חסן השני, מלך מרוקו

מלך מרוקו בשנים 1961–1999
(הופנה מהדף חסן השני)

מולאי חסן השניערבית: الْحسْنُ الثاني بْن مُحَمَّدُ بْن يوسف بْن الْحسْنِ بْن الشَّرِيفِ بْن عَلِيُّ الْعَلَوِيِّ, בברברית: ⵍⵃⴰⵙⴰⵏ ⵡⵉⵙ ⵙⵉⵏ;‏ 9 ביולי 192923 ביולי 1999) היה מלך מרוקו בשנים 1961–1999, והמלך העשרים ואחד בשושלת העלווית המולכת במרוקו מאז אמצע המאה ה-17. הוא אביו של מלך מרוקו הנוכחי מוחמד השישי ובנו של מוחמד החמישי, מלך מרוקו העצמאית הראשון. שלטונו של חסן השני ראה תמיכה מרוקאית בגוש המערבי אשר כלל שימוש במשטר כוחני במטרה להכניע כל אופוזיציה אפשרית לשלטון המלוכני.

חסן השני
الحسن الثاني
Hassan II of Morocco, 1983.jpg
חסן השני בביקור בארצות הברית, 1983
לידה 9 ביולי 1929
רבאט, מרוקו הצרפתית מרוקו הצרפתיתמרוקו הצרפתית
פטירה 23 ביולי 1999 (בגיל 70)
רבאט, ממלכת מרוקו מרוקומרוקו
מדינה ממלכת מרוקו
מקום קבורה המאוזוליאום של מוחמד החמישי עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
עיסוק יזם, פוליטיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג לאלה לטיפה עריכת הנתון בוויקינתונים
שושלת עלווית
אב מוחמד החמישי עריכת הנתון בוויקינתונים
אם לאלה עבלה בנת טאהר עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים מוחמד השישי
לאלה אסמא
לאלה מרים
מולאי רשיד בן חסן
לאלא חסנא עריכת הנתון בוויקינתונים
מלך מרוקו ה־21
3 במרץ 196123 ביולי 1999
(38 שנים)
פרסים והוקרה
  • צווארון של מסדר קרלוס השלישי (2 ביוני 1979)
  • צווארון מסדר אלפונוסו העשירי החכם (22 בספטמבר 1989)
  • מסדר הכוכב של יוגוסלביה (1 באפריל 1961)
  • עיטור פהלבי (11 ביוני 1966)
  • אביר הצלב הגדול של מסדר האמבט (27 באוקטובר 1980)
  • אביר הצלב הגדול עם חגורה של מסדר ההצטיינות של הרפובליקה האיטלקית (25 בנובמבר 1961)
  • הצווארון של מסדר החרב של יעקב הקדוש (25 באוגוסט 1994)
  • צווארון מסדר הנסיך אנריקה (18 בפברואר 1994)
  • מסדר הפיל (15 בפברואר 1988)
  • מסדר המגדל והחרב
  • מסדר הנסיך אנריקה
  • מסדר האמבט
  • מסדר האריה של הולנד
  • יקיר מסדר שני הנהרות
  • מסדר ההצטיינות
  • מסדר המושיע
  • מסדר החרב של יעקב הקדוש
  • מסדר קרלוס השלישי
  • מסדר אלפונוסו העשירי החכם
  • מסדר הרפובליקה של תוניסיה
  • מסדר ה-7 בנובמבר 1987
  • מסדר העצמאות הקטרי
  • המסדר הוויקטוריאני המלכותי
  • מסדר לאופולד
  • מסדר אומיה
  • המסדר המלכותי אל-עלאווי
  • מסדר החרצית עם צווארון
  • מסדר אבן סעוד
  • מסדר הנילוס
  • אביר הצלב הגדול של האריה ההולנדי
  • מסדר חוסיין בן עלי
  • אביר הצלב הגדול במסדר הוויקטוריאני המלכותי
  • צלב גדול של לגיון הכבוד
  • השרשרת המלכותית הוויקטוריאנית
  • הצלב הגדול של מסדר המושיע
  • מפקד עליון במסדר לאופולד
  • המסדר המלכותי של קמבודיה
  • אביר הצלב הגדול של המסדר הלאומי של מלי
  • מסדר עומאן
  • אות הכוכב הגדול על שירות הרפובליקה האוסטרית
  • מסדר מובארכ הגדול
  • מסדר ההצטיינות הלאומי של מאוריטניה
  • המסדר של פקיסטן
  • אביר הצלב הגדול בדרגה מיוחדת של מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
  • מסדר בית המלוכה של צ'אקרי עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

דרך מלחמת החולות הביסה מרוקו את שכנתה אלג'יריה במהלך מאבק מזוין ומאוחר יותר כבשה צבאית את רוב שטחי סהרה המערבית במהלך מלחמת סהרה המערבית אך לא צלחה בניסיון להשיג הכרה בינלאומית בשליטה על השטח. רוב הפיתוח של הצבא נעשה על ידיו של חסן השני, שהיה המפקד העליון של הכוחות המזוינים. חסן השני נחשב להיות מבין השליטים המובילים של אפריקה בתקופה שלאחר הקולוניאליזם האירופאי ביבשת.

חסן פעל במהלך שלטונו להשיג לגיטימציה שלטונית דרך מוסדות הדת ובוא בזמן פיקח על כוחם. כמו כן הוא פעל לחזק את מעמדה של ממלכתו ביחס לליגה הערבית והליגה המוסלמית. המשטר החריף שהנהיג לעיתים הוביל להתנגדות חריפה מצד פלגים אופוזיציונרים, מה שגרם לסדרת ניסיונות התנקשות בחייו אשר כולם נכשלו. לקראת סוף שלטונו שחרר חסן את חלק ממושכות השלטון במטרה להביא לסיום הדרגתי של המשטר האוטוקרטי ולהעלות את האהדה האזרחית כלפיו.

ביוגרפיהעריכה

שנותיו הראשונותעריכה

חסן השני נולד ברבאט, מרוקו הצרפתית בשנת 1929. בנו של מוחמד החמישי, סולטאן מרוקו ורעייתו הראשונה, ללה עבלה בנת טאהר. לחסן השני היו חמש אחיות (ללה פאטמה א-זהרא, ללה עאישה, ללה אמינה, ללה מליכה וללה נזהה) ואח אחד (עבדאללה בן מוחמד). עוד מצעירותו הוא הוכתר בידי אביו בתור יורש העצר וקיבל הכנה לקראת מחויבויות השלטון אותו צפוי היה לרשת לאחר אביו.

חינוך מערביעריכה

חסן קיבל חינוך מודרני בבית ספר תיכון ברבאט, שם למד לצד צעירים בני גילו שנבחרו ללמוד הודות לאמידות ביתם וליכולותיהם האישיות מכל האזורים במדינה. לימודיו כללו ערבית וספרות, אך גם תוכנית הלימודים הרגילה של בית ספר מודרני אשר הוחדרה ללימודים במרוקו בידי הרשויות הצרפתיות; בנוסף, הוא קיבל הכשרה אישית ששולמה מהאוצר המדיני על ידי המלך מוחמד החמישי. בין חבריו לספסל הלימודים ברבאט היה אל-מהדי בן ברכה (אשר מאוחר יותר הפך לאחד מיריביו הפוליטיים העיקריים)[1]. מאוחר יותר רכש השכלה מערבית כאשר עבר אל הרפובליקה הצרפתית השלישית. חסן סיים לימודי תואר שלישי במשפטים באוניברסיטת בורדו בצרפת. את החלק הראשון בלימודים אלו רכש חסן השני באימפריאל קולג', הממוקמת בלונדון, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד.

בית המלוכה המרוקאי פעל מתחת לשולחן בהתרסה לשלטון צרפת של וישי שהיה בפועל משטר חסות בהשפעתה של גרמניה הנאצית ועל כן קיבל בחום את הכוחות ש"שחררו" את מרוקו במהלך מבצע לפיד בנובמבר 1942. חסן היה בן 13 בלבד בשנת 1943, אך זכה לפגוש את מנהיגי בעלות הברית במהלך ועידת קזבלנקה במסגרת מלחמת העולם השנייה, עת פגש בנשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט וראש ממשלת הממלכה המאוחדת, וינסטון צ'רצ'יל.

מאבק העצמאות מול צרפתעריכה

לאחר מלחמת העולם השנייה התערער מעמדה הבינלאומי של הרפובליקה הצרפתית הרביעית בעוד מאבקים פוליטיים קרעו את הסמכות הריכוזית ואפשרו את עלייתן של התנגדויות עממיות להמשך השלטון מצד הנתינים הקולוניאלים ברחבי המושבות. עם אירועי מלחמת העצמאות של אלג'יריה פרצו מרידות ומחאות רבות גם במרוקו שנאבקו למען עצמאות הממלכה מידי האימפריה הקולוניאלית הצרפתית. חסן פעל רבות, ביחד עם אביו מוחמד החמישי, לשחרור ארצו משלטון החסות הקולוניאליסטי הצרפתי. בין השנים 19551953 הוגלתה משפחת המלוכה על ידי הצרפתים לקורסיקה בעוד מוחמד החמישי עצמו הוגלה למדגסקר (שהייתה גם כן מושבה צרפתית באותה העת). חסן היה היחיד מבני המשפחה שהלך אחרי אביו לגלות במדגסקר.

הניסיון הצרפתי להרגיע את התסיסה האזרחית במושבות האפריקאיות לא צלחה וכמעט כל מושבותיה באפריקה הכריזו על עצמאותן במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20. בשנת 1956 הכריז בית המלוכה המרוקאי על עצמאות המדינה ושנה מאוחר יותר החליף מוחמד החמישי את תוארו המלוכני מזה של סולטאן לזה של מלך מרוקו, פעולה שנועדה להראות מודרניזציה בממשל המרוקאי. לאחר שובם מהגלות, מונה חסן בשנת 1956 על ידי אביו לראש המטה הכללי של הצבא המלכותי של מרוקו.

יורש העצר במדינה הריבוניתעריכה

בשנותיו בתור יורש העצר של מרוקו למד חסן על חשיבותו של הממסד הצבאי ודרכי פועלו. כאשר ירש מאוחר יותר את כס המלוכה, שמר חסן על תפקידו בתור המפקד העליון של הכוחות וראש המטה הכללי בפועל. חסן טען כי יש צורך לחזק במהרה את יכולותיה הצבאיות של מרוקו לקראת איומים עתידיים, מה שהוביל להסכמי סחר נשק עם הכוחות המזוינים של ארצות הברית. במקביל הפעולה הייתה חלק מרכזי בהתקרבותה של מרוקו אל הגוש המערבי. עם מהפכת הקצינים החופשיים ברפובליקת מצרים ארצות ערב התחלקו בתוך המלחמה הקרה כאשר רוב הממלכות, דוגמת מרוקו וערב הסעודית צידדו ביחד עם ארצות הברית והגוש המערבי בכלל.

בשנת 1960 התרחשה רעידת האדמה באגאדיר אשר הייתה רעידת האדמה הקשה ביותר בהיסטוריה הרשומה של מרוקו. רעידת האדמה פגעה קשות באוכלוסייה האזרחית והרסה קליל את העיר אגאדיר לחופי האוקיינוס האטלנטי. מוחמד החמישי עירב את הצבא המלכותי במטרה לפנות פצועים, מה שהוביל את חסן להיות המפקד בשטח של פינוי הפצועים והבינוי מחדש של העיר אגאדיר. באותן השנים, דמותו של חסן בתור מדינאי פעיל בתוך הממשל המרוקאי הובילה לאהדה רבה שלו מצד האוכלוסייה האזרחית. עם הבינוי מחדש של אגאדיר חסן גם פיתח חיבה לאדריכלות ובניין, דבר שמאוחר יותר הפך בעל השפעה על סדרת תשתיות שנבנו במרוקו תחת הדרכתו.

מלך מרוקועריכה

חלוקת סמכויות ביחס לממשלהעריכה

ב-26 בפברואר 1961, בעקבות פטירתו של אביו, הוכרז חסן השני למלך מרוקו והוכתר בטקס רשמי ב-3 במרץ 1961. חסן ראה את משטר אביו, שהביא למודרניזציה רבה ועליית סמכות הפרלמנט, החלישה וערערה את מעמדה של השושלת העלווית והובילה בכך לפגיעה בסדר האזרחי ולעלייתן של אידאולוגיות אנטי-מלוכניות אשר ערערו עוד יותר את מעמד בית המלוכה, דוגמת קומוניזם משמאל ואסלאמיזם מימין. במקורה של הפוליטיקה המרוקאית ישנה מערכת בחירות דמוקרטית הבנויה על נציגים. כמו כן, ההתפרקות שלמרוקו לפלגים שונים מנעה את הקמתן של ממשלות מתוך מפלגה יחידה וחיזקה את הצורך ליצור ממשלות קואליציה.

כאשר הוקמה מרוקו הריבונית אז החלה תקופת מונרכיה חוקתית כאשר ראש ממשלת מרוקו, הוא ראש הרשות המחוקקת. מאז התפטרותו של ראש הממשלה מבארכ אל-בכאי בשנת 1958 מושב ראש הממשלה נותר ריק עד 1963, ובמהלך זמן זה סמכויות הרשות המחוקקת הועברו לידיו של המלך, שבמסגרת החוקה סמכויותיו כוללת את היותו המפקד העליון של הכוחות המזוינים, ראש הרשות השופטת והסמכות הדתית העליונה במדינה. עקב ההתנגדות הזאת לשלטונו חסן השני עוד מעת ירש את הכתר פעל לטהר כל אופוזיציה אפשרית לשלטונו. בשנת 1963 חש כי מעמדו בטוח די במטרה להשיב את מוסד ראשות הממשלה. חסן השני מינה את אחד ממקורביו, אחמד באהניני, פרופסור באוניברסיטת אל-קרוויין, לתפקיד ראש הממשלה החדש.

באהניני פעל מטעם מפלגה חדשה - "החזית להגנת המוסדות החוקתיים" - שצידדה בשימור סמכויות בית המלוכה. במהלך בחירות 1963 השיגה המפלגה 1,159,932 אשר הם שווי ערך ל-34.8 אחוזים מכלל הבוחרים, דבר שהפך אותה למפלגה הגדולה ביותר. המפלגה החדשה שינתה את הפוליטיקה המרוקאית לגמרי מכיוון שהייתה נתונה לתמיכתו הישירה של חסן השני. המפלגה החדשה גם מנעה את הקמתה של מערכת דו-מפלגתית שככל הנראה הייתה נבנית מתוך מפלגת אל-איסתקלאל (העצמאות) שהייתה שמרנית מבחינה אידאולוגית ומפלגת האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים, שהייתה סוציאליסטית מבחינה אידאולוגית. בשנת 1965 חסן השני שב לכוח עת פיטר את באהניני מתפקידו ושנתיים מאוחר יותר השיב את מוסד ראשות הממשלה מחדש בכך שמינה את מוחמד בנהימה לתפקיד ראש הממשלה החדש גם כן מטעם מפלגת ה"החזית להגנת המוסדות החוקתיים".

מאבקי שטחים מול אלג'יריהעריכה

  ערך מורחב – מלחמת החולות
רקע למאבקעריכה

במהלך המאה ה-19, סדרת הפסדים צבאיים במלחמות לספרד וצרפת הובילו לאיבוד רוב שטחיה של סולטנות מרוקו בשטחי הסהרה שממזרח להרי האטלס. עם הקמתה של מרוקו הצרפתית רוב השטחים ממזרח לאטלס הועברו רשמית לידי מושבת אפריקה המערבית הצרפתית. עם התפרקותה של האימפריה הקולוניאלית הצרפתית שטחים אלו חולקו בין אלג'יריה ומאוריטניה. הממשל האלג'ירי תחת הנהגתו של אחמד בן בלה, צידדה באידאולוגיה סוציאליסטית והייתה ביחסים חמים עם הגוש המזרחי בהנהגת ברית המועצות, דבר אשר בתגובה קירב את מרוקו לידי הגוש המערבי. בקרב חוגים לאומנים מרוקאים נוצר רעיון "מרוקו הגדולה", שקרא לסיפוח שטחים נרחבים מאלג'יריה ומאוריטניה כמו גם סהרה המערבית שהייתה בחזקתה של המדינה הספרדית.

סכסוך הגבול אל מול אלג'יריה החריף עם גילויים של משאבי טבע ומצבורי מינרלים באזור המסוכסך ממזרח לאטלס. הטענה המרוקאית ההיסטורית לשליטה על האזור הובילה בסופו של דבר לקרע ביחסי אלג'יריה–מרוקו. במרץ 1963 ביקר חסן השני באלג'יר, בירת אלג'יריה, במטרה לשוחח עם נשיא אלג'יריה, אחמד בן בלה, בנוגע להסדר הגבולות. אלג'יריה באותה העת נאבקה עם תסיסה אזרחית ומשברים פנימיים רבים, כמו גם חוסר ריכוזיות מספקת של הממשל במטרה להשקיט את מרידות האוכלוסייה האזרחית. מצב זה הביא את בן בלה לראות את הסכסוך עם מרוקו כעניין מינורי ועל כן החליט הנשיא האלג'ירי על דעת עצמו שלא לפגוש במלך המרוקאי. החלטה זאת התקלה בזעם רב מצידו של חסן השני ונחשבה כזלזול במעמדו ובמעמדה של מרוקו.

מרוקו מצידה קיבלה תמיכה מהרפובליקה הצרפתית החמישית, אשר תחת משטרו של שארל דה גול ויורשיו שימרה יחסים חמים עם מרוקו ומושבות שונות שהיו בעבר בחזקתה במטרה לחזק את אחדותו של הגוש המערבי ולחזק את השפעה של צרפת ביבשת אפריקה. רוב האוכלוסייה הברברית השבטית באזור המסוכסך תמכה בסיפוח לתוך מרוקו ועל כן החל מרד ברברי נגד השלטון האלג'ירי. המרד הכושל עורר חשד בממשל האלג'ירי בנוגע למעורבות מרוקאית ואף ניסיון מרוקאי לערער את יציבותה של אלג'יריה. בתגובה החל הצבא המרוקאי המלכותי להתנייד לעבר הגבול בהוראתו של חסן השני. חסן הכיר בחשיבותו של חבל הארץ למען יוקרתה הבינלאומית של ארצו ולמען מעמדו שלו אל מול אנשיו ועל כן סיים את כל ניסיונותיו להגיע לנורמליזציה ביחסים עם אלג'יריה.

המלחמה וסיפוח השטחיםעריכה

התכתשויות בין הכוחות המוצבים באזור הגבול הובילו בסופו של דבר לפריצתה הרשמית של מלחמת החולות בין מרוקו לאלג'יריה. הצבא המרוקאי רוכז ברוב רובו באזור המסוכסך ולכן היה יכול היה לנוע לפעולה מהר יותר מהצבא האלג'ירי, שברובו רוכז עוד בצפון המדינה. הכוחות המרוקאים נעו דרום-מזרח והטילו מצור על העיר טינדוף. בתחילת 1964 קיבלה אלג'יריה תמיכה צבאית מצד רפובליקת מצרים ואף תמיכה ששל כוחות אדם מידי קובה, אשר תחת הנהגתו של פידל קסטרו פעלה לחזק את ההשפעה הקומוניסטית והסוציאליסטית על מדינות ברחבי יבשת אפריקה. החוזקה המרכזית של הצבא המרוקאי הייתה בחיל השריון, אשר היה מנויד כמעט לגמרי עוד קודם המלחמה והיה בכוננות מלאה לקראת מתקפה על שטחי אלג'יריה המדבריים. רוב הטנקים וכלל כוחות השריון שהיו בחזקת הצבא המרוקאי המלכותי נקנו בהסכמי סחר הנשק של מרוקו עם ארצות הברית.

הכוחות האלג'ירים נהדפו עם המהלכים הראשונים אך החלו לתכנן מתקפת נגד עם עליית התמיכה המצרית והקובנית בהם. על כן, בפברואר 1965, יצא המלך חסן השני במהלך מפתיע; המלך הורה לחיילים הכובשים לצאת מן השטחים שכבשו צבאית ומרוקו עצמה סיפחה שטחים מעטים יחסית ממזרח להרי האטלס. חסן השני עשה זאת ככל הנראה במטרה לשמר את השטחים המעטים שכן הצליח צבאו לסבסד בהם שלטון מרוקאי יציב ולמנוע איבוד שטחים במהלך מתקפת נגד אפשרית. למרות זאת, הטענה הרשמית של חסן השני להוראה על שיבת הכוחות הייתה כי היא נעשתה במטרה שלא לפגוע ביחסי אלג'יריה-מרוקו לטווח הארוך[2], שכן שתי המדינות היו שכנות וחברות בליגה הערבית אשר לאורך המלחמה ניסתה לטווח בין הצדדים ולהביא להסדר כוחות. למרות השבת הכוחות המרוקאים, הפגיעה בכוחות האלג'ירים כבר נעשתה והאיבה כלפי מרוקו החלה בחוגי הממשל הפנימיים של אלג'יריה.

מעמדה של מרוקו בתוך המלחמה הקרה נקבע בעיקר עקב מלחמה זאת אל מול אלג'יריה. המדיניות פנים המרוקאית גם התנגדה לקיומם של חוגים קומוניסטים ופעלה לחזק את המעמד של בתי המלוכה ברחבי המזרח התיכון ולמנוע את התפשטות המהפכות הסוציאליסטיות הנושאות את האידאולוגיה של ה"נאצריזם" (על שמו של נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר), חיזקה עוד יותר את מעמדה של מרוקו ביחס לגוש המערבי. כמו כן המצב החדש של קירוב מרוקו לגוש המערבי הוביל לקירוב ביחסיה של מרוקו עם ממלכות ערביות ברחבי המזרח התיכון כגון ממלכת ערב הסעודית.

דיכוי האופוזיציהעריכה

דיכוי קומוניזםעריכה

עם עליית ההשפעה של הגוש המזרחי עלתה גם ההשפעה של האידאולוגיה הסוציאליסטית והקומוניזם על חוגים פוליטיים פנימיים בתוך מרוקו. המפלגה הקומוניסטית המרוקאית נוסדה רשמית בשנת 1943 מתוך חוגים קומוניסטים עצמאיים ברחבי מרוקו הצרפתית. היות שמייסדה של המפלגה - ליון סולטאן - היה מאלג'יריה במקורו, הדבר אפשר לממשלו של חסן להרים גבה בנוגע למחויבותה של המפלגה לריבונותה ולצרכיה של ממלכת מרוקו. האיבה האידאולוגית בין הקומוניזם למלוכניות הזרועה בבסיסו של הקומוניזם הובילה את חסן השני להכיר בעובדה כי אין להאפשר לחוגים רדיקליים מטעם השמאל כאלו להיות בעלי השפעה במערכת הממשל המרוקאית. בשנת 1960 הוצאה המפלגה הקומוניסטית מחוץ לחוק בהוראה רשמית של חסן השני.

הקומוניזם לא היה מפורסם ברחבי מרוקו עקב השימור הרב של רוב האוכלוסייה על המסורת המקוריות. הדבר בתגובה הביא לכך שרוב החוגים של השמאל הקיצוני מוקמו בתוך ערים גדולות. חסן השני השתמש בפועל אביו והאדיר כמה שיותר את מעמדה והשפעתה של המשטרה החשאית המרוקאית. הדבר הביא ליצירת המוניטין של שלטון חסן השני כשלטון אוטוקרטי ודיקטטורי אשר במסגרתו נשלטו האזרחים בידי יד הברזל של המלוכה והמשטרה החשאית שעשתה כדבר המלך מעמד זכויות האדם נתון לשאלה לאורך שלטונו של חסן השני. רוב החשודים בפעילות נגד הממשל נשלחו למאסר עולם ללא משפט וחקירה מקדימה. רוב האסירים הפוליטיים נכלאו בכלא אגדז הממוקם בדרום מרוקו.

מתנגדים פוליטיים קומוניסטים שהתגלו בעודם מנהיגים חוגים נגד הממשלה או למעשה מאיימים על הממשל ולא רק מתנגדים לו באידאולוגיה הקומוניסטית נשלחו לעינויים קשים. הגישה אל מחנות העינויים שהופעלו בעיקר בידי המשטרה החשאית אסורה הייתה לאף אחד ואף לא למשפחות מנהיגי האופוזיציה הקומוניסטית המעונים, ההרוגים והקבורים במקום. מרכזי העינויים של דאר אל-מוקרי ברבאט ומולאי שריף בקזבלנקה הפכו לאזורים שאזרחים פשוטים נמנעו מלעבור לידם[3].

דיכוי איסלאמיזםעריכה

אף על פי שהמלך המרוקאי היה הסמכות הדתית העליונה במדינה וקיבל את רוב הלגיטימציה לשלטונו מתוך מוסד הדתי, הדבר לא הפריע ליצירתה של אופוזיציה דתית קיצונית. במהלך תחילתה של המאה ה-20, שלטונם של עבד אל-עזיז, סולטאן מרוקו ועבד אל-חפיט', סולטאן מרוקו, הובילו למודרניזציה נרחבת בעלייה עב עליית ההשפעה הצרפתית וההשפעה הספרדית. הדבר גרר התנגדות עזה מצד הפלג השמרני ואף לאחר הקמתה הרשמית של מרוקו הצרפתית, שהוכרה בידי הממשל המלוכני של השושלת העלווית, פלגים שמרנים, רובם שבטיים, המשיכו במאבק נגד הצרפתים והספרדים שהגיע לשיאו במלחמת הריף והסתיים רק במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20. פלגים קיצוניים אלו פעלו נגד החלטת הממשל המלוכני ולאחר עצמאותה של מרוקו מידי צרפת במהלך שנות החמישים, התנגדותם לממשל המלוכני שנוצר עקב אותו הקרע לא הפסיק אלא רק התרחב עקב המשך המודרניזציה שהונהגה בידי מוחמד החמישי וחסן השני במטרה לחזק את מעמדה הבינלאומי של ממלכת מרוקו.

עם עלייתה של תנועת האסלאמיזם הקיצונית בהשראת האחים המוסלמים הכיר חסן השני בפלג הקיצוני כסכנה להמשך השלטון המלוכני ויציבותו. על כן החל חסן השני לאתר מטרות של אנשי דת קיצוניים, אשר תחת המשטרה החשאית סבלו גורם דומה למתנגדים הקומוניסטים לממשלו של חסן השני. המאבק של ממשלות כממשלה המרוקאית בתנועות קיצוניות אלו התרחש ברחבי המזרח התיכון פרט לפקיסטן, שתחת השלטון האסלאמיסטי הקיצוני והדיקטטורי של מוחמד זיא אל-חאק פעלה להקים חברה מוסלמית חדשה הפועלת תחת דין האסלאם (דבר שמאוחר יותר הייתה לו השפעה רבה על ההקמה של ארגוני טרור כמו הטליבאן). על כן, חסן השני החליט - כמו מנהיגים אחרים שנאבקו בפלגים האסלאמיסטים הקיצוניים ברחבי המזרח התיכון - להעביר את אסיריו הפוליטיים האסלאמיסטים אל פקיסטן במטרה לנטרל את השפעתם של מתנגדים אלו על מרוקו[4].

ניסיונות הפיכהעריכה

ניסיון ההפיכה של 1971עריכה

אף על פי שרוב הפעילות של המשטרה החשאית הופנתה נגד קומוניסטים ואיסלאמיסטים, החלה התנגדות לעלות מתוך הצבא בפלג שקרא להקים רפובליקה מרוקאית סוציאליסטית בדומה לאירועי המהפכה הסוציאליסטית בלוב שהפילה מן השלטון את אידריס הראשון, מלך לוב. עם עליית השחיתות בדרג הצבאי, קצינים רבים שוחדו בידי מהפכנים ללמדם אודות סדרו של המשמר המרוקאי המלכותי. האחים מחמד ומוחמד אבאבו, ביחד עם הגנרל מוחמד מדבוח, החלו להתכונן לקראת מבצע הפיכה צבאית נגד המלך חסן השני. מדי שנה, ב-9 ביולי, התרחש טקס חגיגי בארמון המלוכה סקריט הממוקם בין רבאט (עיר הבירה המנהלית) לבין קזבלנקה (העיר הגדולה ביותר ומרכז הסחר הגדול בותר דרך האוקיינוס), לחגיגות יום הולדתו של המלך חסן השני, תאריך זה בשנת 1971 הפך לתאריך היעד של המהפכנים לקראת פעולתם. בצהרי 10 ביולי תקפו 1,500 קצינים את הארמון בפשיטת רגלים עם נשק אוטומטי ובמידית החל מאבק בינם לבין המשמר המלכותי של חסן השני. המלך וחלק מיועציו הצליחו להתחבא בזמן מידי התוקפים ולאחר השעה ארבע אחר הצהריים, אחרי שנפסקו היריות והחלה להגיע תגבורת מצד הצבא המרוקאי המלכותי, המלך חסן השני יצא ממקום המסתור שלו וביטל את טענת המהפכנים כי הוא נרצח כפי שטענתו בשידורי הרדיו עליהם השתלטו.

ביום שלמחרת היה דיווח על האירוע בעיתון הניו יורק טיימס: "כוחות צבא מרוקו הסתערו אתמול על ארמון הקיץ של המלך חסן השני מחוץ לרבאט, אך כוחות נאמנים סיכלו את ההתקוממות במהירות והמלך נותר בשליטה. רדיו רבאט; שככל הנראה היה בשליטת המורדים זמן מה, טען תחילה כי המלך נהרג והמלוכה הופלה. אך בתחילת היום שידר המלך חסן נאום בן 10 דקות כדי להבטיח למדינתו בצפון אפריקה כי שלטונו בן 10 השנים נמשך. חברת יונייטד פרס אינטרנשיונל מסרה מרבאט, הבירה, כי המלך טען ש-10 בני אדם נהרגו במהלך ההתקפה וכי הוא הוחזק בשבי יותר משעתיים לפני שהתוקפים שינו כיוון ונסוגו. מוקדם יותר, בראיון טלפוני עם תחנת רדיו צרפתית בפריז, אמר המלך חסן כי 'אין סיבה להיות פסימי.' הוא האשים את המשטר הסוציאליסטי של מועמר קדאפי בלוב על כך שציטט לצד המתקוממים. הרדיו הלובי הודיע ​​בעבר כי צבא לוב מוכן לעזור למרוקאים במקרה של הפרעות מחוץ[5]."

ניסיון ההפיכה של 1972עריכה

ב-16 באוגוסט 1972 שב חסן השני למרוקו מביקור פרטי בצרפת. בשובו הוטס על מטוס אזרחי מסוג בואינג 727. במהלך הטיסה, ארבעה מטוסי נורת'רופ F-5 טסו לצד הבואינג 727 של המלך במטרה להגן עליו. הטייסים של מטוסי הקרב היו מעורבים בתכנון הפיכה צבאית נגד שלטונו של חסן השני ועל כן החלו ליירט את הבואינג 727. המהפכנים ירו דרך גוף המטוס ופגעו בחלק מעוברי האורח במטוס. לפי עדות עוברי האורח, חסן השני עצמו הלך לרדיו בתא הטייס וזעק לטייסים התוקפים: "הפסיקו לירות, הרודן מת!" לאחר מכן נעצרו היריות והמטוסים התוקפים יצאו מטווח ראייה של מטוס הנוסעים הפגוע. שמונה נוסעים נהרגו וארבעים נפגעו. למרות זאת צלח המטוס הפגוע לשוב בשלום לרבאט. חסן השני הורה באופן מיידי על חקירה מצד משטרתו החשאית. תוך זמן קצר התגלה כי המטוסים התוקפים היו מוצבים בבסיס קנטירה, שלמעשה היה מלא במתנגדי המשטר המלוכני. הבסיס הוקף בידי כוחות הצבא הנאמנים למלך עוד בערב אותו היום וניסיון ההפיכה, שמטרתה הייתה להקים רפובליקה תחת משטר צבאי, נכשל.

כיבוש סהרה המערביתעריכה

  ערך מורחב – מלחמת סהרה המערבית

עם נפילתה של סולטנות מרוקו לידי המעצמות האירופאיות בתחילת המאה ה-20, סיפחה ספרד חלקים נרחבים מצפון מרוקו ומאזור סהרה המערבית. לאחר קבלת העצמאות המרוקאית רוב השטחים בצפון הועברו חזרה מידי ספרד, אך המדינה הספרדית המשיכה לשלוט בסהרה המערבית. בשנים האחרונות לשלטונו של פרנסיסקו פרנקו התערערה השליטה הספרדית בסהרה המערבית. מרוקו ומאוריטניה ראו חשיבות לאומית בסיפוח האזור עקב חשיבותו ההיסטורית ומרבצי הנפט האדירים לחופיו ומיליציה מקומית בתמיכה אלג'ירית החלה להילחם לעצמאות מידי הכוחות הספרדים. חסן השני הפעיל תעמולה נגד המשטר הקולוניאלי ברחבי אפריקה במטרה להשיג רווח מכך, רווח שהיה לסיפוח סהרה המערבית. כל עוד הדיקטטורה של פרנקו שלטה בספרד לא האמין חסן השני במשא ומתן עם מדריד והכין את הצבא המרוקאי המלכותי לקראת פלישה אל תוך המושבה הספרדית מדרום[6].

עם ההיחלשות של הסמכות הספרדית באזור הייתה ההסכמה כי ספרד לא תוכל לשמור על המושבה אך היה סכסוך אודות מי יירש את השטחים. הממשל המאוריטני לבסוף ויתר על טענתו לשטחים וצידד בממלכת מרוקו. אלג'יריה מצידה ארגנה את המיליציות קראו לריבונות החבל לכדי ארגון צבאי מאוחד: חזית פוליסריו, אשר קראה להקמתה של הרפובליקה הערבית הדמוקרטית הסהראווית. מכאן שהסכסוך הפך למאבק בין מרוקו לאלג'יריה בפועל ולא מאבק של אחד או יותר מן המדינות השכנות לבין ספרד. בכדי להדגיש את הריבונות המרוקאית על סהרה המערבית פעל חסן השני להוצאתו לפועל של המצעד הירוק לעבר סהרה הספרדית. הפעולה נועדה להדגיש ריבונות אך גם ביצועה בדרכי שלום סימן את מרוקו והממשל של חסן השני לא כמחרחרי מלחמה אלא כפונים להסדר בשלום לפתרון הסכסוך. שישה ימים קודם לפטירתו של פרנקו בספרד, ב-14 בנובמבר 1975, נחתמו הסכמי מדריד, שחילקו את המושבה הספרדית בין מרוקו ומאוריטניה ונעשו ללא עירובם של מנהיגי חזית הפוליסריו.

זמן קצר לאחר יציאתם של כוחות צבא אפריקה הספרדי ממושבתה בסהרה המערבית, החלה מלחמת סהרה המערבית בין הצבא המרוקאי לבין חזית הפוליסריו שנתמכה בידי אלג'יריה. מלחמת סהרה המערבית הפכה למאבק ממושך ובסופו של דבר למלחמת התשה בין מרוקו לחזית הפוליסריו, שפעלה באסטרטגיה של לוחמת גרילה לאחר נפילת כוחותיה הסדירים בעימותים ישירים אל מול הצבא המרוקאי. לחץ ממשלתי מרוקאי הביא את מאוריטניה לוותר סופית על טענתה לחבל ויחסיו החמים של חסן השני עם הממשל הצרפתי אפשרו תמיכה וסיוע צבאי במהלך המאבק מידי חיל האוויר הצרפתי. חזית הפוליסריו השתמשה במאבק נגד מרוקו כמלחמת קודש נגד העולם המערבי שתמך בממשל המרוקאי. הדבר הוביל לסדרת פיגועי טרור ממושכים בערים הגדולות של מרוקו לאורך שנות ה-80 של המאה ה-20 ושנות ה-90 של המאה ה-20.

לאחר מאבק ממושך הצליחו הכוחות המרוקאים בכיבוש אזור החוף לאוקיינוס האטלנטי אך התקשו להיאבק בפוליסריו במדבריות של הסהרה. לבסוף נוצר קו השליטה, מוצב צבאי מרוקאי לאורך מרכזה של סהרה המערבית המתמשך לאורכה וקובע את הגבול דה פקטו בין אזורי השליטה המרוקאים לאזורי השליטה של חזית הפוליסריו. המאבק העקוב מדם השפיעה לרעות על מעמדה הבינלאומי של מרוקו ועד לסיום שלטונו לא הצליח חסן השני להביא להכרה בינלאומית בסהרה המערבית כחלק בלתי נפרד ממרוקו. במקום זאת, קבע האו"ם כי סהרה המערבית היא שטח בכיבוש מרוקאי. כאמור, המאבק היה בפועל חלק מהיריבות בין מרוקו ואלג'יריה. במהלך שנות השבעים ועד שנות התשעים אלג'יריה לא רק חימשה את הפוליסריו, אלא פעלה עבורו להשיג תמיכה בטענה לריבונות מידי מרוקו באיחוד האפריקאי ובאו"ם, כל זאת במטרה להחליש את מרוקו ולשמר את הכנסות הנפט דבר הפוליסריו.

יחס לעולם הערבי והמוסלמיעריכה

 
חסן השני במרקש לפני תפילת יום שישי המוסלמית (1967).

במשך כמעט ארבעה עשורים שלט המלך חסן במרוקו כמדינה תאוקרטית מבחינה חלקית וזאת מכיוון שלקח חלק מרכזי מהלגיטימציה לשלטונו דרך מוסדות הדת שהוא היה בראשם. הוא לקח את סמכותו מתפקידו המוצהר כאמיר המאמינים (תואר שבעבר היה נתון רק לח'ליפה - ראש האימפריה המוסלמית) וטען על מתנגדיו כי פועלם עושה אותם לכופרים. הוא פעל לאחד את המדינה שמאחוריו במסעו לחזק את מעמדה הבינלאומי ולהסיט את תשומת הלב מאי-השוויון החברתי המפרך של הממלכה. כל זאת בעוד הוא סירב לשיבה לאורך החיים השמרני הדתי-קיצוני אשר אפף בעבר את רוב העולם המוסלמי, התנגדות שהתבטאה בעיקר במאבקו נגד חוגים רדיקליים איסלאמיסטים. חסן השני יצר למעשה קרע פנימי בתוך האסלאם סוני כאשר מתוקף תפקידו כראש המוסד הדתי הוא החשיב את פועלם של האיסלאמיסטים ככזה של כופרים ומתנגדי משטר שפועלים נגד המלך ומכאן נגד הממסד הדתי.

בכדי לחזק את מעמדה של מרוקו ביחס לעולם המוסלמי ובמטרה להראות את פועלו של המלך לאנשיו, במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20 החלה הבנייה של מסגד חסן השני. המסגד ממוקם לחופי האוקיינוס האטלנטי בקזבלנקה והוא אחד מהמסגדים הגדולים ביותר בעולם. בעת ההכנות לבנייה צוטט חסן השני באומרו ב-9 ביולי (יום הולדתו) בשנת 1980 כך[7]: "אני מאחל לקזבלנקה שתינחן בבניין גדול ומשובח שעליו היא יכולה להתגאות עד סוף הזמן... אני רוצה לבנות את המסגד הזה על המים, כי כסא האל על המים. לכן, המאמינים שהולכים לשם להתפלל, לשבח את היוצר על אדמה איתנה, יכולים להרהר בשמי אלוהים ובאוקיינוס." המסגד נבנה בין השנים 19861993 עד אשר נפתח לאוכלוסייה הכללית בטקס חגיגי.

מעמד ביחס לאפריקהעריכה

במהלך שלטונו המוקדם היה חסן השני תומך נלהב של הדה-קולוניזציה של אפריקה. לאורכה של המלחמה הקרה תמכה מרוקו במספר שלטונות דיקטטורים ברחבי אפריקה במטרה למנוע את התפוצה של הקומוניזם במדינות אלו. לקראת סיום שלטונו נתן חסן השני אף מחסה למובוטו ססה סקו, דיקטטור קונגולזי שהודח עם מלחמת קונגו הראשונה. חסן השני חשש מהתפשטותם של משטרים סוציאליסטים וקומוניסטים ברחבי היבשת והביע סלידה בעיקר מלוב. שיאה של סלידה זאת הגיעה עם התמיכה הדיפלומטית של מרוקו בצ'אד לאורכו של סכסוך לוב–צ'אד. בשנת 1984, בהצבע מטעם האיחוד האפריקאי, הכריזו רוב חברות האיחוד כי הן מכירות בדרישתה של סהרה המערבית לעצמאות ובחזית הפוליסריו כמייצגת הלגיטימית של חבל הארץ. בתגובה הורה חסן השני על יציאתה של מרוקו מהאיחוד.

שנים אחרונותעריכה

עם סיום המלחמה הקרה נפלה רוב התמיכה האמריקאית במשטרים אוטוקרטים אנטי-קומוניסטים ועל כן היה על חסן השני להחליש את הסנקציות שהטיל על איגודים פוליטיים ולהחליש את סמכותנות שלטונו במטרה לשמור על יחסים חמים עם המערב. למרות קריאה עממית רחבה, חסן השני לא ביצע שינויים לחוקה אשר הובילו להיחלשות במכותו עם כי בשנותיו האחרונות נודע בכך שהיה בעל השפעה פחותה יותר על גבי הממשלה. עקב חוסר השינוי החוקתי המשיכה ההתנגדות לשלטון הסמכותני מצד פלגים פוליטיים, מה שלאחר מותו היה לגורם משפיע באירועי ההפגנות במרוקו (2011), שהתרחשו במקביל לאביב הערבי. חסן ישב על כס-המלוכה במשך 38 שנה, עד מותו ב-23 ביולי 1999 בגיל 70. הוא הוחלף בידי בנו הבכור, מוחמד השישי, ששולט עד היום.

גישתו ליהודים ולישראלעריכה

 
כיכר חסן השני בפתח תקווה

יחס ליהדות מרוקועריכה

חסן התבלט ביחסו הסובלני כלפי הקהילה היהודית במרוקו (בהמשך למדיניותו של אביו מוחמד החמישי) ובקריאותיו ליהודים להישאר במדינה. הוא ניהל קשרי ידידות ענפים עם רבה של מרוקו שלום משאש. למרות זאת, הוא לא הצליח למנוע את האווירה העממית האנטי-יהודית שהתקיימה במדינה בשנות ה-60 לאחר הצטרפות המדינה לליגה הערבית ב-1958, וביתר שאת לאחר מלחמת ששת הימים ואשר הביאה לעלייתם לישראל של מרבית היהודים שנותרו. חסן תמך בפיוס ובפשרה בסכסוך הישראלי-ערבי, וקשרים גלויים וסודיים התקיימו בינו לבין ממשלת ישראל, גם בטרם כינון היחסים הדיפלומטיים בין המדינות בשנת 1995. הוא סייע ותיווך בין הצדדים בהסכם השלום בין ישראל למצרים ובמשא המתן בין ישראל לפלסטינים.

מגעים עם ישראלעריכה

עם כל זאת, בשנות מלכותו מרוקו שלחה פעמיים, במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים, צבא לסיוע למדינות ערב במלחמתן בישראל. בשנת 1986 התרחשו מגעים להגיע להסדר והסכם שלום בין יחסי ישראל-מרוקו כאשר ראש ממשלת ישראל שמעון פרס, ביצע ביקור מדיני במרוקו איפה שפגש ושוחח עם חסן השני[8]. הפגישה והדיון לא הוביל בסופו של דבר להסכם שלום אך ליחסיו החמים של חסן אל ישראל והיהודים מיוחסת משמעות רבה בדרך להסכם ישראל–מרוקו משנת 2020 שהוביל לנורמליזציה ביחסי המדינות (כמו כן היה דיון נוסף שהתרחש בין שמעון פרס וחסן השני במהלך שנת 1978, עת היה שמעון פרס יושב ראש האופוזיציה. פגישה זאת גם כן לא צלחה להניב פרי[9]). במין היועצים הראשיים של המלך חסן השני היה רוברט אסרף, ששימש בתפקיד היועץ הראשי לענייני ישראל.

על שמו קרוי רחוב בקריית עקרון.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה


הקודם:
מוחמד החמישי
מלכי מרוקו הבא:
מוחמד השישי