בקהילה הגאה וחברה בארגוניה מראשית שנות ה-80. אחת הלסביות הראשונות בישראל שנחשפו בתקשורת הכתובה והאלקטרונית, תחילה בשם בדוי ולאחר מכן בשמה האמיתי וללא הסתרה.
 | |
| לידה |
21 באפריל 1960 (בת 64) תל אביב-יפו, ישראל  |
|---|---|
| מדינה |
 ישראל |
| השכלה |
אוניברסיטת בן-גוריון בנגב |
  | |
ביוגרפיה
עריכההדר נמיר נולדה בתל אביב. למדה בתיכון עירוני ט', ושירתה בצבא כמדריכת חובשים. למדה פיזיותרפיה באוניברסיטת בן-גוריון. עבדה בארגוני זכויות אדם ובארגוני נשים, ביניהם מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית ובזכות - המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות. משנת 1996 ועד 2010 עבדה באגודה לזכויות האזרח בישראל כרכזת פניות ציבור בסניף תל אביב, ובשנים 2008–2010 כרכזת פניות הציבור הארצית של האגודה. כיום היא עובדת במוקד לאזרחים ותיקים של המשרד לשוויון חברתי, בתפקיד רכזת תחום עושק אזרחים ותיקים.
פעילות בקהילה הגאה
עריכהבתחילת שנות ה-20 לחייה הצטרפה הדר נמיר לאגודה לשמירת זכויות הפרט (כיום - אגודת ההומואים, הלסביות, הביסקסואלים והטרנסג'נדרס). משנת 1982 הייתה פעילה בקו הלבן של האגודה - קו שנועד לתת תמיכה וסיוע להומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרס באופן אנונימי ודיסקרטי[1]. התנדבותה בקו, במשך כ-20 שנה, כללה מתן סיוע אישי לפונים, ניהול אדמיניסטרטיבי, הנחיית קורסי הכשרה למתנדבי הקו ואימון מדריכים[2]. פעלה גם בקו המידע הירושלמי[3] ובקו המידע של קל"ף (קהילה לסבית פמיניסטית). בשנים 1982–1992 ריכזה את שירות ההרצאות של האגודה לשמירת זכויות הפרט (כיום חוש"ן - חינוך ושינוי), שנועד לשנות את התפיסה הציבורית בנושא נטייה מינית, והשתתפה במאות הרצאות.
בשנים 1984–1986 הייתה שותפה בפעילות להתארגנות לסבית, ששימשה לאחר מכן כבסיס להקמת ארגון קל"ף.
ב-1988, יחד עם מרק טננבאום וג'ויס סאלא, הקימה את "עוצמה" - הזרוע הפוליטית של האגודה לשמירת זכויות הפרט, ושימשה בה כדוברת[4]. במסגרת פעילותה זו הייתה נמיר אחת הלסביות הראשונות שהעזו ונחשפו בתקשורת הכתובה והאלקטרונית, תחילה בשם בדוי ("עדי בודנברוק")[5] ולאחר מכן בשמה האמיתי וללא הסתרה. "עוצמה" פעלה בכנסת ובתקשורת לשוויון זכויות להומואים ולסביות, ושינתה את פני החברה ההומו-לסבית ואת יחס החברה הסטרייטית אליה. שינוי זה התבטא בעיקר במהפך תקשורתי, הן מבחינת היקף ההתייחסות להומואים וללסביות בתקשורת, והן מבחינת סגנון ההתייחסות. "עוצמה" כוננה את "שבוע הגאווה" הראשון בישראל ב-1989 ואת הבאים אחריו, ואת אירוע הגאווה הראשון בחוצות, שהתקיים בתל אביב ב-1993. בשנת 1990 יזמה "עוצמה" תיקון לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, כך שיאסור גם על אפליה מטעמי נטייה מינית. בעקבות פעילות לובי בכנסת, עבר התיקון לחוק בדצמבר 1991.
בשנים 1991-1987 הייתה הדר נמיר נציגת האגודה לשמירת זכויות הפרט בהנהלת ה-World Congress of Gay and Lesbian Jewish Organizations, והעבירה הרצאות וסדנאות בכנסים בינלאומיים. החל מ-1988 עסקה בפעילות לגיוס כספים, שבשיאה השגת התרומה לקניית בית האגודה ברח' נחמני בתל אביב, וגיוס 25,000 דולר בארצות הברית לשיפוצו. בשנים 1990–1994 נמנתה על צוות הכותבים של "נתיב נוסף", כתב עת שפרסמה האגודה לשמירת זכויות הפרט.
ב-1992 יסדה את הקבוצות הראשונות של צעירים וצעירות הומואים ולסביות (בהמשך התפתח מקבוצות אלה ארגון הנוער הגאה "איגי"). באותה שנה גייסה את חברת הכנסת יעל דיין לפעילות למען הקהילה הגאה. כתוצאה מכך הקימה דיין בתוך הוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת את ועדת המשנה למניעת אפליה בשל נטייה מינית, ומאז נשארה תומכת פעילה ונאמנה של הקהילה הגאה. ב-1993 הייתה הדר נמיר ממארגנות הכנס הראשון בכנסת שעסק בזכויות ההומואים והלסביות, בחסותה של יעל דיין. אירוע זה היה לאבן דרך בתהליך ההכרה בזכויות הקהילה הגאה בישראל, וזכור במיוחד בשל יציאתו הפומבית מהארון של פרופ' עוזי אבן. באותה שנה הייתה נמיר שותפה בפעילות לשינוי פקודות מטכ"ל, כך שלא יפלו לרעה חיילים וחיילות בשל נטייתם המינית.
במקביל לפעילותה באגודה לשמירת זכויות הפרט הייתה הדר נמיר פעילה מרכזית ובולטת בארגון הלסבי-פמיניסטי "קל"ף". שנים רבות הייתה חברה בוועד קל"ף ובוועדת הביקורת, ותקופה מסוימת שימשה כדוברת הארגון[6].
ב-1998 הנהיגה הדר נמיר, יחד עם אנשים ונשים נוספים, את ההפגנה הספונטנית באירועי הויגסטוק, שזכתה מאוחר יותר לכינוי "הסטונוול הישראלי"[7]. ההפגנה החלה לאחר שהמשטרה ביקשה לסיים את האירוע בטענה של הפרעה לשכנים, והתפתחה למפגן כוח של הקהילה הגאה, שכלל צעדה ברחובות העיר וחסימת כבישים.
בשנים 1999 - 2000 מילאה את תפקיד יו"ר אגודת הלהט"ב.
הערות שוליים
עריכה- ^ מדריך־הטלפון לאזרח השפוף | כותרת ראשית | 13 יולי 1988 | אוסף העיתונות | הספרייה הלאומית, באתר www.nli.org.il
- ^ 41 שנים אחרי: להט"בים עדיין מרגישים בודדים, באתר מאקו, 16 בדצמבר 2020
- ^ איריס רחמימוב, Iris Rachamimov, “סעודות, הפגנות והתפכחות" - "Dinners, Demonstrations, and Disillusionment": רדיקליזם לסבי בירושלים, 1972–1989, Zmanim: A Historical Quarterly / זמנים: רבעון להיסטוריה, 2015, עמ' 62–71
- ^ הומוסקסואלים נאבקים לשוויון הזדמנויות | מעריב | 3 יולי 1990 | אוסף העיתונות | הספרייה הלאומית, באתר www.nli.org.il
- ^ לאהוב הומוסקסואל ־ ולחגוג את זה | מעריב | 27 יוני 1989 | אוסף העיתונות | הספרייה הלאומית, באתר www.nli.org.il
- ^ מירי חסון ועופר מאיר, התגובות לפסיקה: יום חשוב לחברה הישראלית, באתר ynet, 10 בינואר 2005
- ^ רמי הסמן, סתם חבורה של הומואים מחופשים, באתר www.makorrishon.co.il, 12/6/2005