הנובלות של יוסטיניאנוס

"הנובלות" של יוסטיניאנוסלטינית: Novellae Constitutiones, ביוונית עתיקה: Νεαραὶ διατάξεις, מילולית: "הצווים הקיסריים החדשים") הן אוסף צווים, שפרסם הקיסר יוסטיניאנוס לאחר גיבוש הקודקס שלו,[1] משנת 535 ואילך.[2] הן מהוות אחד מארבעת החלקים שמרכיבים את מפעל החקיקה של יוסטיניאנוס.[2] אף שמבין חלקי הקודיפקיציה זהו החלק שזכה לתשומת הלב המעטה ביותר במחקר של ימינו, במשך מאות שנים הוא נחשב לדבר החקיקה המוכר ביותר של יוסטיניאנוס באירופה.[3]

הנובלות של יוסטיניאנוס
Novellae Constitutiones.jpg
מידע כללי
מאת יוסטיניאנוס הראשון
שפת המקור יוונית, לאטינית
מהדורות נוספות
כתבי יד Epitome Juliani, Authenticum

רקעעריכה

בשנת 528 מינה יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית, ועדה שתערוך ותאגד את הצווים הקיסריים של קודמיו לכדי קובץ חקיקה אחד. המלאכה הושלמה ב-529 והחומרים גובשו לכדי קודקס מאוחד. שינוים שנוספו לאחר מכן חייבו את יצירתה של מהדורה שנייה (Codex repetitae praelectionis), שפורסמה ב-534.[4] עם זאת ובהשפעת חקר הספרות המשפטית של העבר, מלאכת החקיקה לא נסתיימה. היא נמשכה בצורת נובלות, צווים קיסריים, אשר פורסמו ברובן ביוונית,[2] שהייתה שפתה של האימפריה הרומית המזרחית.[3] עם זאת, בחלק מהמקרים הן נכתבו בלטינית, שהייתה שפתה של הפקידות הגבוהה ושל בתי הספר למשפטים.[3] הן עסקו בעיקר בענייני משפט ציבורי ובנושאים כנסייתיים אולם כללו גם משפט פרטי, בדגש על דיני משפחה ודיני ירושה.[5] רבות מהן החליפו הוראות מהקודקס. בין ינואר לאוגוסט 535 פורסמו 32 צווים כאלה ועד 546 פורסמו 115 צווים נוספים. קצב פרסום הצווים הואט לאחר שנת 546 ועד למותו של יוסטיניאנוס.[2] ב-554 הקיסר הביזנטי הציע לאגד את כל הנובלות שפורסמו עד אז לקובץ מאוחד עבור הפרובינקיות החדשות שנוספו לאימפריה במערב, אך התוכנית לא הגיעה לכדי מימוש.[2] יש הסבורים כי הסיבה לכך היא מותו של טריבוניאנוס,[6] שעמד בראש מפעל החקיקה.[7] לכן לא התגבש קובץ רשמי שאיגד בתוכו את כל הנובלות, אך אלה השתמרו במספר אוספים פרטיים.[6]

מבנה הנובלותעריכה

בניגוד ללשון התמציתית של הדיגסטה, הנובלות מתאפיינות בשפה מפורטת, בהסברים ובצידוקים.[6] הן כוללות צווים שיועדו לציבור הרחב (edicta), הכרעות דין בערכאה ראשונה או בערכאת ערעור (decreta), צווים שנמסרו למושלי פרובינקיות בהנחיה לנקוט צעדים (mandata) וכן צווים שנמסרו באופן פרטי לבעלי תפקידים רשמיים ולאנשים פרטיים (rescripta).[8] רוב הנובלות שתחולתן הייתה כללית נמסרו למושל הפרטוריאני של המזרח, שהיה הגורם המשפטי הבכיר ביותר ושעליו הוטלה לעיתים מלאכת ההפצה. זו באה לידי ביטוי בין היתר באמצעות לוחות אבן שהוצבו בכנסיות.[3]

לנובלות היה מבנה אחיד. תחילה הופיע שם הנמען ושם המוען (הקיסר). לאחר מכן נמסר תיאור של הסוגיה המשפטית הנדונה ובעקבותיו ההוראה הקיסרית עצמה. הנובלה הסתיימה בהוראה ספציפית שהנחתה את הנמענים למי עליהם להפיצה וכיצד, יחד עם התאריך.[9]

אוספי הנובלותעריכה

הנובלות לא אוגדו כאמור מעולם לקובץ רשמי אך השתמרו הודות לכמה אוספים פרטיים. קיימים שלושה קבצים מרכזיים כאלה:

  • Epitome Juliani – זהו קובץ הנובלות הקדום ביותר. הוא אוגד על ידי המשפטן יוליאנוס מקונסטנטינופול, ככל הנראה בשנים 556–557. ההערכה היא שיוליאנוס תרגם את הנובלות מיוונית ללטינית עבור תלמידיו. מדובר בתרגום תמציתי ולא מלא. הקובץ כולל נובלות שפורסמו בשנים 535–555 והוא מקיף פחות ביחס לקבצים אחרים. יש בו 124 נובלות שמסודרות בסדר כרונולוגי גס, אולם בפועל מדובר ב-122, שכן שתיים מתוכן מופיעות פעמיים. האוסף של יוליאנוס הופץ לאיטליה ונחשב לצינור שהפיץ את המשפט הרומי לאירופה לאורך מאות שנים, בדגש על ימי הביניים. הוא זכה גם להערכתם של גורמים כנסייתיים. במאה ה-12 הוא איבד את הבכורה לטובת ה- Authenticum.[10]
  • Authenticum – זוהי גרסה לטינית מקיפה יותר שנפוצה סביב שנת 1100 בבולוניה. הקובץ נפוץ במהלך ימי הביניים המאוחרים והרנסאנס מפני שהגלוסאטורים בני התקופה האמינו שמדובר בתרגום הרשמי והאותנטי שהזמין יוסטיניאנוס (מכאן גם שמו). הסברה הזו נדחתה במחקר במהלך השנים מפני שמדובר בתרגום מילולי ולקוי. הקובץ כולל 133 נובלות שפורסמו בין השנים 535–556 ומסודרות גם הן בסדר כרונולוגי. ההערכה היא שהן תורגמו באמצע המאה ה-6. עד היום קיימת מחלוקת בשאלה לשם מה הן תורגמו. תיאוריה אחת גורסת שהן פרי יצירתו של מתרגם בעל הבנה מוגבלת במשפט וביוונית שפעל באיטליה. לפי תיאוריה שנייה, הנובלות תורגמו על ידי סטודנטים דוברי לטינית בקונסטנטינופול.[11] התיאוריה החדשה ביותר מציעה את האפשרות שמדובר בתרגום מילולי שנועד לסייע לסטודנטים דוברי לטינית שהתקשו ביוונית.[12][13]
  • אוסף 168 נובלות ביוונית – זהו הקובץ הנרחב ביותר אשר התפרסם סביב שנת 1200[14] ומהווה הבסיס למהדורות המודרניות.[6] הוא כולל 165 חוקים ו-13 צווים נוספים, שרובם פורסמו בין השנים 535–565. כעשר מבין הנובלות נחקקו אחרי תקופת שלטונו של יוסטיניאנוס וההערכה היא שהקובץ נחתם סביב שנת 575. הקובץ מסודר בצורה כרונולוגית לפי שנים והוא השתמר בעיקר הודות לשני כתבי יד מרכזיים, הוונציאני שמיוחס למאה ה-12 והפלורנטיני מהמאה ה-14.[15]

ראו גםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Alexander P. Kazhdan, editor in chief, The Oxford dictionary of Byzantium, New York: Oxford University Press, 1991, עמ' 1497
  2. ^ 1 2 3 4 5 Detlef Liebs, The Cambridge Ancient History, כרך 14, Cambridge: Cambridge University Press, 2001, פרק Roman Law, עמ' 251
  3. ^ 1 2 3 4 Timothy G. Kearley, The Creation and Transmission of Justinian’s Novels, 2010, עמ' 381
  4. ^ Kearley, The Creation and Transmission of Justinian’s Novels, עמ' 378-379
  5. ^ Barry Nicholas, An introduction to Roman law, Oxford: Oxford University Press, 2008
  6. ^ 1 2 3 4 The Oxford dictionary of Byzantium, כרך 14, עמ' 1498
  7. ^ Liebs, The Cambridge Ancient History, פרק The Roman Law, עמ' 250
  8. ^ Kearley, The Creation and Transmission of Justinian’s Novels, עמ' 380
  9. ^ Kearley, The Creation and Transmission of Justinian’s Novels, עמ' 380-381
  10. ^ Kearley, The Creation and Transmission of Justinian’s Novels, עמ' 383-384
  11. ^ Kearley, The Creation and Transmission of Justinian’s Novels, עמ' 385-386
  12. ^ H.J. Scheltema, L'enseignement de droit des antécesseurs, Leiden: Brill, 1970, עמ' 52-57
  13. ^ Kearley, The Creation and Transmission of Justinian’s Novels, עמ' 386-387
  14. ^ Kearley, The Creation and Transmission of Justinian’s Novels, עמ' 387
  15. ^ Kearley, The Creation and Transmission of Justinian’s Novels, עמ' 387-389