פתיחת התפריט הראשי

המגזר הציבורי

המגזר הציבורי הוא חלק של הכלכלה העוסק במתן השירותים הציבוריים לתושבים. מגזר זה כולל את הפעילות הנעשית על ידי המדינה, בתחומים כגון ביטחון, חינוך ורווחה, והפעילות הנעשית על ידי הרשויות מקומיות, בתחומים כגון ניקיון, חינוך ורווחה.

בנוסף למגזר הציבורי פועלים המגזר העסקי, הפועל למטרות רווח, והמגזר השלישי, שהוא מגזר הפעילות במשק הכולל את הארגונים הפועלים ללא כוונת רווח ואינם חלק ממוסדות המדינה והשלטון המקומי. התיחום בין שלושה מגזרים אלה משתנה ממדינה למדינה, ואף באותה מדינה הוא משתנה במשך הזמן. הפרטה מעבירה פעילות מהמגזר הציבורי למגזר העסקי (ולעיתים למגזר השלישי) ואילו הלאמה מעבירה פעילות בכיוון ההפוך. יש מדינות המעניקות שירותי רווחה נרחבים לתושביהן, ואחרות מסתפקות בשירותים מצומצמים של המדינה בתחום זה. יש הסבורים שעל המדינה לספק שירותים נרחבים לתושביה, ואחרים הסבורים שעל המדינה להתמקד ככל האפשר ברגולציה, כלומר בפיקוח על מתן השירותים על ידי המגזר העסקי והמגזר השלישי. גם בגישה החותרת לצמצום המגזר הציבורי, שירותים מסוימים, כגון צבא, משטרה ויחסי חוץ, נשארים באופן בלעדי בידי המגזר הציבורי.

גם בתוך המגזר הציבורי מתקיימת שונוּת בחלוקת הפעילות בין הממשלה לבין הרשויות המקומיות. בתחום החינוך בישראל, למשל, חינוך יסודי ניתן על ידי הממשלה, ואילו חינוך תיכוני ניתן על ידי הרשויות המקומיות.

מימון פעילותו של המגזר הציבורי נעשה בעיקר באמצעות מסים, כגון מס הכנסה ומע"מ המשולמים למדינה וארנונה המשולמת לרשות המקומית, שאליהם נלווים אגרות, ולעיתים גם הכנסות מפעילות עסקית של המגזר הציבורי. לקביעת יעדי ההוצאה של הממשלה משמש תקציב המדינה.

איגוד עובדים במגזר הציבוריעריכה

עד אמצע המאה ה-20עריכה

לצד התפחתות איגודי עובדים במאה ה-18, ברוב מדינות העולם, לעובדי המגזר הציבורי לא עמדה היכולת להתנהל ולשבות במסגרת איגוד עובדים מייצג. בחלק מאותן מדינות עובדי המגזר הציבורי יכלו להצטרף כיחידים לאיגודי עובדים, אך לאותם ארגונים לא היה כל מעמד ייצוגי מול המדינה כמעסיק. בארצות הברית כולה, עד אמצע המאה ה-20 נאסר על עובדי מדינה לשבות, ובמדינות רבות בתוך ארה"ב נאסר עליהם לחלוטין להצטרף לארגוני עובדים. נשיא ארצות הברית ב-1937, פרנקלין דלאנו רוזוולט, הסביר זאת: "כל עובדי הממשלה צריכים להכיר בכך שהתהליך של משא ומתן קיבוצי, כפי שהוא מובן בדרך כלל, לא יכול להיות מועתק לשירות הציבורי… המעסיק הוא העם כולו, המדבר באמצעות חוקים שנחקקים בקונגרס על ידי נציגיו. בהתאם לכך, נציגי הממשלה ועובדיה כאחד נשלטים ומונחים, ואף מוגבלים, על ידי החוקים המייסדים מדיניות, נהלים או חוקים בענייני כוח אדם… כיוון ששירותיהם קשורים לתפקוד הממשלה, שביתה של העובדים הציבוריים מפגינה לא-פחות מאשר מניעה או הפרעה לפעילות הממשלה עד שדרישותיהם ימולאו. פעולות אלה, ציפייה לשיתוק הממשלה על ידי העובדים שנשבעו לתמוך בה, הן בלתי-סבירות ובלתי-נסבלות."[1]

לעומת זאת, בבריטניה ובמדינות נוספות ששיטת המשפט בהם היא המשפט המקובל במודל הבריטי, ובמדינת ישראל שירשה את צורת המנגנון הציבורי מבריטניה, לא היה הבדל בין יכולת ההתאגדות במגזר הפרטי לבין יכולת ההתאגדות של עובדי המגזר הציבורי. ראש ממשלת ישראל דוד בן גוריון (שבעברו שימש מזכ"ל ההסתדרות) הביע התנגדות מנומקת ליכולת שביתה של עובדי המגזר הציבורי, וקרא לשבירת השביתה ע"י גיוס עובדים חלופיים: "סבורני שכל שביתה של עובדים במוסד ציבורי בלתי מוסרית היא. אילו הייתה ההחלטה בידי הייתי משלח את כל השירות המשפטי השובת והממשלה הייתה מסתפקת בחוות דעתכם כעורכי דין פרטיים; אילו הייתה נמשכת שביתת פועלי הרכבת, הייתי מבטל את כל שרות הרכבות ולעולם לא הייתי נושא ונותן עם הפועלים; כי הרי אין כאן רווחים של מעביד פרטי.". בפועל בישראל יכולת השביתה של המגזר הציבורי נותרה ללא הגבלה[1].

מאמצע המאה ה-20 ואילךעריכה

משנות ה-50 ואילך, קיים טשטוש בהבדל בין עובדי המגזר הפרטי לעובדי המגזר הציבורי ביחס ליכולת להתנהל ולשבות במסגרת איגוד עובדים מייצג;
בשנת 1958 העניק ראש עיריית ניו-יורק, רוברט ווגנר, זכות ייצוג לארגון עובדים של עובדי העירייה, וניהל איתם מו"מ על הסכם קיבוצי. בשנת 1959 העניק מושל ויסקונסין, גיילורד נלסון, את הזכות לעובדי המגזר הציבורי במדינה כולה לנהל מו"מ קיבוצי. בינואר 1962 חתם נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי על צו נשיאותי, שהעניק לכלל עובדי הממשל הפדרלי את היכולת להתאגד, אם כי היכולת לנהל מו"מ באופן קיבוצי הוענקה רק לחלקם. הזכות של עובדי המגזר הציבורי להתאגד התפשטה לכלל מדינות ארצות הברית, ובמאה ה-21 רק בשלוש ממדינות ארצות הברית אסור לחלוטין לעובדי המגזר הציבורי לנהל מו"מ קיבוצי (וירג'יניה, צפון קרוליינה ודרום קרוליינה)[1].

באירופה, בשנות ה-60 וה-70, החלו מדינות רבות לאפשר גם לעובדי המגזר הציבורי לנהל מו"מ קיבוצי, אם כי בחלקם נותרו עדיין הגבלות לעומת ניהול מו"מ קיבוצי במגזר הפרטי. בשנות ה-80 וה-90 עברו חלק ממדינות אירופה להשתמש במו"מ קיבוצי כדרך מרכזית לקביעת שכר עובדי המגזר הציבורי[1].

בשנת 2014 קבע בית הדין לעבודה בישראל כי עובדי המגזר הציבורי רשאים לשבות במחאה על החלטת ממשלה שמשפיעה עליהם. בשנת 2018 קבע בית המשפט העליון בארצות הברית כי "כל פעולה ארגונית במגזר הציבורי היא פעולה פוליטית" וכפועל יוצא שלל גביית "דמי טיפול" עבור ארגון עובדים מעובדי המגזר הציבורי שאינם מעוניינים בכך, שכן זו נחשבת "כפיה לפעילות פוליטית" שאינה חוקתית[1].

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא המגזר הציבורי בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 ריקי ממן (מנכ"לית ארגון "בצדק"), ‏"הוועדים החזקים מול המדינה של כולנו", השילוח 12, דצמבר 2018