הון עצמי

הון עצמי הוא מושג חשבונאי ומשפטי המייצג את ההפרש בין סכום ערך הנכסים של ישות מסוימת (אדם משפטי, כגון בן אדם או תאגיד) לבין סכום ערך ההתחייבויות של אותה ישות כלפי אנשים אחרים.

ההון העצמי הוא אחד משלושת המרכיבים העיקריים של המאזן החשבונאי, לצד הנכסים וההתחייבויות. כמו כל מרכיבי המאזן, ההון העצמי נמדד, או "מצולם", כפי שהוא בנקודת זמן מסוימת (לעתים קרובות, יום 31 בדצמבר של השנה עבורה נערך המאזן). כאמור, ההון העצמי הוא תוצאה מתמטית של שני המרכיבים האחרים - של הפחתת סכום ההתחייבויות מסכום הנכסים. בדוגמה כמותית פשוטה, אם לישות יש נכס אחד בלבד (למשל, חשבון בנק) שערכו 10,000 שקל, והתחייבות אחת בלבד (למשל, הלוואה שנטלה הישות) שערכה 8,000 שקל, ההון העצמי של הישות הוא 2,000 שקל. על הישות חל חיוב משפטי להחזיר למלווה את הסכום של 8,000 שקל, בתאריך ובאופן שקבועים בחוזה ההלוואה ובדין בכלל. לעומת זאת, אין אף אדם בעולם שחל על הישות חיוב משפטי "להחזיר" לו את סכום ההון העצמי (כאן, 2,000 שקל). לכן, ההון העצמי מכונה גם "שווי נקי" (net value או net worth), "שווי נכסי נקי" (net asset value), "נכסים נטו" (net assets), וכינויים דומים.

המשמעות הרעיונית של ההון העצמי

לרעיון ההון העצמי יש משמעות רבה לא רק מבחינה חשבונאית, אלא גם מבחינה מושגית של תורת המשפט. כל ישות (אדם משפטי) נושאת זכויות וחובות. את החובות (בין אם אלו נובעים מחוזה, מדיני הנזיקין, מרגולציה, או מתחום משפטי אחר) הישות מחויבת על פי דין לקיים, בדיוק כפי שהיא זכאית לכך שאחרים יקיימו את חובותיהם כלפיה. שני הגדלים - הנכסים וההתחייבויות - נוצרים ומתעדכנים בדרכים שונות שאינן תלויות זו בזו. לדוגמה, אם הישות מחזיקה נכס מקרקעין שערכו עלה או ירד, הדבר אינו משנה כלל את סכום ההלוואות שנטלה הישות ואותן עליה להחזיר, או את סכום המשכורות שעליה לשלם לעובדיה בתחילת החודש הקרוב. פועל יוצא, הנכסים וההתחייבויות אינם חייבים להיות שווים, ולמעשה כמעט לגבי כל ישות בעולם, בכל נקודת זמן, אכן אינם שווים - כלומר, ההון העצמי אינו אפס, אלא בעל ערך חיובי (אם הנכסים עולים על ההתחייבויות) או ערך שלילי (אם ההתחייבויות עולות על הנכסים).

במקרה הראשון, כאשר ההון העצמי חיובי, הישות אוחזת ערך איתו היא יכולה לפעול על פי שיקול דעתה (מבלי שתפר או תפגע בכך בזכותו המשפטית של אף אדם אחר - כלומר, מבלי שלאף אדם אחר תהיה כלפיה טענה או תביעה משפטית המתייחסת לפעולות ובחירות אלו), דבר המתקשר למושגים של אוטונומיה של הרצון הפרטי, עקרון החוקיות, ותפקידו של המשפט הפרטי כמאפשר בחירה אינדיבידואלית. במקרה השני, כאשר ההון העצמי שלילי (מצב המכונה גם "גרעון בהון העצמי" או "גרעון בהון"), הישות אינה יכולה לקיים את כל התחייבויותיה, אילו היתה נדרשת לקיים את כולן ברגע זה. אם ההון העצמי לא יגדל במידה מספקת לפני המועד בו הישות נדרשת לקיים בפועל את ההתחייבויות (לדוגמה, לפני המועד בו עליה לבצע תשלום של החזר הלוואה), היא תימצא מפירה את הדין, דבר שידרוש בדרך כלל תגובה של מערכת המשפט (לעתים קרובות, על דרך של פתיחת הליך חדלות פרעון).

מרכיבי ההון העצמי

כאמור, ההון העצמי שווה בדיוק לסכום הנכסים של הישות פחות סכום ההתחייבויות שלה. באופן היפותטי, היה ניתן לערוך מאזן רק לאחר בדיקת תוכן הנכסים וההתחייבויות של הישות, וחישוב ההון העצמי בתור מספר שסתום (plug number). הנכסים וההתחייבויות מורכבים מגדלים המתייחסים לתופעות ברות-מדידה הקיימות במציאות החיצונית לישות (לדוגמה, נכסים עשויים לכלול בניינים, כסף מזומן, זכות לקבל תשלום לפי חוזה ועוד; התחייבויות עשויות לכלול חיובים לפי חוזה הלוואה, לתשלום משכורות לעובדים, לתשלום שכר דירה ועוד). בניגוד לכך, ההון העצמי אינו מורכב מתופעות חיצוניות מעין אלו, אלא נגזר מההפרש ביניהן כמקשה אחת.

עם זאת, החשבונאות והמשפט אינם מסתפקים בשאלה מה סכומו הכולל של ההון העצמי, אלא בוחנים גם כיצד הוא נוצר - כלומר, עקב אילו גדלים או תופעות כלכליות ומשפטיות הישות הגיעה למצב בו קיים ההפרש, כפי שהוא, בין הנכסים להתחייבויות שלה.

קיימות שתי תופעות עיקריות כאלו, המהוות את שני המרכיבים החשובים ביותר של ההון העצמי: עודפים והון מניות. יתכנו גם מרכיבים נוספים, כנדון להלן. המשותף לעודפים, להון המניות, וליתר מרכיבי ההון העצמי הוא שכאשר הנכסים המביאים לקיומם "נכנסים" למאזן (למשל, ברגע בו הישות מרוויחה כסף או ערך כלכלי אחר כתוצאה מפעילותה העסקית, או ברגע בו בעלי מניות מעבירים ערך לכיסה של הישות תמורת הנפקת מניות חדשות), לא נוצרת כנגדם התחייבות בצדו השני של המאזן. על פי דיני התאגידים והדין הכללי, תאגיד אינו מחויב "להחזיר", "לפרוע" או "לפדות" לבעלי מניותיו את השקעתם או את רווחי התאגיד, בשום סכום ובשום תאריך ידוע מראש (capital lock-in). זאת, בניגוד להתחייבויותיו של התאגיד כלפי נושים, עובדים, ספקים, לקוחות וכל דמות אחרת שיש לה זכות כנגד התאגיד, פרט לבעלי המניות.

עודפים (יתרת רווח)

ערך מורחב – יתרת רווח

העודפים, או רווחים צבורים, או יתרת רווח, הם סך כל הרווח הנקי שהישות צברה מאז יום הקמתה ושלא חולק (כדיבידנד, ברכישה עצמית, או באופן אחר). מקורם הוא בשורה התחתונה של דוח רווח והפסד.

הון מניות

ערך מורחב – הון מניות

הון המניות הוא סך כל הערך שהושקע בישות על ידי בעלי הזכות השיורית כלפיה, המכונים לעתים קרובות בעלי מניות. במאזן הישות, הון המניות עשוי להתחלק למספר תת-מרכיבים:

"הון מניות מונפק" – סך התמורה שהישות קיבלה בגין הערך הנקוב של המניות שהקצתה.
פרמיה על מניות – ההפרש בין התמורה הכוללת שהישות קיבלה עבור המניות שהקצתה לבין ערכן הנקוב. להון המניות של תאגידים רבים אין כלל ערך נקוב. במקרה כזה, כל מה שהישות קיבלה תמורת מניותיה יופיע תחת ה"פרמיה". כיום, יש חשיבות מעשית פחותה למושג הערך הנקוב, כך שראוי להביט על הון המניות באופן כללי, בתור מה שהישות קיבלה מבעלי מניותיה עבור המניות שהקצתה להם.
מניות באוצר – סך התמורה שהישות שילמה עבור מניות שנרכשו חזרה ונמצאות בידיה (כעת בתור מניות רדומות). נתון זה הוא מספר שלילי, המקטין את ההון העצמי. זאת, מכיוון שכאשר ישות רוכשת חזרה ממניותיה, היא מבצעת חלוקה לבעלי המניות (בדומה לדיבידנד, המפחית גם הוא את ההון העצמי) ומקטינה את נכסיה וכך גם את ההון העצמי שלה.

קרנות הון

לעתים, מצטרפים לעודפים ולהון המניות רכיבים נוספים של ההון העצמי. מרכיב נפוץ יחסית הוא קרנות הון (capital reserves). דיני התאגידים, לרבות חוק החברות בישראל, קובעים שניתן לחלק את העודפים לבעלי המניות, בין אם כדיבידנד, ברכישה עצמית או באופן אחר. לעומת זאת, ככלל, אסור לחלק את הון המניות או את קרנות ההון. למעשה, קרנות הון נוצרות מתוך חלקים מההון העצמי שנמצאו לפני כן, או היו עשויים להגיע, לעודפים, אלא שמסיבות שונות אין לאפשר את חלוקתם. סיבה נפוצה ליצירת קרנות הון היא הגדלת יציבותו הפיננסית של התאגיד, על ידי הקמת "כרית בטחון" של ערך אשר אלו הבאים במגע משפטי עם התאגיד יודעים כי התאגיד אינו רשאי לחלק החוצה מכיסו. מסיבה זו, התופעה של קרנות הון נפוצה במיוחד במאזנים של בנקים ושל מוסדות פיננסיים אחרים.

בין הסוגים הנפוצים יחסית של קרנות הון במאזן נמצאים אלו:

קרן הון בגין עסקאות עם בעלי שליטה.
קרן הון בגין הפרשי תרגום של שערי חליפין.
קרן הון בגין תשלום מבוסס מניות.
קרן שערוך מכשירים פיננסיים זמינים למכירה – רווחים והפסדים בגין מכשיר פיננסי זמין למכירה אינם נרשמים בדוח רווח והפסד, אלא בהון העצמי של הישות. הרווחים או ההפסדים המצטברים ייזקפו בדוח רווח והפסד רק כאשר המכשיר ימכר לאדם חיצוני.
קרן הערכה מחדש של נכסים שהוערכו מחדש על פי שוויים ההוגן. לרוב, רק בעת מכירת הנכס ניתן יהיה לזקוף קרן זו ישירות לעודפים ולאפשר חלוקה.

תמורה עבור כתבי אופציה

מרכיב נוסף שעשוי להיכלל בהון העצמי הוא התמורה שקיבלה הישות עבור כתבי אופציה שהנפיקה. כתבי אופציה אינם מניות והתמורה בגינם אינה נכללת בהון המניות, אך גם אינם בגדר התחייבויות (שכן אינם מייצגים חיוב החל על הישות להעביר סכום כסף או ערך כלכלי דומה לאדם אחר, אלא רק להעניק לו מניות, שהן-עצמן בעלות אופי של הון עצמי ולא התחייבות), כך שהתמורה ששולמה לישות בגינם מהווה מרכיב נפרד בהון העצמי.

מכשירים פיננסיים שסווגו כרכיב הוני

לעתים, תמורה שקיבלה הישות כאשר הנפיקה מכשירים פיננסיים מסוימים, כגון איגרות חוב להמרה, עשויה להיות מסווגת כחלק מההון העצמי. במקרה של אג"ח להמרה, מרבית התמורה שקיבלה הישות בגין הנפקת האיגרת תופיע בדרך כלל תחת חלק ההתחייבויות במאזן, אך חלק ממנה יכול להופיע (בתנאים מסוימים הקבועים בדין ובתקינה החשבונאית) תחת ההון העצמי.

זכויות שאינן מקנות שליטה

זכויות שאינן מקנות שליטה, או זכויות מיעוט, מייצגות את חלקם הרעיוני של בעלי מניות המיעוט של חברות בנות בהון העצמי של אותן חברות בנות, שדוחותיהן הכספיים מאוחדים עם אלו של הישות המדווחת.

שינויים בהון העצמי

ערך מורחב – דוח על השינויים בהון העצמי

ההון העצמי ודיני התאגידים

ההון העצמי הוא מושג מבני ובעל חשיבות יסודית בתחום דיני התאגידים. כאמור, אם יש לישות הון עצמי חיובי, ההון העצמי שווה בערכו לאותו חלק מנכסי הישות שלא "עומדת כנגדו" שום התחייבות משפטית כלפי אדם אחר. עם זאת, כאשר הישות היא תאגיד (להבדיל מבן אדם), קיים בכל זאת אדם אחר בעולם, או קבוצה של אנשים, שיש להם זכות או טענה משפטית המתייחסת להון העצמי של התאגיד. טענה זו אינה מקבילה להתחייבות (liability), אך כן מקבילה לחיוב משפטי (obligation) החל על התאגיד. טענה זו היא הזכות שביושר (equitable right או equitable claim) של בעלי הזכות השיורית כלפי התאגיד (residual claimants), המכונים, לרוב, בעלי מניות (shareholders). זאת, להבדיל מההתחייבויות, המייצגות את הזכויות של כל בעלי הזכויות האחרים כלפי התאגיד (כלומר, הנושים במובנם הרחב), פרט לבעלי הזכות השיורית. מסיבה זו, נוסף על הכינויים השונים שהוזכרו לעיל (כגון net worth וכדומה), ההון העצמי מכונה גם shareholders' equity.

בניגוד לנושי התאגיד, לבעלי המניות אין כל נורמה משפטית קבועה מראש (ex ante) המיידעת אותם האם, מתי, באיזה אופן ובאיזה סכום יזכו לקבל טובת הנאה כלשהי מהתאגיד. עם זאת, התאגיד רשאי, על פי שיקול דעתו הפרטי שאינו קבוע מראש בדין (ex post), ובלי שלבעלי המניות יש אפשרות לכפות זאת עליו, לחלק את ההון העצמי או חלקו לבעלי המניות. התאגיד יכול לעשות זאת במספר דרכים, לרבות דיבידנד, רכישה עצמית, חלוקת נכסי התאגיד בעת פירוקו, ודרכים אחרות, כגון תשלום תמורה לבעלי מניות בעת אירוע של מיזוג חברות. ככל שתאגיד ממשיך להתקיים, כך גם המניות שהנפיק ממשיכות להתקיים ועמן הזכות שהן מייצגות המתייחסת להון העצמי. תאגיד עשוי גם לבחור שלא לבצע שום אירוע של חלוקה או מימוש זכויות במשך שנים רבות, או אף במשך כל תקופת קיומו - לא לחלק דיבידנד, לא לבצע רכישה עצמית, לא להתפרק, לא להתמזג, וכן הלאה - ודבר זה, ראשית, הינו חוקי לחלוטין, ושנית, אינו שולל את הזכות שביושר הגלומה במניה והעומדת בכל רגע נתון לבעלי המניות. בניגוד לנושים, זכותם של בעלי המניות אינה זכות ידועה מראש לקבל טובת הנאה מהתאגיד, אלא מייצגת הסתברות כלשהי (לכל הפחות, גדולה מאפס) שיקבלו טובה כזו בעתיד.

אף שלבעלי המניות יש זכות משפטית שונה מאוד מזו שעומדת לכל נושה של התאגיד, בכל זאת זכותם היא בעלת תוכן משפטי וניתן לאכוף אותה בבית המשפט. זכות זו מעוגנת במושגים של דיני היושר (equity), אשר קובעים בקווים כלליים שהתאגיד אמור להתנהל בתום לב כדי להשיג את תכליתו (במקרה של תאגיד למטרת רווח, השגת התכלית מגדילה את ההון העצמי וכך מיטיבה בעקיפין עם בעלי המניות), וכי לתאגיד אסור לקפח את בעלי מניותיו. מושגים אלו מתבטאים במספר דרכים בדיני התאגידים; כך, לדוגמה, סעיף 254 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 קובע כי חובתם של נושאי המשרה של התאגיד היא "[לנהוג] בתום לב ו[לפעול] לטובת[] [החברה]", שפירושה לפעול לקידום תכלית החברה, אף שהדרך בה נושא המשרה יעשה זאת אינה ידועה מראש (לאור כלל שיקול הדעת העסקי ומושגים דומים). סעיף 191 לחוק החברות קובע כי "התנהל ענין מעניניה של חברה בדרך שיש בה משום קיפוח של בעלי המניות שלה, כולם או חלקם, או שיש חשש מהותי שיתנהל בדרך זו, רשאי בית המשפט, לפי בקשת בעל מניה, לתת הוראות הנראות לו לשם הסרתו של הקיפוח או מניעתו". ניסוחו הרחב של סעיף זה מכיר בכוחם ההכרחי של דיני היושר לתקן או למנוע מצבים בלתי-צפויים העשויים לגרום פגיעה שאינה לגיטימית לבעלי הזכות השיורית.

כעניין משני לכך, בעלי מניות עשויים ליהנות בעקיפין משוויו של ההון העצמי, גם שלא בעקבות חלוקה, פירוק או מיזוג, על ידי מכירת המניה או ביצוע פעולה אחרת עם המניה בשוק המשני. פעולה כזו אינה מתקיימת במישור היחסים שבין הישות לבעל המניות, אך היא נשענת על ההנחה שהמניה מייצגת את הזכות שביושר האמורה לעיל, ולכן יש לה ערך כלכלי.

ההבחנה בין ההתחייבויות להון העצמי, ובין הנושים לבעלי המניות, קשורה במישרין לנורמה נוספת הנמצאת במרכז דיני התאגידים: חובתו של התאגיד לציית לדין החוץ-תאגידי. תכלית התאגיד כוללת את החובה לציית לחוק (כלומר, לכלל הדינים החלים על התאגיד), וחובה זו תמיד קודמת להשאת רווחי התאגיד. הווה אומר, כעניין הגדרתי, הנושים של התאגיד תמיד נמצאים בדרגת עדיפות (seniority או priority) גבוהה יותר מבעלי המניות, ובעלי המניות תמיד נמצאים בדרגת העדיפות הנמוכה ביותר (junior או subordinated). דיני התאגידים מאפשרים לאכוף חובה זו דרך שורה של כלים משפטיים, כולם קוגנטיים (לא ניתן להתנות עליהם בתקנון התאגיד, בחוזה, או בדרך פרטית אחרת), בין הבולטים שבהם:

ההגבלות על ביצוע חלוקה לבעלי מניות, הקובעות איסור מוחלט על חלוקה כזו כאשר "קיים חשש סביר שהחלוקה תמנע מן החברה את היכולת לעמוד בחבויותיה הקיימות והצפויות, בהגיע מועד קיומן" (סעיף 302(א) לחוק החברות).
השינוי בתכלית התאגיד, מיזמית (entrepreneurial) למשמורנית (custodial), כאשר התאגיד מתקרב לחדלות פרעון או נמצא בה. "ידע דירקטור או מנהל כללי או היה עליו לדעת כי התאגיד נמצא בחדלות פירעון ולא נקט אמצעים סבירים לצמצום היקפה, רשאי בית המשפט, לבקשת הנאמן או הממונה, לאחר מתן הצו לפתיחת הליכים לגבי התאגיד, להורות כי הדירקטור או המנהל הכללי יישא באחריות כלפי התאגיד לנזקים שנגרמו לנושי התאגיד בשל מחדלו" (סעיף 288(א) לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, תשע"ח-2018).
חובת תום הלב כחלק מחובת האמון של נושאי המשרה של התאגיד, הדורשת מהם לפעול באופן הגורם לתאגיד לציית לחוק. "גם נושא משרה שמפר ביודעין את הדין כדי לקדם לכאורה את ענייניה של החברה . . . מפר הן את חובת הזהירות שלו והן את חובת האמון שלו לחברה" (תנ"ג 59581-06-18 כהן נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ (פסק דין 19.01.2020), סעיף 34).
נורמה נוספת, שאינה חלק מדיני התאגידים ככאלו אך קשורה ישירות לסדר העדיפות הקוגנטי האמור בין נושים לבעלי המניות, היא הקביעה בדיני חדלות הפרעון לפיה בעלי המניות נמצאים תמיד בתחתית רשימת העדיפות לקבלת ערך מקופת הליך חדלות הפרעון. "נותרו נכסים בקופת הנשייה לאחר פירעון מלוא החובות לנושים והוצאות הליכי חדלות הפירעון, תועבר היתרה . . . בהליכי חדלות פירעון של תאגיד – לחברי התאגיד" (סעיף 242 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, תשע"ח-2018).

כתוצאה מכל האמור, הקו המפריד בין ההון העצמי להתחייבויות קשור באופן הדוק למספר גבולות מושגיים נוספים: בין דיני התאגידים לדין החוץ-תאגידי; בין דיני היושר לדין שמחוץ להם; בין בעלי מניות לנושים; בין נורמות ex post לנורמות ex ante; ובין שיקול הדעת העסקי של התאגיד (באמצעות מנהליו), המאפשר לו ליטול סיכונים תוך יציאה למיזמים בלתי צפויים מראש, לבין חובתו לציית לדינים החלים עליו.

ההון העצמי ושווי מניות הישות

לעניין הערכת שווי, ההון העצמי בדרך כלל אינו מייצג את שווי כלל מניות הישות (המכונה גם שווי שוק אם הישות היא תאגיד ציבורי), מכיוון שלרוב אינו מגלם את המוניטין ונכסים בלתי מוחשיים אחרים. כמו כן, ערך ההון העצמי אינו מתחשב בתזרימי המזומנים הצפויים של הישות, אילו תמשיך לפעול כקונצרן פעיל במהלך העסקים הרגיל (הנחת העסק החי), לעומת שיטת DCF, שכן מתחשבת בהם. עם זאת, ניתן להתייחס אל ההון העצמי כסכום מינימלי אותו ניתן לדרוש תמורת מניות הישות, שכן אם יוצע סכום נמוך יותר, יתכן שמימוש כל הנכסים וכל ההתחייבויות יניב תמורה גבוהה יותר, עד לסך ההון העצמי. לעיתים, יתכן ששווי הישות דווקא נמוך מההון העצמי; זאת, כאשר יש יסוד להניח שהישות עומדת להפסיד כסף, לרבות במקרה בו נכסים רשומים במאזן לפי שווי הגבוה מערכם האמיתי.