נלי בליי
אליזבת ג'יין קוקרן (באנגלית: Elizabeth Jane Cochrane; 5 במאי 1864 – 27 בינואר 1922), נודעה בשם העט נלי בליי (באנגלית: Nellie Bly) וכן בכינוי "פינק" ("ורודה", על שם צבע הבגדים שאמה הלבישה אותה בילדותה), הייתה עיתונאית אמריקאית ילידת פנסילבניה. בליי ידועה כחלוצה בתחום העיתונאות החוקרת וממציאת הטכניקה של כתבת תחקיר בזהות שאולה כמו גם כאישה הראשונה שהקיפה את העולם ללא גבר מלווה.
לידה |
5 במאי 1864 Burrell Township, ארצות הברית |
---|---|
פטירה |
27 בינואר 1922 (בגיל 57) ניו יורק, ארצות הברית |
כינוי | Nellie Bly |
שם לידה | אליזבת ג'יין קוקרן |
מקום קבורה | בית הקברות וודלואן |
מדינה | ארצות הברית |
בן או בת זוג | רוברט סימן (1895–1904) |
פרסים והוקרה | היכל התהילה הלאומי לנשים (1998) |
קישורים חיצוניים | |
חתימה | |
קריירה
עריכהטור סקסיסטי בעיתון "פיטסבורג דיספאץ'" שטען שמקומן של הנשים הוא במטבח, עורר אותה לכתוב תגובה לעורך העיתון. איכותו של המכתב הביאה את עורך העיתון לבקש ממנה להצטרף לעיתון ככתבת. אותו עורך הוא גם זה שנתן לה את שם העט שלה, על-פי שיר מאת סטיבן פוסטר, היות שבאותה תקופה לא היה נהוג שאישה הכותבת בעיתון תחשוף את שמה האמיתי ברבים.
בליי מיקדה את תשומת לבה באפליית נשים, המציאה את העיתונות החוקרת, והתמחתה בביצוע תחקירים בזהות שאולה. היא התחזתה לפועלת ופרסמה כתבות תחקיר על תנאי העבודה הקשים של נשים במפעלים בסוף המאה ה-19. כתבותיה של בליי הרגיזו בעלי עסקים רבים, שאיימו על העיתון בהפסקת הפרסום בו אם ימשיך לפרסם את כתבותיה. לאחר כמה כתבות תחקיר "הוגלתה" בליי לטורים בנושאי אופנה.
עקב כך עזבה בליי את הדיספאץ' ועברה לניו יורק, שם חיפשה עבודה במשך מספר חודשים. בליי ביקשה לעבוד בעיתונו של ג'וזף פוליצר, "ניו יורק וורלד". פוליצר שכר את שרותיה, ומשימתה הראשונה הייתה לכתוב כתבה על בית מחסה לחולות נפש שהיה באי בלקוול, מול ניו יורק. היא התחזתה לחולת נפש, אושפזה במוסד, וחשפה את התנאים הקשים שבהם טופלו החולות במקום. בעקבות הכתבה נסגר המוסד ובליי זכתה בפרסום רב[1].
ב-1888 הציעה נלי בליי למערכת הוורלד לערוך מסע מסביב לעולם, באופן דומה למתואר בספרו של ז'ול ורן "מסביב לעולם בשמונים יום". בליי נבחרה למשימה, וב-14 בנובמבר 1889 יצאה בספינה מניו יורק למסע סביב לעולם. שש שעות מאוחר יותר יצאה אליזבת' ביסלנד, כתבת של העיתון המתחרה, קוסמופוליטן, שקיבלה משימה להתחרות בבליי ולהגיע לפניה, תוך הקפת העולם בכוון ההפוך.
קורות מסעה של בליי פורסמו בכל יום בעיתון והביאו לגל גואה של התעניינות, שהתחזק כשהחלו הימורים לגבי איזו כתבת תגיע ראשונה ולגבי משך הזמן שייקח לה להקיף את העולם. העיתון ארגן תחרות תחזיות עם פרס של טיול לאירופה. כשהגיעה בליי לצרפת קיבלה הזמנה לארוחה מז'ול ורן ורעייתו וגם התארחה אצלם לכמה ימים. לאחר 72 ימים, שש שעות, 11 דקות ו־14 שניות, שבה בליי לניו יורק וזכתה לקבלת פנים נלהבת, שכללה זיקוקין די-נור ומצעד. המסע והשיא העולמי בהקפת העולם אותו קבעה, הקנו לה שם בינלאומי. היא גם הייתה האישה הראשונה שהקיפה את העולם ללא גבר מלווה. המתחרה שלה הגיעה ליעדה רק כעבור כמה ימים. הרפתקאותיה של בליי וכתיבתה על נושאים פמיניסטיים הפכו אותה לדמות מוערכת על ידי נשים רבות.
בשנת 1890 יצא לאור ספרה של בליי "מסביב לעולם בשבעים ושניים ימים" בו תואר מסעה מסביב לעולם[2].
בשנת 1895 נישאה בליי למיליונר רוברט סימן, שהיה מבוגר ממנה ב-40 שנה ופרשה מעיתונאות. לאחר מותו ב-1904 החלה בליי לנהל את העסק שלו בתעשיית הברזל, וביצעה שינויים רדיקליים למען שיפור תנאי העבודה של העובדים. בורותה בבנקאות ובהנהלת חשבונות גרמו לפשיטת רגל של החברה.
לאחר מכן חזרה בליי לעיתונאות וסיקרה נושאים כמו ועידת הסופרג'יסטיות ב-1913 ודיווחים מהחזית המזרחית במלחמת העולם הראשונה.
ב-27 בינואר 1922, בגיל 57, מתה בליי מדלקת ריאות ונקברה בניו יורק.
קישורים חיצוניים
עריכה- עשרה ימים בבית משוגעים, ועוד תחקירים מוקדמים מאת נלי בליי
- דיווח על מסעה של בליי מסביב לעולם
- ספרה של בליי: מסביב לעולם ב-72 יום
- הסבר על ה"דודל" (שרבוט גוגל) שפרסמה גוגל לציון יום הולדתה ה-151 של בליי, באתר מנוע החיפוש "גוגל" (באנגלית), 5 במאי 2015
- נלי בליי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי נלי בליי בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
- נלי בליי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- על־ידי דפנה לוי., נלי בליי עולה לכותרות, באתר "אלכסון", 9 ביולי 2023
- פרק 328: מסביב לעולם ב-72 יום - נלי בליי - היסטוריה לילדים וילדות שרוצים לשבור שיאים.. – היסטוריה עם יובל מלחי, באתר היסטוריה עם יובל מלחי, 25 ביולי 2019
- דורון פישלר, שמונים יום או פחות, חלק א', באתר רשת עושים היסטוריה, 30 בספטמבר 2024
- דורון פישלר, שמונים יום או פחות, חלק ב', באתר רשת עושים היסטוריה, 14 באוקטובר 2024