פתיחת התפריט הראשי

הטבלת יהודי פורטוגל לנצרות

גירושי היהודים, במחצית השנייה של ימי הביניים

הטבלת יהודי פורטוגל לנצרות הוא הכינוי להטבלה ההמונית בכפייה של יהודי פורטוגל, וחיובם בכוח להמיר דתם לנצרות, בשנת 1497.

תוכן עניינים

רקעעריכה

כשני שלישים מיהודי ספרד, שנדרשו לעזוב את בתיהם בגירוש יהודי ספרד בשנת 1492, נמלטו לפורטוגל הסמוכה. ז'ואאו השני, מלך פורטוגל אישר ליהודי ספרד להיקלט בפורטוגל למשך שמונה חודשים, תמורת תשלום כופר. מוערך שמעל מאה ועשרים אלף מיהודי ספרד עברו לפורטוגל. רובם לא עזבו בתום שמונת החודשים שהוקצבו להם, והתווספו לאוכלוסייה היהודית המקומית.[1]

היסטוריהעריכה

בשנת 1496 חל המפנה. מנואל הראשון, מלך פורטוגל (אשר מלך בשנים 1495-1521), ביקש להנשא לאיזבלה בתם של המלכים הקתוליים מספרד, פרננדו השני ואיזבלה. אלו הציבו בפניו תנאי לנישואין: גירוש כל היהודים מפורטוגל. המלך מנואל נענה להם, וב-5 בדצמבר 1496 הוא הוציא צו גירוש ליהודי המדינה. באותה שנה הגלה כ-2000 ילדים עד גיל 10 של משפחות יהודיות שלא הצליחו לשלם את מיסי המלך. הילדים הוגלו לאיי סאו טומה ופרינסיפה כחלק מתהליך הקולוניאליזם של מערב אפריקה. כשנה לאחר מכן נותרו באי רק 600 ילדים חיים. חלקם ניסו לשמור על צביון יהודי אך עד המאה ה-18 לא נותרה נוכחות יהודית באיים[2]. לאחר מספר חודשים, החליט המלך להחליף את הגירוש בטבילה כפויה לנצרות. בתי הכנסת ובתי הספר עוקלו, ספרים יהודיים נשרפו וילדים מגיל שלוש עד 14 נלקחו מהוריהם והומרו לנצרות.[3] במהלך חודש אפריל של אותה שנה הובאו היהודים למרכזי הערים, בתואנה כי ספינות מחכות להם בנמלים על מנת להוציא אותם מן הארץ, אך שם, בכיכרות הערים התבררו ממדי ההונאה, במסגרת הטבלה כפויה הותזו עליהם טיפות מים שקודשו בברכת כהן דת, ההטבלה הכפויה לוותה במחזות קשים וקורעי לב, בעיר ליסבון נכלאו רבבות יהודים במחנה האשטאוש במטרה לנצרם. אותם אנשים שלא הגיעו להטבלה בהסכמה הובאו בכוח ונערך בהם טקס ההטבלה. בכך הוכרו יהודי פורטוגל על ידי המדינה כנוצרים, וחויבו על פי חוק המדינה בכל חוקי הנצרות.

על פי חוקי המדינה, נוצרים שהוטבלו, אף אם בכפייה, מחויבים היו לחיות חייהם כנוצרים. במידה שהוכח כי כפרו בנצרות, כלומר האמינו או עסקו בדת אחרת, כדוגמת היהדות, או לחלופין בכישוף ועבודת אלילים, היה עונשם כבד מנשוא, לעיתים קרובות מוות בעינויים. החקירה והעונשים הכבדים בוצעו על ידי בית המשפט של האינקוויזיציה, שהייתה ידועה לשמצה באופן התנהלותה האכזרי.

מבחינה חוקית לא נותרו בפורטוגל יהודים, משנת 1497. חלק מהיהודים לשעבר הפכו לנוצרים לכל דבר ונטמעו באוכלוסייה הפורטוגזית. חלק אחר, התנהגו כלפי חוץ כנוצרים, היו למעשה אנוסים, שימרו בסתר את זהותם כיהודים ואת דיני הדת היהודית כפי יכולתם, ונישאו בינם לבין עצמם, בעוד כלפי חוץ התנהגו כנוצרים.

העוינות כלפי היהודים שהמירו בכפייה את דתם לא פסקה. כעשר שנים לאחר ההטבלה בכפייה, בין ה-19 לבין ה-21 בחודש מאי 1506, נרצחו כארבעת אלפים יהודים שהוטבלו לנצרות, בפוגרום ליסבון.[4][5]

הגירת האנוסים מפורטוגלעריכה

  ערך מורחב – אנוסים

מאחר שבאופן רשמי לא נותרו יהודים בפורטוגל, לא ניתן לדבר על "גירוש היהודים". עם זאת, במהלך עשרות השנים שלאחר מכן, הייתה הגירה איטית אך שוטפת של נוצרים אנוסים מפורטוגל. בשנת 1499 אסר מלך פורטוגל על "הנוצרים החדשים" לצאת מתחומי פורטוגל. בתי המשפט של האינקוויזיציה רדפו את "הנוצרים החדשים" שנחשדו באי ציות לדת הנוצרית. הדבר בא לידי ביטוי בלמעלה מ-10,000 מקרים של שריפת אנוסים על המוקד ב"אוטו דה פה".

רבים מהנוצרים החדשים נותרו בפורטוגל ובמהלך השנים סיגלו לעצמם חיים כנוצרים. אחרים היגרו, באופן איטי אך שוטף, והגיעו בעיקר לאמסטרדם, בירת הולנד, בה הוקמה קהילה יהודית פורטוגזית גדולה. הולנד נחשבה כמקום סובלני יחסית מהבחינה הדתית. אנשי הדת הנוצרים הקלוויניסטים בו גילו יחס עוין לקתולים ולבית המשפט של האינקוויזיציה. חזרתם ליהדות בגלוי של הנוצרים האנוסים יוצאי פורטוגל, והקמת הקהילה היהודית, התקבלו ללא התנגדות. הקהילה היהודית הפורטוגזית באמסטרדם הייתה בראשית העת החדשה מהקהילות החזקות והאמידות באירופה. הפילוסוף ברוך שפינוזה והרב מנשה בן ישראל היו בין יוצאיה.

לאחר הפוגרום בליסבון בשנת 1506 ניתנה ליהודים רשות מהמלך לצאת מהמדינה, רבים מהם הגרו לאימפריה העות'מאנית בעיקר לסלומניקי וקונסטנטינופול כמו גם לצפון מרוקו. מספר דומה של יהודים היגר לאמסטרדם, צרפת, ברזיל, קוראסאו, האיים האנטילים, סורינאם וניו אמסטרדם.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

ה'רנ"ז - גירוש פורטוגל


הערות שולייםעריכה