הולדת הטרגדיה
| ערך ללא מקורות | |
הולדת הטרגדיה (בגרמנית: Die Geburt der Tragödie aus dem Geiste der Musik) הוא ספר אשר נכתב על ידי הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה. הספר פורסם בשנת 1872, ותרגום שמו המלא הוא הולדת הטרגדיה מתוך רוחה של המוזיקה.
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | פרידריך ניטשה |
| שפת המקור | גרמנית |
| סוגה | פילוסופיה |
| נושא |
טרגדיה יוונית  |
| הוצאה | |
| תאריך הוצאה | 1872 |
| מספר עמודים | 425 |
| הוצאה בעברית | |
| הוצאה | הוצאת שוקן |
| תאריך | 1976 |
| תרגום | ישראל אלדד |
| סדרה | |
| הספר הבא |
מחשבות בטרם עת |
| קישורים חיצוניים | |
| הספרייה הלאומית | 002018289, 002212645 |
  | |
הספר יצא בעברית בשנת 1976 בתרגומו של ישראל אלדד בהוצאת שוקן, לצד מסה אחרת של ניטשה: המדע העליז.
הספר עריכה
בספר הולדת הטרגדיה מנתח ניטשה, שבסיס השכלתו הוא בלימודים קלאסיים, את ההיסטוריה של הטרגדיה היוונית, ומציג דיכוטומיה אינטלקטואלית בין היסוד הדיוניסי ליסוד האפולוני (בחלוקה גסה: דיוניסי - מציאות שלא מובדלת על ידי צורות והבחנות דומות. ומנגד מציאות המובדלת על ידי צורות, או הצורות עצמן - אפולוני). ניטשה טוען כי החיים תמיד עוסקים במאבק בין יסודות אלה, אשר נלחמים לשלוט על קיומו של האדם. במילותיו של ניטשה: "היכן שהדיוניסי ניצח, האפולוני נבלם והושמד … אך מתקפת הדיוניסי הראשונה נשרדה בהצלחה, הסמכות והתפארת של האל אפולו מדלפי מציגה עצמה כיותר קשוחה ומאיימת מאי פעם." אך איש מהצדדים לעולם לא מנצח כיוון שכל צד מכיל את השני בשיווי משקל הפנימי שלו.
ניטשה טוען שהטרגדיה של יוון העתיקה הייתה הצורה הגבוהה ביותר של אומנות בגלל שבה יש מיזוג של היסוד האפולוני והיסוד הדיוניסי לאחד, דבר המאפשר לצופה לחוות את מלוא היקפה של החוויה האנושית. היסוד הדיוניסי נמצא בשירת המקהלה, והיסוד אפולוני נמצא בדיאלוג, המהווה סימול מוחשי, אשר מאזן את החגיגיות שבדיוניסי. בקיצור, רוח האפולונית נתנה צורה למופשטות הדיוניסית.
ניטשה מציג את העידן שקדם לטרגדיה כעידן הנייח, בו אידיאל האומנות היה הפיסול, אשר יצג ההשקפה העולם האפולונית. היסוד הדיוניסי יוצג על ידי החגיגיות הפרועה של הפסטיבלים והשיכרות, ובראש ובראשונה על ידי מוזיקה. השילוב של שני יסודות אלה לאחד הוא שהביא להולדת הטרגדיה.
ניטשה כותב כי לאחר זמנם של אייסכילוס וסופוקלס, הגיע עידן בו הטרגדיה מתה. והוא קושר זאת להשפעתם של מחזאים טרגיים כגון אוריפידס, ולהתחזקות ההיגיון המיוצגת על ידי סוקרטס. אוריפידס הפחית את השימוש במקהלה, והציג בצורה יותר מציאותית את הדרמה האנושית, הופך אותה לקרובה יותר למציאות היום יומית. סוקרטס מצידו שם דגש על ההגיון ברמה שפגעה בחשיבותם של המיתוס והסבל לידע האנושי. שני משכילים אלה עזרו לרוקן את יכולתו של היחיד לקחת חלק באומנות, כיוון שהם ראו את הדברים באופן מפוכח והגיוני מדי. "קסם ההשתתפות", שהיה חלק מהאומנות והמיתולוגיה אבד, ואיתו הרבה מיכולתו של אדם לחיות באופן יצירתי ובהרמוניה אופטימית עם הסבל שבחיים.
ניטשה מסכם באומרו כי ייתכן ודרך האופרות של ריכרד וגנר (חברו הטוב אשר לו הקדיש ניטשה את הספר) נוכל לשוב לאיזון בין דיוניסי ואפולוני באומנות המודרנית, ולהביא מחדש להולדת הטרגדיה. עם הזמן היחס של ניטשה לוגנר עבר מהפך כפי שבא לבידי ביטוי בספרו פרשת וגנר.
לקריאות נוספות עריכה
- פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה [1872]; המדע העליז [1882, 1887], ירושלים ות"א: הוצאת שוקן, מגרמנית ישראל אלדד, 1969.
קישורים חיצוניים עריכה
- הטקסט המקורי בגרמנית
- הולדת הטרגדיה, באתר OCLC (באנגלית)
- הולדת הטרגדיה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)