המיתוסים המייסדים של אימפריית האינקה

לגבי מקורות האינקה, רק שני מיתוסים או אגדות שרדו עד היום ובאמצעות מסורת שבעל פה. אגדות אלו הן "המיתוס של האחים אייר" ו"האגדה של מאנקו קאפאק ומאמה אוקיו (אנ')".

מיתוס האחים אייאר

הכרוניקנים הספרדים, שמיד לאחר הכיבוש, חקרו את בני האינקה על מוצאם, אספו סיפורים רבים על ההיסטוריה של הקבוצה האתנית השלטת. האגדה הנפוצה ביותר, לדעת כל הסופרים האיבריים באותה תקופה, הייתה זו שהתכוונה לאחים אייר ולנשותיהם האחיות. כמעט כל המחברים תמללו את הסיפורים הללו בפירוט פחות או יותר, אבל רק אחד השאיר חשבון שלם וממצה. זהו חואן דה בטנזוס (אנ'), אנין של קצ'ואה ומתורגמן של פרנסיסקו פיסארו. בנוסף להיותו בעלה של האינקה הנוסטה (אנ')^[א], קושירימאי אוקיו (אנ'), מקושר לשושלת של האטון אילו (ספ').

באמצעות יצירתו "Suma y narración de los Incas" שפורסמה ב-1551, הוא מספר לנו את הסיפור הזה (פרקים 3–5):

לפני האינקה, קוסקו הייתה עיירה עם 30 בתים שבהם גרו 30 איילו, ש"האדון והראש של העיר הזו נקראו אלקביזה". השאר היו ביצות. 7 ליגות מהעיירה הזו היא גבעת טמבוטוקו עם 3 מערות. מאחד מהם, פקאריטמבו ("בית הייצור", "פוזדה דל אמנסר" או "בית המסתור"), יצאו ארבעה זוגות אחים ושבטיהם: אייאר קאצ'י ומאמה ואקו, אייאר אוצ'ו ומאמה איפקורה או קורה, אייאר אוקה ומאמה ראואה ואייאר מאנקו ומאמה אוקיו. מאחורי גבעת חואנקאור (ליגה וחצי מקוסקו), הם שתלו תפוחי אדמה; מפסגת חואנקאור, אייאר קאצ'י עם המתלה שלו ירה באבן לעבר גבעה והפך אותה לנקיק, ואז הוא עשה את אותו הדבר עם שלוש גבעות נוספות, והשלים את 4 הנקודות הקרדינליות. אחיו ראו את כוחו, ובחוסר אמון בו, "הם שלחו אותו להביא חפצי זהב מפקאריטמבו וכלאו אותו". לאחר שנפטרו מאייאר קאצ'י, הם גרו במשך שנה בחואנקאור. מאמה ואקו הפכה לעוד "אישה של אייאר מאנקו". לאחר השנה הם הסכימו שהאתר לא מתאים להם והם עברו עוד חצי ליגה לכיוון קוסקו, בנקיק אחר שבו נשארו עוד שנה, מהגבעה הנקראת מטגואה, הם הביטו על עמק קוסקו ועל התושבים ונושאי אלקביזה. מכיוון שזה נראה להם מקום טוב, הם הסכימו לכבוש אותו וליישב אותו. הם גם הסכימו שאחד מהם צריך להישאר בחואנקאור, להפוך לאליל, כדי להתערב בפני "השמש, אביהם, כדי שהוא יגן עליהם ויגדל אותם ויתן להם ילדים, וישלח להם עונות טובות". "אייאר אוצ'ו הראה כנפיים גדולות" והציע את עצמו. הם חזרו לגבעת חואנקאור ואייאר אוצ'ו טס. "לאחר שהיה בשמיים, אייאר אוצ'ו חזר ואמר לאייאר מאנקו לשנות את שמו למאנקו קאפאק, כי זה מה שהשמש ציוותה עליו לעשות, וללכת למקום שבו ראו שהמתיישבים יקבלו אותם בטוב. להתיישב שם; שהוא נתן לאשתו מאמה קורה לשרת אותו ולקחת איתה את אייאר אוקה". כשאמר זאת, אייאר אוצ'ו "הפך לאבן עם כנפיים".

מאנקו קאפאק, אייאר אוקה וארבע הנשים והאיילו שלהן נסעו לקוסקו לראות את אלקביזה. לפני שנכנסה לאדמותיה, בעיירה סמוכה בשם אקאמאמה, מאמה ואקו פגעה באינדיאני עם "הייבינטו (בולאדורה) והרגה אותו ולפתע פתחה אותו והוציאה את לחייו ולבו, ולעיני שאר העיר הוא התנפחו המכות שנשפו לעברם...". האינדיאנים החוששים ברחו לעמק גואלס. משם הם נסעו לקוסקו, שם שוחחו עם אלקביזה, שקיבל אותם.

הם הקימו את ביתם, שבו נמצא "המנזר של סנטו דומינגו" (צר'), עבור "השתיים וארבע הנשים". עם זרעים ש"הם הביאו מפקאריטמבו", הם הקדישו את עצמם לשתילת תירס. כעבור שנתיים מת אייאר אוקה, ללא ילדים.

למאנקו קאפאק ומאמה אוקיו (אנ') היה רק בן אחד, סינצ'י רוקה.^[1] כשהנסיך הזה היה בן 15 או 16, מאנקו קאפאק מת.^[2]^[3] חמש שנים מאוחר יותר, אלקביזה מת. כשסינצ'י רוקה היה בן 20, הוא התחתן עם מאמה קוקה (ספ'),^[2]^[4] "בתו של צ'יף, לורד של עיר ליגה אחת מקוסקו, שנקראת ז'אנו, שבה לגברת סינצ'י רוקה היה בן בשם יוקוי יופאנקי."^[5]

מיתוס מאנקו קאפאק ומאמה אוקיו

אגדה זו נודעה על ידי אינקה גרסילאסו דה לה וגה. כותב הכרוונים של המסטיזו היה בנם של הקפטן הספרדי סבסטיאן גרסילאסו דה לה וגה (אנ') והנוסטה (אנ') איזבל צ'ימפו אוקיו (אנ'), נכדתו של טופאק אינקה יופאנקי. דודו הקשיש היה זה שסיפק לו את מירב המידע. מכניס את הסיפור לפיו של דודו, גרסילאסו מספר את האגדה הזו.

אבינו השמש, בראותו את הגברים במצב שבו הם היו, ריחם וריחם עליהם ושלח מהשמיים לארץ בן מאנקו קאפאק ובת מאמה אוקיו לתרבת את המתנחלים. עם הצו והמנדט הזה קבע אבינו השמש על הבנים שלו על אגם טיטיקקה, שנמצא במרחק 80 ליגות מכאן, והוא אמר להם ללכת לאן שהם רוצים, ובכל מקום שהם עצרו לאכול או לישון, לנסות להטביע להם מוט זהב נתן כסימן ודוגמה: שבמקום שבו הבר הזה קרס במכה אחת בלבד, שם השמש אבינו רצה שהם יעצרו ויקבעו את מושבם.
הם עזבו את טיטיקקה והלכו צפונה. ולאורך כל הדרך, בכל מקום שעצרו, ניסו להטביע את מוט הזהב והוא מעולם לא שקע. כך, הם נכנסו לפונדק קטן או למעונות, שנמצאים שבע או שמונה ליגות דרומית לעיר זו, שכיום הם קוראים לה Pacárec Tampu... היא אחת העיירות שהנסיך הזה ציווה אחר כך לאכלס ותושביה היום מתגאים מאוד בה. השם, כי האינקה שלנו כפה אותו.
משם הגיעו מאנקו קאפאק ומאמא אוקיו, המלכה שלנו, לעמק הזה של קוסקו, שבאותה תקופה הפך להר פראי. התחנה הראשונה שהם עשו בעמק הזה הייתה על הגבעה הנקראת חואנקאור, בצהריים מהעיר הזו. שם ניסו להטביע את מוט הזהב באדמה, שהוטבע בקלות רבה במכה הראשונה שהם פגעו בו, עד שלא ראו אותו שוב. אז אמר האינקה שלנו לאחותו ואשתו: בעמק הזה מצווה אבינו השמש לעצור ולשבת ולגור כדי לקיים את רצונו...
מלכינו הראשונים יצאו מגבעת חואנקאור, כל אחד בתורו, לזמן את האנשים... הנסיך הלך לצפון והנסיכה לדרום. הם דיברו עם כל האנשים והנשים שמצאו באותם השיחים ואמרו שאביהם השמש שלח אותם מהשמיים להיות מורים ונדיבים של יושבי כל הארץ ההיא, להוציא אותם מהחיים העליונים שהיו להם ולהראות להם. איך לחיות כמו גברים...
אשר בראותנו את שני האנשים ההם לבושים ומעוטרים בקישוטים שנתנה להם אבינו השמש ואוזניהם מנוקבות ופתוחות כצאצאיהם, אנו מביאים אותם..., התפעלו מצד אחד ממה שראו, והלאה. מצד שני, מעריצי ההבטחות שהם הבטיחו, הם נתנו קרדיט מלא לכל מה שהם אמרו. והם העריצו והעריצו אותם כילדי השמש וצייתו להם כמלכים.
הנסיכים שלנו, בראותם את האנשים הרבים שהגיעו, הורו לחלקם לדאוג לספק אוכל לפיקניק לכולם, כדי שהרעב לא יתפשט שוב אל ההרים.
הוא הורה לאחרים לעבוד על יצירת צריפים ובתים, האינקה נתנה את התוכנית כיצד הם אמורים להיעשות. כך החלה להתאכלס בעיר הקיסרית שלנו, מחולקת לשני חצאים בשם חנן קוסקו (חלק עליון) וחורין קוסקו (חלק תחתון).
את אלו שהמלך הביא הוא רצה לאכלס את חנן קוסקו, ולכן קראו לו "הגבוה". ואלה שהמלכה זימנה איכלסו את חורין קוסקו, ולכן קראו לזה "התחתון". ...והוא ציווה שיהיה ביניהם רק הבדל אחד והכרה בעליונות: שאלה מקוסקו העליונה יכובדו ויוחזקו כאחים בכורים בכורים ואלו מקוסקו התחתית כבנים שניים, ובקיצור, הם יהיו. כמו הזרוע הימנית והשמאלית בכל הבכורה של מקום ועיסוק בשל העובדה שהעליון נמשך לגבר ואלו שלמטה נמשכו לאישה.
בדומה לזה, הייתה מאוחר יותר אותה חלוקה בכל העיירות הגדולות או הקטנות של אימפריית האינקה שלנו, שחילקה אותן לפי שכונות או לפי שושלות שאומרות חנן איילו וחורין איילו, שהיא השושלת הגבוהה והנמוכה, חנן סויו וחורין סויו., שהוא המחוז העליון והתחתון...

הביוגרפיות של בטנזוס וגרסילאסו נקשרו לפנאקות האימפריאליות החשובות ביותר. בטנזוס לזו של הוטאן איילו, שושלת של פאצ'אקוטי ואטוואלפה; וכן, גרסילאסו, לשושלת קאפאק אילו, טופאק אינקה יופאנקי וואסקאר. זה גורם לנו להבחין בחזון מאוד מסוים של כל איילו על מקור האימפריה. אפשר לומר ש"מיתוס האחים אייר" הוא חזון יצירתה של אימפריית האטון איילו; וכן, "האגדה של מאנקו קאפאק ומאמה אוקיו", חזון יצירת האימפריה של הקאפאק איילו.

ראו גם

ביאורים

^ נסיכה בממלכת האינקה

הערות שוליים

^ Brian S. Bauer, Pacariqtambo and the Mythical Origins of the Inca, Latin American Antiquity 2, 1991, עמ' 19 doi: 10.2307/971893
^ ¹ ² Juan de Betánzos, María del Carmen Martín Rubio (ע), תרגום: María del Carmen Martín Rubio, Suma y narración de los incas, Polifemo, 2004, עמ' 24, ISBN 9788490071359
^ Patricia Temoche Cortez, Breve História dos Incas, Versal Editores LTDA, 2016, עמ' 18, ISBN 9788589309417
^ Patricia Temoche Cortez, Breve História dos Incas, Versal Editores LTDA, 2016, עמ' 18, ISBN 9788589309417
^ Inca Garcilaso de la Vega, תרגום: Alain Gheerbrandt, The Incas: the royal commentaries of the Inca, Cassell, 1963, עמ' 67, ISBN 9070101092

[1] נסיכה בממלכת האינקה

[2] Brian S. Bauer, Pacariqtambo and the Mythical Origins of the Inca, Latin American Antiquity 2, 1991, עמ' 19 doi: 10.2307/971893

[:02-3] ¹ ² Juan de Betánzos, María del Carmen Martín Rubio (ע), תרגום: María del Carmen Martín Rubio, Suma y narración de los incas, Polifemo, 2004, עמ' 24, ISBN 9788490071359

[4] Patricia Temoche Cortez, Breve História dos Incas, Versal Editores LTDA, 2016, עמ' 18, ISBN 9788589309417

[5] Patricia Temoche Cortez, Breve História dos Incas, Versal Editores LTDA, 2016, עמ' 18, ISBN 9788589309417

[6] Inca Garcilaso de la Vega, תרגום: Alain Gheerbrandt, The Incas: the royal commentaries of the Inca, Cassell, 1963, עמ' 67, ISBN 9070101092

[א]

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]