השרון

חבל גאוגרפי במדינת ישראל

השרון, המכונה גם מישור החוף התיכון, הוא חבל ארץ בארץ ישראל. מבחינה אדמיניסטרטיבית, השרון היא אחת מארבע הנפות של מחוז המרכז, אולם אין חפיפה מלאה בין השטח האדמיניסטרטיבי של נפת השרון במחוז המרכז לבין השטח של השרון כחבל ארץ.

השרון (אזור גאוגרפי)
מדינה / טריטוריה ישראלישראל ישראל
קואורדינטות 32°17′00″N 34°55′00″E / 32.283333333333°N 34.916666666667°E / 32.283333333333; 34.916666666667 
אזור זמן UTC +2
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
מפת השרון
מצוק הכורכר בגן לאומי חוף השרון
אלון התבור ברחוב זלמן שזר פינת ויצמן בהוד השרון, כיום הוא חלק מכיכר.

גאוגרפיה עריכה

גבולות השרון עריכה

אזורי המשנה של השרון ומאפייניהם הפיזיים עריכה

ניתן לחלק את אזור השרון לארבעה גלילי משנה עיקריים:

  1. השרון המזרחי – "המרזבה" – כוללת רצועות נרחבות של אדמות בינוניות ומנוקזות על ידי נחלים (ומכאן גם כינויו של האזור בשם "מרזבה"), הניתנות לעיבוד רב-שנתי בתנאי חקלאות הבעל המסורתית, ומאופיינת במקורות מים זמינים קבועים: בארות ומעיינות.
  2. השרון הצפוני מאופיין בקרקעות בינוניות בלתי מנוקזות באגני הניקוז של הנחלים, באדמות חול אדום ובדיונות חול החודרות לפנים היבשת. במזרח האזור נובעים מספר מעיינות אולם רובו של אזור זה אינו מתאים לעיבוד חקלאי ללא ניקוז מסיבי, עצירת החולות הנודדים מלהתקדם מזרחה ודישון החול האדום.
  3. השרון המרכזי כולל את השטח המשתרע מקו נתניהטולכרם ועד הירקון, ובו מצויות רוב אדמות החמרה, שבתנאים של טכנולוגיה חקלאית מסורתית כמעט ולא ניתן היה להתמודד עם טיב הקרקע הירוד שלהן, פתרון בעיות הניקוז וניצול פוטנציאל מי התהום העמוקים. לרצועת מישור החוף של גלילת השרון ערך אקולוגי מיוחד בהיותה "מוקד אנדמיות למינים ותת מינים שאין כמותם באף אזור אחר בעולם, למעט ישראל וקצותיה"[1].
  4. חוף השרון מאופיין ברצועה צרה של רכס הכורכר המערבי ובדיונות חול המשתרעות עד לחוף הים, ברובו אינו ראוי לעיבוד חקלאי בתנאי הטכנולוגיה החקלאית המסורתית וסובל ממחסור במקורות מים. עם זאת, הים הסמוך סיפק בעבר לאזור זה את הבסיס הכלכלי העיקרי – מעגנים ימיים לייצוא תוצרת חקלאית, בעיקר אבטיחים.

יער השרון והביצות עריכה

זאב וילנאי כותב בספרו "אגדות ארץ ישראל" כי ”יש סברה שהשם 'שרון' נגזר מהמילה החורית הקדומה: שרנה, ופירושה יער. השרון נקרא בפי היוונים בשם דרימוס, ופירושו יער אלונים. עד ראשית המאה ה-20 היו רוב קרקעותיו של אזור השרון מכוסות ביער של אלון התבור, אך במלחמת העולם הראשונה נכרתו כמעט כל העצים על ידי השלטון העות'מאני כדי לשמש חומר דלק לרכבות. מקבצי אלונים נותרו בשמורת אלוני יצחק בשמורת אלון, בשמורת אלוני קדימה, בחדרה ובמקומות נוספים.

מקורות בכתב ומן הממצא הארכאולוגי מעידים כי בתקופת ממלכת ירושלים היה בשרון יער אלונים רחב ידיים. היער ה 'מקורי' באזור זה היה יער אלון מצוי מעורב באלה ארץ ישראלית, מאוחר יותר בזמן התקופה המוסלמית המוקדמת בארץ ישראל החל תהליך מתמשך שבו הפך אלון התבור למרכיב חשוב ביער השרון[2].

חלק מהחוקרים משערים כי קרקעות השרון, שהן ברובן חמרה, היו בעבר חול ים, ונוכחותם של עצי אלון התבור במשך אלפי שנים שינתה את סוג הקרקע.

בעבר היה רוב השרון מכוסה ביצות; זאת משום שבאזור זה ישנם מספר נחלים, שנחסמו בעבר על ידי רכסי הכורכר והדיונות של חוף הים, ובקרקע הסחף שמסביב לרכסי הכורכר המים מחלחלים באטיות רבה. הביצות נוקזו בתחילת ההתיישבות הציונית, ורוב מי המעיינות והנחלים מנוצלים לפני שהם מגיעים לאזור.

שיוך מוניציפלי עריכה

בשרון ישנן ארבע מועצות אזוריות, שתים עשרה ערים ועשר מועצות מקומיות. דרומו של השרון מהווה חלק מגוש דן.

היסטוריה עריכה

בכתובות מצריות על מסעו של אמנחותפ השני לארץ כנען, שעבר גם בשרון, נקרא האזור "פא-עמקו סרן" (עמק שרון), בכתובת אשמונעזר של מלך צידון מהמאה ה-5 לפנה"ס נכתב: ”ועוד נתן לנו אדון המלכים, את דאר ואת יפו, ארצות הדגן האדירות אשר בשדה שרון”. על פי הכתובת הזאת, יפו הייתה חלק מהשרון. והשרון היה אסם התבואה של צידון.

הגירה ערבית בתקופת המנדט הבריטי עריכה

חֲדָשׁוֹת מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, 1936

במשך שתים עשרה השנים האחרונות נוֹשְׁבוּ על ידי היהודים שְׁטָחִים גדולים בשני גושים: בַּשָׁרוֹן הדרומי והצפוני וּבְעֵמֶק חֵפֶר.
רק לפני כעשר שנים היה כל השרון עֲרָבָה אחת שׁוֹמֵמָה, והנה נִטְעוּ בערבה זו כמאה אלף דונם מַטָעֵי הדרים. נוסדו כְפָרִים וחַוּוֹת; נִתְיַשְׁבוּ אלפי אנשים, בעלי המְשָׁקִים ועובדיהם. וְהַתְּנוּעָה בכל רַחֲבֵי השרון מצד תל אביב אינה פּוֹסֶקֶת ביום.

מתוך הספר "שיטת ברליץ לעברית"
מאת מ.ד. ברליץ, ירושלים, 1936. עמוד 193, הכתיב והניקוד החלקי במקור.

בראשית תקופת המנדט הבריטי עמד מספר תושבי אזור השרון הערבים על כ־10,000, שרובם התגוררו ב־20 יישובי קבע ומיעוטם היו בדווים נוודים. עד סיום המנדט, כעבור כ־30 שנה עלה מספר זה בחדות לכ־30,000. שיעור גידול זה גדול בהרבה משיעור הגידול הממוצע של האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, שיעור שעמד על כ־70% גידול לאורך התקופה, ומוסבר באמצעות הגירה משמעותית של אוכלוסייה ערבית לאזור. בעוד בשאר חלקי הארץ עמד שיעור הגידול באוכלוסייה על רקע הגירה על כ־10–25%, באזור השרון הייתה ההגירה חלק משמעותי מאוד מתוך הגידול באוכלוסייה הערבית.

הגורמים להגירה המשמעותית מוסברים בשיפור הניכר שחל במצב הבריאותי באזור עם ייבוש הביצות שהסתיים באמצע שנות ה־20, והוביל לירידה ניכרת בשכיחות המלריה. ייבוש הביצות גם הצריך כוח אדם גדול בלתי מקצועי לצורך העבודות, ואף איפשר את הרחבת השטחים החקלאיים באזור ואת הגדלת המושבות היהודיות, דבר שצריך פועלים רבים לתעסוקה ביבוש הביצות, בבניה ובחקלאות, ועודד גם הוא הגירה ערבית לאזור. להרחבת החקלאות באזור תרם גם גילוי מי התהום באזור, דבר שהפך באחת את האזור (שרובו אדמה חמרה) משטח חקלאי ירוד (בהיעדר מים זמינים) לשטח חקלאי מבוקש.

בד בבד עברה החקלאות הערבית המסורתית סדרת משברים באמצע שנות ה־20, שהובילה למעבר מעיסוק בחקלאות מסורתית זעירה שהייתה מקובלת באוכלוסייה הערבית לתעסוקה כפועלים במשק החקלאי המודרני היהודי שהיה זקוק לכח עבודה זול וזמני. הרחבת היישוב היהודי בשנות ה־30 וה־40 על רקע גלי עלייה משמעותיים ושגשוג המושבות הובילה לביקוש רב עוד יותר של כח עבודה זול, ולהמשך הגידול בהתיישבות הערבית באזור, על רקע המשך ההגירה הערבית לאזור בעקבות אפשרויות התעסוקה החדשות. שטחי הפרדסנות היהודית והערבית באזור גדלו מכ־121,000 דונם ב־1931, לכ־263,000 דונם ב־1946.

ההגירה הייתה בעיקרה של שבטים בדווים (במלואם או בחלקם) שהגיעו מהנגב, מחצי האי סיני ומעבר הירדן המזרחי, והתיישבו בסמוך למוקדי התעסוקה החדשים סביב המושבות היהודיות החדשות. להתיישבות הבדווים הצטרפה גם אוכלוסיית פועלים ערבים מהחורן, שעלות העסקתה הייתה זולה יותר מעלות ההעסקה של ערבים תושבי הארץ. עד 1934 הגיעו לארץ כ־30,000 פועלים מהחורן, ולצידם גם קבוצות קטנות יותר מעיראק ומתימן. השלטון הבריטי נאבק בהגירה הבלתי חוקית לארץ, אך הצלחתו במניעתה הייתה נמוכה. קבוצת מהגרים נוספת הגיעה מאזור השומרון עקב חוסר בקרקעות לחקלאות ביישובי המוצא או עקב סיבות אחרות, וייסדו יישובים חקלאיים קטנים באזור השרון ככפרי בת של יישובים בשומרון.

גורם נוסף שתרם להגירה היה השתקעות לוחמים ערבים בלתי סדירים שהגיעו לאזור בתקופת המרד הערבי הגדול, ונשארו באזור גם לאחר סיום המרד. פרוץ מלחמת העולם השנייה פגע בענף הפרדסנות עקב המלחמה הימית שהתנהלה בים התיכון, אך מנגד בסיסי הצבא החדשים שהוקמו בארץ דרשו ידיים עובדות רבות לבניה, וידיים עובדות רבות נדרשו גם לענף החקלאות שהתרחב במידה ניכרת על מנת לספק את צורכיהם של החיילים ששהו בארץ. ביקוש זה עודד את הגירתם של ערבים ממצרים ומסוריה לאזור, באופן חוקי ובלתי חוקי.

בזמן מלחמת העצמאות, בין דצמבר 1947 למרץ 1948, כפרים ערביים רבים בשרון פונו מיושביהם. לדברי בני מוריס, רובם "פונו מפאת הפחד של יושביהם מפני הישוב, ובגלל תחושת הבידוד שלהם לנוכח ריחוקם ממרכזי האוכלוסייה הערביים".[3] בתחילת מאי 1948 כמעט שלא נותרו עוד תושבים ערבים בשרון.[4]

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Kutiel, P.2001. Conservation and management of Mediterranean coastal sand and dunes in Israel. Journal of Coastal Conservation 7, 183-192
  2. ^ ברוך רוזן, ‏עמוד 31-32.pdf גידול חזיר בארץ -ישראל לאחר התקופה הרומית, קתדרה
  3. ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 81–82.
  4. ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 166.