פתיחת התפריט הראשי

המצעד למען זכות בחירה לנשים ב-1913

אינז מילולהנד רכובה על סוס לבן במצעד
כרזה של המצעד.
National American Women Suffrage Association 1913 WashingtonDC.jpg

המצעד למען זכות בחירה לנשיםאנגלית: The woman suffrage parade of 1913, או השם רשמי Woman Suffrage Procession), שנערך ב-2 במרץ 1913, היה המצעד הראשון בוושינגטון די. סי. אשר קרא למתן זכויות פוליטיות שוות לנשים בארצות הברית. מארגנת ומתכננת המצעד הייתה אליס פול, פמיניסטית אמריקאית ילידת ניו ג'רזי. היא ארגנה את מצעד תחת המטריה של האגודה הלאומית לזכות הבחירה לנשים (NWSA) (אנ'). את המצעד עצמו הנהיגה עורכת הדין אינז מילולהנד (אנ'), לבושה בלבן ורכובה על סוס לבן. במצעד, אשר כלל יותר מחמשת אלפים משתתפות ומשתתפים אשר באו למחות נגד הדרת נשים מהפוליטיקה, נכחו גם הלן קלר ודמויות ידועות אחרות, בהן פוליטיקאים בכירים, מדענים ידועים ומנהיגות קהילתיות, וכן תומכות ממדינות אחרות, ביניהן קנדה, הודו, אוסטרליה, ניו זילנד ומדינות אירופאיות שונות. המצעד עבר לאורך שדרת פנסילבניה, השדרה המרכזית של וושינגטון הבירה, המקשרת בין הבית הלבן והקפיטול. האירוע התקיים יממה לפני השבעת הנשיא וודרו וילסון לתפקידו.[1]

הקבוצות הצועדותעריכה

במצעד השתתפו נשים מכל רחבי ארצות הברית. הקבוצה הראשונה של הצועדות הייתה "החלוצות" (the Pioneers) אשר נאבקו במשך עשרות שנים כדי להבטיח את זכות הבחירה לנשים. אחריהן צעדו נשים עובדות לבושות מדי אחיות, חקלאיות, עקרות בית, רופאות נשים, רוקחות, שחקניות, ספרניות, אקדמאיות ועוד. הרייט היפטון (Harriet Hifton) מאגף זכויות היוצרים של ספריית הקונגרס הובילה את צוות הספרניות. המשלחות הממשלתיות באו בעקבותיהן וקבוצת הצועדים האחרונה הורכבה מגברים שתמכו בהצבעת נשים.[2]

מהלך המצעדעריכה

המצעד החל באיחור, ובראשיתו התנהל ללא הפרעה. אולם עד מהרה, ההמונים, רובם גברים, אשר שהו בעיר על מנת להשתתף בהשבעת הנשיא וודרו וילסון, זינקו אל הרחוב והקשו על הנשים הצועדות לעבור. הם צעקו עליהן, תפסו אותן, דחפו אותן וקראו להן בכינויים לא ראויים. המשטרה לא התייחסה למצעד ברצינות, ובמקום להגן על הצועדות השתתפה בהפרעה לו כנהנית מבדיחה. שוטר אחד אף "הסביר" לנשים שהן צריכות להישאר בבית - המקום שאליו הן שייכות. במשך שש שעות, שני אמבולנסים שהיו במקום פינו שוב ושוב צועדות וצועדים בשל התנגדות אלימה למצעד. בסך הכול, מאה צועדות וצועדים פונו לבית החולים. חיילים נדרשו לאבטח את המקום, ובעקבות כך, לקראת סוף אחר הצהריים הסכים שר המלחמה, הנרי סטימסון, לבקשת מפקד המשטרה, להשתמש בחיילים מבסיס מייר (Myer) שישתתפו במצעד כדי לאפשר לו להשלים את מסלולו. כאשר התהלוכה הגיעה אל בניין האוצר, הציגו מאה נשים וילדים מחזה אלגורי שנכתב במיוחד לרגל האירוע כשבמרכזו המסר שהנשים תמשכנה לשאוף לשוויון בין גברים ונשים.[3]

הרקע למצעדעריכה

המצעד בוושינגטון הבירה התקיים בזמן שהתנועה למען זכות הבחירה לנשים הייתה זקוקה לזריקת מרץ ולדרך חדשה ללכוד תשומת לב ציבורית ועיתונאית. נשים נאבקו על זכות ההצבעה במשך יותר משישים שנה קודם לכן, ואף על פי ששש מדינות בארצות הברית העניקו לנשים זכות בחירה, התנועה לא הצליחה למנף הישג זה ולהוביל לשינוי ברמה המדינתית. NWSA השקיע את כל המאמצים במדינות השונות ולא ברמה הלאומית. ב-1910 אליס פול הציעה למנהיגות האגודה לפעול ברמה הלאומית אולם הן דחו את ההצעה על הסף. רק ג'יין אדמס תמכה ברעיון. ב-1912 פול ולוסי ברנס הציגו את הרעיון בכנס של האגודה. למרות התנגדות האגודה אושר להן להתחיל לארגן את המצעד, אך הן היו צריכות לדאוג למשאבים בעצמן.[4]

האגודה האמריקנית לזכות הבחירה לנשים וארגונים שקדמו לה הגיעו לוושינגטון הבירה בכל שנה מאז 1869 כדי להגיש עתירות שנועדו להשיג זכות בחירה לנשים. על אף העלייה לרגל השנתית ומיליוני החתימות שנאספו, לא חלה התקדמות. ב-14 בנובמבר ב-1912 הפכה המפלגה הפרוגרסיבית של טדי רוזוולט למפלגה הפוליטית הגדולה הראשונה שהתחייבה להבטחת זכות בחירה לנשים, אך הפרוגרסיביים הפסידו בבחירות.

גזענותעריכה

מחלוקת עמוקה שררת בנוגע להפרדה של סופרג'יסטיות שחורות במצעד. עיתונאים שונים ציינו כי אליס פול התנגדה להשתתפות של סופרג'יסטיות שחורות, ואילו אנה הווארד שאו (Anna Howard Shaw), ראשת הארגון המארגן באותו זמן, עמדה על כך שיש לאפשר להן להשתתף במצעד[דרוש מקור]. אידה ב' ולס, עיתונאית וסופרג'יסטית אפרו-אמריקאית ארגנה מועדון סופרג'יסטי שחור בשיקגו והגיעה איתן למצעד בוושינגטון. גם הסופרג'יסטית השחורה מרי צ'ורש טרל (Mary Church Terrell) הגיעה לבירה עם קבוצת צועדות. הצועדות השחורות התבקשו לצעוד מאחור מחשש של המארגנות כי זה יעורר התנגדות של פוליטיקאים ממדינות הדרום שבעקבות השתתפות נשים שחורות לא יקדמו את נושא זכות ההצבעה לנשים הן ברמה הלאומית והן ברמה המקומית. מרי טרל קבלה את הפשרה ואילו ולס ניסתה לגייס לצידה את המשלחת הלבנה מאלינוי, אולם רק נשים בודדות תמכו בה. בסופו של דבר, הקבוצה משיקגו צעדה בלעדיה[5].

התגובות למצעדעריכה

התעללות הקהל והמשטרה בצועדות גרמה לסערה גדולה. אליס פול עיצבה את התגובה הציבורית למצעד, ותיארה את האירוע כסמל להתעללות ממשלתית שיטתית בנשים, הנובעת מהעדר של קול והשפעה פוליטית, הבאים לידי ביטוי באמצעות הצבעה. היא טענה שהתקרית הראתה כי הממשלה אינה ממלאת את תפקידה ביחס לנשים, ואינה מסוגלת לספק להן ביטחון פיזי. העיתונאית נלי בליי, שהשתתפה בצעדה, כתבה מאמר בשם "סופרג'יסטיות עליונות על גברים".

בעקבות המצעד התקיים שימוע בסנאט, שנערך בוועדת משנה של הוועדה המחוזית של מחוז קולומביה, החל ב-6 במרץ, שלושה ימים בלבד לאחר המצעד, ועד 17 במרץ. בעקבות השימוע הוחלף מפקח המשטרה של המחוז.

ה-NAWSA שיבח את המצעד ואת עבודתה של אליס פול, ואמר כי

התנועה לזכות הבחירה בארץ זכתה להצלחה נהדרת על ידי סדרת האירועים החשובים שהתרחשו בוושינגטון, החל מהמצעד הגדול שהתקיים יום לפני כניסתו של הנשיא לתפקיד.

NAWSA

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Harvey, Sheridan, American Women: Marching for the vote: Remembering the Woman Suffrage Parade of 1913, American Women: A Library of Congress Guide for the Study of Women’s History and Culture in the United States, ‏January 1, 2001
  2. ^ Lunardini, Christine A., From Equal Suffrage to Equal Rights: Alice Paul and the National Woman's Party, 1910–1928, New York: New York University Press, 1986, ISBN 0-8147-5022-2
  3. ^ Views of Washington, D.C. suffrage parade and crowds., ARTstor Digital Library, EBSCOhost, ‏1913
  4. ^ Dodd, Lynda G, Parades, pickets, and prison: Alice Paul and the virtues of unruly constitutional citizenship, Journal of Law & Politics 24 (4), עמ' 339–443
  5. ^ "Women's Suffrage Turning Points: 1913 - 1917". ThoughtCo. בדיקה אחרונה ב-22 ביולי 2017.