החגיגה של באבט

סרט משנת 1987

החגיגה של באבטדנית: Babettes gæstebud) הוא סרט דני בבימויו של גבריאל אקסל[1]. הסרט מבוסס על סיפור קצר של הסופרת הדנית איזק דינסן (קארן בליקסן). ב-1987 זכה הסרט בפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר[2].

החגיגה של באבט
Babettes gæstebud
פוסטר הסרט
פוסטר הסרט
מבוסס על החגיגה של באבט עריכת הנתון בוויקינתונים
בימוי גבריאל אקסל עריכת הנתון בוויקינתונים
הופק בידי ג'סט בצר
בו כריסטנסן
בני קורצן
פרמיל סיסביי
תסריט גבריאל אקסל
קארן בליקסן
עריכה Finn Henriksen עריכת הנתון בוויקינתונים
שחקנים ראשיים בירגיט פדרשפיל, יארל קולה, סטפאן אודראן
מוזיקה פר נורגארד עריכת הנתון בוויקינתונים
צילום Henning Kristiansen עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה דנמרק, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת הפקה נורדיסק פילם עריכת הנתון בוויקינתונים
חברה מפיצה נטפליקס עריכת הנתון בוויקינתונים
שיטת הפצה וידאו על פי דרישה עריכת הנתון בוויקינתונים
הקרנת בכורה 28 באוגוסט 1987
משך הקרנה 99 דק' עריכת הנתון בוויקינתונים
שפת הסרט דנית, שוודית, צרפתית
סוגה סרט רומנטי, סרט דרמה, סרט מוזיקלי עריכת הנתון בוויקינתונים
הכנסות 4,398,938‏$
הכנסות באתר מוג'ו babettesfeast
פרסים פרס אוסקר, פרס באפטא
דף הסרט ב־IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הסרט מספר על פליטה חסרת כל שמגיעה לכפר נוצרי קטן והופכת לסוכנת ביתן של שתי זקנות עדינות. יום אחד היא זוכה בהגרלה בסכום כסף גדול ומחליטה להכין סעודה מפוארת בנוסח הפריזאי הישן לכבודם של אנשי הכפר.

עלילה

עריכה

שתי אחיות נוצריות פרוטסטנטיות אדוקות, מרטין ופיליפה, גרות בכפר קטן על החוף המערבי המרוחק של יוטלנד בדנמרק של המאה ה-19. אביהן היה כומר שהקים קהילה נוצרית קטנה בכפר. כשאביהן מת, ובאין אנשי קהילה חדשים, האחיות המזדקנות מפקחות על הקהילה המידלדלת של המאמינים הזקנים. הבזק של 49 שנים לאחור מראה את האחיות בצעירותן. יש לבחורות היפות מחזרים רבים, אך אביהן דוחה את כולם. כל בת הייתה מחוזרת על ידי בחור נלהב שביקר ביוטלנד - מרטין חוזרה על ידי קצין פרשים שוודי צעיר בשם לוראנס, שנשלח להישאר עם דודתו ביוטלנד כדי לתקן את התנהגותו הרעה. פיליפה חוזרה על ידי זמר בריטון מהאופרה של פאריס, אשיל פאפין, בזמן שהיה בחופשה בכפר.

שלושים וחמש שנים מאוחר יותר, אשה בשם באבט (סטפאן אודראן) מופיעה בפתח ביתן של האחיות. היא נושאת רק מכתב מהמחזר לשעבר של פיליפה, הזמר פאפין, שבו הסביר כי היא פליטה מההתקפה על הקומונה הפריזאית ב-1871 והמליץ עליה לתפקיד סוכנת בית. האחיות לקחו את באבט כטבחית ועוזרת בית שלהם ללא משכורת, ובמשך 14 השנים הבאות היא התגלתה כדמות צנועה ועקשנית שמקלה בהדרגה את חייהן של האחיות בכפר הנידח. הקשר היחיד שלה לעברה הוא כרטיס לוטו שחבר בפריז מחדש לה בכל שנה. יום אחד, היא זוכה בהגרלה של 10,000 פרנקים. במקום להשתמש בכסף כדי לחזור לפריז ואל אורח החיים שאבד לה, היא מחליטה להוציא אותו בהכנת "ארוחה צרפתית אמיתית" לאחיות ולקהילה הקטנה שלהן לרגל יום הולדתו המאה של הכומר המייסד. יותר מסתם חג, הארוחה היא מתנת התודה של באבט לאחיות.

באבט חוזרת לפריז כדי להסדיר את האספקה שתישלח ליוטלנד. החומרים מגיעים מפוארים ואקזוטיים, והגעתם לכפר גורמת לדיונים רבים בקרב התושבים. הם מעולם לא ראו בעבר את מרכיבי הארוחה והאחיות מתחילות לדאוג שהארוחה תהיה חטא של יוקרה חושנית, אם לא צורה כלשהי של תעלול. בכנס חפוז, האחיות והקהילה מסכימות לאכול את הארוחה אבל לוותר על כל אזכור על האוכל ועל ההנאה ממנו במהלך כל הערב.

החלק האחרון של הסרט מתמקד בהכנה ובהגשה של הארוחה של באבט, פרוסה ביד רחבה עם מגוון מנות בבית הכפרי של האחיות. הסרט, שהוצג עד עכשיו בעיקר בצבעים קודרים, מראה בהדרגה יותר ויותר צבעים, תוך התמקדות במאכלים השונים. לוראנס, המחזר לשעבר של מרטין, הוא עכשיו גנרל הנשוי לחברת בית הדין של המלכה. הוא מופיע כאחד מהאורחים יחד עם דודתו, כשהוא תוהה האם הבחירה שעשה בצעירותו, לוותר על אהובתו בשביל חיים נוחים, אכן הייתה נכונה. הוא אינו מודע לתוכניות של האורחים האחרים, וכאיש העולם הגדול שהוצב בפריז, הוא האדם היחיד בשולחן שמגיב על הארוחה. הוא מבדר את האורחים בתשבחות על האוכל והשתייה יוצאי הדופן, ומשווה אותם לארוחה בלתי נשכחת שאכל שנים קודם לכן אצל שפית ב"קפה אנגלה" המפורסם בפריז. למרות שהחוגגים האחרים מסרבים להגיב על התענוגות שמסיבה להם הסעודה (והם אף אינם מבחינים בין לימונדה לבין שמפניה), הארוחה של באבט מפרקת את חוסר האמון והאמונות הטפלות שלהם, ומרוממת אותם פיזית ורוחנית. עוולות ישנות נשכחות, אהבות עתיקות ניצתות מחדש, ואמונה ברוח האדם מתיישבת על השולחן.

לאחר הארוחה האחיות מניחות כי באבט תחזור לפריז, אלא שהיא מגלה להן לתדהמתן, שהיא הוציאה את כל כספי הזכייה שלה על הארוחה ושהיא לא הולכת לשום מקום, כי אף אחד לא מחכה לה בפריז, כל מכריה מתו. היא גם מגלה להן שהיא הייתה השפית של אותו "קפה אנגלה" שהגנרל הזכיר. מרטין אומרת לה בדמעות, "עכשיו תהיי ענייה כל ימי חייך", ואילו באבט משיבה "אמן הוא אף פעם לא עני", על מנת להבהיר שהבישול הוא האמנות שלה.

לקריאה נוספת

עריכה
  • זיוה שמיר, "גסטרונומיה רב תרבותית בסרט "החגיגה של באבט"", בספר פוסטמודרניזם בקולנוע, חיים כאלב (עורך), הוצאת אופטימוס, תל אביב, 2010.

קישורים חיצוניים

עריכה

ביקורות

הערות שוליים

עריכה