היסטוריה של איי שלמה

התושבים המקוריים של איי שלמה הגיעו לאיים כ-30,000 שנה לפני זמננו. מאוחר יותר, כ-6,000 שנה לפני זמננו, הגיעו מתיישבים פולינזים נוספים שהביאו עימם את החקלאות, השייט ועוד טכנולוגיות.

איי שלמה

החוקר הספרדי פדרו סרמיינטו דה גמבואה גילה את האיים ב-1568. אלברו דה מנדניה, שהתלווה לסרמיינטו דה גמבואה במסע זה, רצה לקחת לעצמו את ההכרה על הגילוי והשליך את מפותיו ורשימותיו של דה גמבואה לים. ספרד איבדה עניין באיים לאחר כישלון המושבה שאלברו ביקש לייסד במסעו השני ב-1695 ולאחר אובדן ספינות שהובילו משם את המתיישבים. מאוחר יותר, נווטים הולנדים, צרפתים ובריטים ביקרו באיים, ועל פי רוב זכו לקבלת פנים עוינת.

פעילות מיסיונרית באיים החלה באמצע המאה ה-19 ושאיפות קולוניאליות באירופה הובילו לקבלת האיים הצפוניים תחת חסות הגרמנים, בעקבות ההסכם הבריטי-גרמני ב-1886. חסות אנגלית על האיים הדרומיים הוכרזה ב-1893. הנכסים הגרמניים בצפון האזור הועברו לאנגליה בשנת 1899 בתמורה להכרה בחזקה הגרמנית על סמואה המערבית.

מלחמת העולם השנייה

ערך מורחב – המערכה באיי שלמה

כוחות יפנים כבשו את איי שלמה בינואר 1942. את מתקפת הנגד הנהיגה ארצות הברית. הדיוויזיה הראשונה של חיל המארינס נחתה על האיים גוודלקנל וטולאגי באוגוסט 1942. כמה מהקרבות המרים ביותר של מלחמת העולם השנייה נערכו על האיים במהלך שלוש השנים הבאות. טולאגי, מקום מושב הממשל הבריטי על האי נהרס בקרבות עזים ולאחריהם נחתו המרינס האמריקאים באזור. לאחר מכן, הקרב הקשה על גוודלקנל, אשר עיקרו היה על השליטה על שדה נחיתה יפני באזור (שדה הנדרסון), הוביל להקמת העיר הוניארה כמרכז לוגיסטי אמריקאי.

ההשפעה של המלחמה על תושבי האזור הייתה גדולה. ההרס שנגרם עקב הקרבות, וההשפעות ארוכות הטווח של הכנסת טכנולוגיה ותרבות מערביות שינו ללא היכר את החיים המסורתיים באיים המבודדים. הבנייה מחדש והשיקום היו איטיים בעקבות חוסר בפיצויי-מלחמה והרס הצמחייה בזמן המלחמה, אשר סיפקה את רוב מקורות המחייה באי. יש לציין שהניסיון של תושבי האי כעובדים עבור צבא בנות הברית סיפק להם תפיסה חדשה לגבי החשיבות של כלכלה מאורגנת ומסחר כבסיס להתקדמות כלכלית.

קבלת העצמאות

יציבות חזרה במהלך שנות החמישים של המאה העשרים, כאשר הממשל הקולוניאלי בנה רשת של מועצות אזורית. בעזרת בסיס מוניציפלי זה תושבי האיים צברו ניסיון במועצות והחלו ליטול חלק בממשל המרכזי. מועצת ממשלה הורכבה לראשונה ב-1970 וב-1974 אושרה חוקה חדשה אשר הגדירה ראש ממשלה וקבינט ממשלתי עבור האי. ממשל ריבוני של תושבי המקום הוקם ב-1975 ועצמאות מלאה ניתנה ב-7 ביולי 1978.

סופות ציקלונים

ב-1992 הכה הציקלון "טיה" באי טיקופיה והרס את רוב הבתים והגידולים.

בדצמבר 2002 הכה הציקלון זואי גם הוא באי טיקופיה וכן באי אנוטה ומנע תקשורת עם 3,000 תושבי האיים. בעקבות בעיות מימון, ממשלת אי שלמה לא הייתה יכולה לשלוח עזרה עד שאוסטרליה התערבה ושלחה כסף למדינה.

מלחמת אזרחים

בתחילת 1999, מתחים ותיקים בין אנשי ה"גוול" שגרו בגוודלקנל ומהגרים מהאי מאלייטה התפרצו באירועים אלימים. "צבא המהפכה הגוודלקנלי", שנקרא לאחר מכן תנועת החופש לאיסאטאבו (Isatabu Freedom Movement), החל להפעיל טרור באזורים הכפריים של האי. מטרת הפעולות הייתה לגרום למהגרים לעזוב את בתיהם. כ-20,000 מאלייטאים נסו מהבירה ואחרים חזרו לאי מולדתם. תושביה ה"גוולים" של הוניארה ברחו והעיר הפכה להיות מובלעת מאלייטאית.

בינתיים, כוח הנשר המאלייטאי (Malaita Eagle Force), שנודע בקיצור MEF, הוקם כדי לדאוג לאינטרסים המאלייטאים. הממשל פנה למזכיר חבר העמים הבריטי בבקשה לעזרה. הסכם השלום בהוניארה נחתם ב-28 ביוני 1999. למרות ההצלחה להחזיר את הסדר והשלום למדינה, המתחים עדיין שררו ונותרו ללא פתרון. הסכם השלום הופר במהרה וקרבות חזרו לפרוץ ביוני 2000.

מאלייטאים השתלטו על מספר נשקיות באי מולדתם ובהוניארה ובעזרת הנשק השתלטו ב-5 ביוני על הפרלמנט. הם טענו שהממשל, בראשות ראש הממשלה ברתולומיאו אולופא'אלו (Bartholomew Ulufa’alu), לא פיצה כראוי את המלייטאים על אובדן חיי אדם ורכוש ואולופא'אלו נאלץ להתפטר. ב-30 ביוני נבחר ברוב זעום בפרלמנט ראש ממשלה חדש, מאנאסיה סוגאבארה (Manasseh Sogavare). הוא הקים קואליציה למען אחדות לאומית ושלום, אשר פצחה בתוכנית פעולה במטרה לפתור את הבעיות האתניות, לשקם את הכלכלה ולחלק את הכספים באופן שווה יותר. למרות הצהרת כוונות זו, ממשלתו של סוגאבארה הייתה מושחתת ביותר ופעולותיה גרמו להידרדרות בכלכלה ולהתפוררות החוק והסדר.

עיקר הקונפליקט התרכז בגישה לאדמה ושאר משאבים מסביב להוניארה. מאז תחילת מלחמת האזרחים מעריכים כי מתו 100 אנשים. יותר מ-30,000 פליטים, בעיקר מלייטאים, נאלצו לעזוב את בתיהם והפעילות הכלכלית על האי גוודלקנל שובשה קשות.

התמשכות ההתקוממות האזרחית גרמו לשבירה מוחלטת של הפעילות הרגילה במדינה. עובדי ציבור לא קיבלו שכרם למשך חודשים ופגישות הקבינט נערכו במיקומים חשאיים מחשש משכירי חרב. כוחות הביטחון לא הצליחו לשלוט על המרידות, בעיקר עקב השתייכות רבים מהשוטרים לאחת הכנופיות היריבות.

ביולי 2003 פנה המושל הכללי של איי שלמה בבקשה רשמית לעזרה בינלאומית. ב-6 ביולי באותה שנה, בעקבות ההצעה לשליחת 300 שוטרים ו2,00 חיילים מאוסטרליה, ניו זילנד, פיג'י ופפואה ניו גיני לגוודלקנל, הכריז מנהיג המרד הגוודלקנלי, הארולד קקה, על הפסקת אש. למרות הכרזה זו, ב-11 ביולי 2003 פורסמו דיווחים לא מאושרים כי קקה הרס שני כפרים.

באמצע יולי 2003 הפרלמנט באיי שלמה הצביע פה אחד למען ההתערבות הבינלאומית. כוח העזרה החל להתאמן ובאוגוסט 2003 נחתו לראשונה באיים. הכוח פעל ככוח שיטור והיה אחראי על החזרת שלטון החוק במדינה עקב כישלון כוח השיטור המקומי במשימה. כוח השלום הצליח לשפר את מצבה הביטחוני של המדינה ואף הביא לכניעתו של הארולד קקה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של איי שלמה בוויקישיתוף