פתיחת התפריט הראשי

המוביל המלוח הוא מפעל מים המוביל מים מלוחים מחופי הכנרת בצפון ומערב אל הירדן מדרום לכנרת, במטרה להוריד את רמת המליחות של מי הכנרת.

תוכן עניינים

היסטוריהעריכה

המים הנכנסים מן הירדן לכנרת מכילים מעט מאוד כלור. אולם, קיימים מעיינות מלוחים בסביבת הכנרת, שהזרימו כמויות גדולות של מים מלוחים לכנרת. פרופ' אברהם דה ליאו מתה"ל הציע בשנת 1957 להקים תעלה שתטה את המים המלוחים לכיוון הירדן במוצא הכנרת, כדי להטות את מי המעיינות המלוחים מלהיכנס לכנרת ולמנוע המלחה מהירה של הכנרת[1]. אולם למרות התקדמות בהקמת המוביל הארצי, לא ננקטו צעדים ממשיים למניעות עליית מליחות מי הכנרת, בתקווה שגשמים שירדו יפתרו את הבעיה[2] והפעילות בעניין התרכזה במחקר[3] ואיתור מעיינות מלוחים[4], תוך שתוכנית התעלה להטיית המים נשארה על המדף[5]. בשנת 1961 נבדקה האפשרות להתפיל את חלק ממי המעיינות הנכנסים לכנרת[6].

במרץ 1962 עלתה הבעיה במלוא חריפותה כאשר בעקבות שנים מועטות גשמים הגיעה מליחות מי הכנרת לרמה שאינה מאפשרת שימושם בחקלאות[7][8]. בספטמבר 1962 הוחלט לקדם את תוכנית המוביל המלוח[9] ובדצמבר 1962 אישרה הממשלה תקציב להקמת המוביל המלוח[10]. באביב 1963 הוחל בחפירת התעלה[11]. העבודות דרשו רכישת קרקעות או הפקעתן לאורך הכנרת[12][13].

חפירת התעלה לוותה בחוליה צמודה של ארכאולוגים שפעלו עם החופרים[14][15] ומפקחים של משרד הדתות למניעת חילול קברים[16]. בטבריה הוקם בסוף שנת 1963 מפעל מיוחד לאספקת בטון לעבודות המוביל המלוח[17].

מבנהעריכה

המעיינות המלוחים שעל חוף הכנרת מרוכזים בשלושה מקורות ראשיים: נור שמצפון לטבח'ה, פולייה שמצפון לטבריה ומעיינות חמי טבריה[18]. המים המלוחים מנקודות אלו מוטים אל תעלה שנבנתה לאורך חוף הכנרת ומועברים אל הירדן בקטע הנהר שמדרום לצמח, היורד לים המלח. אורכו של ה"מוביל המלוח" 22 ק"מ, והוא עובר במקביל לחוף המערבי של הכנרת, ממעיינות נור (טבחה) ועד דרומית לשפך הכנרת לירדן, מדרום לסכר אלומות.

בשנים האחרונות החלו פעולות לכיסויו.

יעילותעריכה

בשנים הראשונות לאחר הפעלת המוביל המלוח ירד מליחות המים בכנרת בצורה משמעותית וחלק מהחוקרים מנו את פתיחת המוביל המלוח כסיבה לירידה[19].

מהפעלת המוביל המלוח ועד סוף שנות ה-80 של המאה ה-20 תרם המוביל המלוח להורדת המליחות של הכנרת מ-367 ל-212. אולם במהלך שנות ה-90, עלתה רמת המליחות עקב תחזוקה לקויה של המוביל המלוח והגברת השימוש בו להובלת מי קולחין[20].

שימושעריכה

בנוסף למטרתו המקורית, שימש המוביל המלוח להובלת מי קולחין של יישובים לאורך הכנרת[21]. בשלב הראשון נקלטו שפכי טבריה, גינוסר ואתרי הנופש הנמצאים לאורך החוף המערבי. במהלך השנים נוספו השפכים של צפת ומגדל. בנוסף מוביל המוביל המלוח מי שיטפונות.

הערות שולייםעריכה

  1. ^ מי ים כנרת ותכנית המים הארצית, על המשמר, 27 בנובמבר 1957; המשך
    מי ים כנרת ותכנית המים הארצית ב', על המשמר, 4 בדצמבר 1957
  2. ^ הכנסת לדיון מיוחד בבצורת ובמצב המים, דבר, 15 בינואר 1959
  3. ^ סוכם שלב א' להטיית המעיינות המלוחים של הכנרת, על המשמר, 21 באפריל 1960
  4. ^ מומחי תה"ל מאתרים מעיינות הממליחים את מימי הכנרת, דבר, 9 במאי 1960
  5. ^ הטיית הירמוך, למרחב, 1 בספטמבר 1961
  6. ^ תוכנית להמתקת חלק ממי המעיינות המלוחים, על המשמר, 13 בנובמבר 1961
  7. ^ המדיניות והמליחות - בעוכרי מפעל־הירדן, קול העם, 21 במרץ 1962; המשך
  8. ^ מנחם תלמי, בעיות ואופטימיות, מעריב, 9 באפריל 1962
  9. ^ מובילים מיוחדים ירחיקו המים המלוחים מהכנרת, דבר, 17 בספטמבר 1962
  10. ^ אושרו 7.5 מיליון ל"י להרחקת המים המלוחים מן הכינרת, דבר, 20 בדצמבר 1962
  11. ^ העבודות במפעל הירדן מתקדמות בהתאם לתכנון, דבר, 14 באפריל 1963
  12. ^ הסדרים בין בעלי הקרקעות ו'מקורות' להנחת המוביל המלוח, דבר, 3 בדצמבר 1963
  13. ^ חוקוק ועמיעד מנעו עבודות חפירה, דבר, 17 במרץ 1964
  14. ^ דוד שליו, חוליית ארכיאולוגים מלווה את חופרי המוביל־המלוח, דבר, 1 באוקטובר 1963
  15. ^ שרידי בסיליקה נדירה נתגלו בטבריה בחפירת המוביל המלוח, דבר, 12 באפריל 1964
  16. ^ יפקחו על חפירת המוביל בטבריה למניעת חילול קברים, דבר, 16 באוקטובר 1963
  17. ^ מרכז לאספקת בטון לציפוי מוביל מים מלוחים מן הכנרת, על המשמר, 2 בדצמבר 1963
  18. ^ תעלה תאסוף המים המלוחים בחוף הכנרת, למרחב, 21 בדצמבר 1962
  19. ^ ישראל כהן (סופר), ירידה במליחות הכנרת עליה בפני ים המלח, דבר, 23 באוגוסט 1968
  20. ^ אלון רימר, השפעת שינויים במשטר הניצול של האקוויפרים בגליל המזרחי על השפיעה והמליחות של מעיין הסרטנים בטבחה, יולי 2008, עמ' 33-34
  21. ^ מאיר הראובני, חוששים שהירדן יהיה לתעלת ביוב, מעריב, 4 בדצמבר 1972
    מאיר הראובני, שפנים מטוהרים מטבריה מוזרמים לכנרת, מעריב, 26 בפברואר 1973