המזרח אל השלום
המזרח אל השלום היא תנועה אידאולוגית תרבותית שהוקמה בידי אינטלקטואלים מזרחים בשנת 1983, ומטרתה עשיית צדק חברתי, ראיית ישראל כחלק ממדינות האזור הערביות וחתירה לשלום עם הפלסטינים.
רקע והיסטוריה עריכה
התנועה הוקמה בעקבות מלחמת לבנון הראשונה ולאחר רצח פעיל השלום אמיל גרינצווייג. המייסדים היו אנשי רוח, מחנכים ופעילי ציבור יוצאי עדות המזרח, שחפצו להדגיש כי למזרחים אין שנאה מיוחדת לערבים.
יו"ר התנועה היה פרופסור שלמה אלבז, ובין חבריה נמנו גם פרופסור אשר עידן, שלמה בר, קלוד סיטבון, הסופר עמי בוגנים, המשורר פרץ בנאי, היזם ג'ורג' אדרי, גבי מלכה, רפאל בן שושן, דודי מחלב ועוד. המשוררת פרופסור שלי אלקיים שימשה כדוברת התנועה.
במסגרת התנועה יצא לאור בטאון בשם המימד השלישי.
חזון ומטרות עריכה
התנועה הייתה בעלת השקפה גאופוליטית שראתה במדינת ישראל מדינה ערבית-מזרח תיכונית המתחשבת בתרבות האזור, בניגוד לאופי המערבי שלפיה היא מתנהלת.
התנועה התנגדה לכל מעשה גזענות או אלימות כלפי ערבים, והדגישה כי היא מתנגדת לטרור משני הצדדים.
התנועה פעלה לבניית גשר בין יהודים לערבים, ותמכה בהקמת ישות פלסטינית, לאו דווקא מדינית, תוך שמירה על צביונה של מדינת ישראל.
התנועה גם תמכה בנירמול היחסים עם מרוקו[1], והייתה מעורבת במגעים שהביאו לביקור של ראש ממשלת ישראל שמעון פרס במרוקו ובפגישתו עם המלך חסן השני ב-22 ביולי 1986[2].
לפי המרצה לפילוסופיה דודי מחלב, התנועה הקדימה את זמנה בשיח, בפוליטיקת הזהויות וברעיון הרב-תרבותיות, הדגישה את התלות של רעיון אחד במשנהו, ואת הלכידות הפנימית שמתקיימת בין הרעיונות[3].
לקריאה נוספת עריכה
- שאול צדקה, תנועה מזרחית, בעיתון דבר, 3 ביוני 1983
הערות שוליים עריכה
- ^ הודעת חסן: המרוקאים יאהבו אותו, כותרת ראשית, 27 בנובמבר 1985
אריה בנדר, יחם חיובי לישראל "הוא אינטרס חיוני של העם המרוקני", מעריב, 17 בדצמבר 1986 - ^ תום שגב, המזרח והשלום, כותרת ראשית, 30 ביולי 1986
- ^ דודי מחלב, נר זיכרון לד"ר שלמה אלבז, חברי ומורי, באתר "העוקץ", 4 בספטמבר 2003