הדיגסטה של יוסטיניאנוס

ספר מאת יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית

הדיגסטהלטינית: Digesta, "עיכול"), ידועה גם בשם פנדקטסיוונית: πανδέκτης, "כולל-כל"), היא אחד מארבעת החיבורים המרכיבים את הקורפוס יוריס קיוויליס, מפעל הקודיפיקציה המפורסם ביותר של המשפט הרומי, שנערך ביוזמת יוסטיניאנוס הראשון בשנים 529–534. לצד הקודקס שאיגד את כלל החוקים הקיסריים שנחקקו (והנובלות, שאספו את החוקים החדשים שיוסטיניאנוס פרסם), ולצד האינסטטוציות ששימש כספר מבוא לסטודנטים לנושאים ולדוקטרינות הכלליות של המשפט הרומי, הדיגסטה אספה וריכזה את הספרות המשפטית הרומית שנכתבה על ידי חכמי המשפט הרומיים מהמאות ה-1 וה-2.

דיגסטה, פנדקטס
Digesta
Littera Florentina.jpg
מידע כללי
מאת יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית
שפת המקור לטינית עריכת הנתון בוויקינתונים
מהדורות נוספות
כתבי יד Littera Florentina, Litera Bononiensis
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

בשונה מהקודקס שעדכן והחליף קודיפיקציות קודמות של החקיקה הקיסרית (קודקס גרגוריאנוס, קודקס הרמוגיאנוס וקודקס תיאודסיאנוס), הדיגסטה של יוסטיניאנוס הייתה הניסיון הראשון שעמד במשימה לאחד את הספרות המשפטית הרומית הרחבה והמפוזרת.[1]

הספרות המשפטית בתקופה הקלאסיתעריכה

בתקופת המלוכה וברפובליקה הקדומה הידע המשפטי המהותי והפרוצדורלי נשמר כידע מקודש וסודי שהיה ידוע לכוהנים הפונטיפיקים בלבד. הדבר השתנה עם כתיבת החוקים על שנים-עשר הלוחות (בשנת 449 לפנה"ס), פרסום נוסחאות התביעה (בשנת 304 לפנה"ס) ופתיחת הכהונה הפונטיפיקית לפלבאים (בשנת 300 לפנה"ס). עם פרסום הידע המשפטי החל להופיע חוג חדש של 'חכמי חוק' (iuris prudentes) או 'יועצי חוק' (iuris consulti) שסיפקו שירותים משפטיים ונתנו חוות דעת לבעיות משפטיות (responsa) וייעוץ משפטי לאזרחים, מגיסטראטים ושופטים.[2]

מעמדם ויצירתם של משפטנים אלו הגיע לשיא פריחתו במאות ה-1 וה-2. אוגוסטוס העניק לחוות הדעת של משפטנים מסוימים תוקף חוקי (ius respondendi), רבים מהם שימשו כסנאטורים ומגיסטראטים בכירים, והם נהנו מיוקרה רבה.[3][4]

הספרות המשפטית שנוצרה במאות אלו ("התקופה הקלאסית") הכילה סוגות שונות: פרשנויות לחוק שנים-עשר הלוחות, לחוקים בודדים או לצווי המגיסטראטים (edictum, שהחשוב מביניהם הוא האדיקטום הפריטוריאני); אוספים של חוות דעת שניתנו למקרים שעוררו בעיות משפטיות, וקושיות, נימוקים ודיונים שעלו בעקבות מקרים אלו; מסירת דעות של משפטנים קדומים יותר ודיון ופרשנות בהם, ועוד.

מאמצע המאה ה-3 ספרות משפטית חדשה התמעטה, ככל הנראה בעקבות אי הסדר באימפריה. המשפטנים השתלבו בבירוקרטיה הקיסרית ומעט הכתבים שנוצרו היו אנונימיים ומחזרו חומרים קדומים.[5] לצד זאת, הריבוי העצום של הספרות המשפטית (שהכילה לא פעם דעות מנוגדות רבות) עליה היה ניתן לפי החוק להסתמך בעת התדיינות בבית המשפט, יצרה חוסר ודאות וביזור משפטי.[6]

חוק קיסרי שהתמודד עם בעיה זו בראשית המאה ה-5 היה 'חוק הציטוטים'. חוק זה הסדיר את אופני ההסתמכות על ספרות משפטית בבית המשפט באמצעות כללים קבועים מראש: הגדרת כתבי המשפטנים עליהם ניתן להסתמך, והכרעה במקרה של מחלוקות באמצעות רוב ומשפטן המוגדר מראש כבעל קול מכריע. חוק זה נכלל בקודקס תיאודוסיאנוס[7] כפתרון חלופי לאחר שהניסיון לערוך קודיפיקציה שתכלול גם את הספרות המשפטית נכשל.[1]

עריכת הדיגסטהעריכה

בפברואר 528, חצי שנה בלבד לאחר שהפך לקיסר, התחיל יוסטיניאנוס הראשון במפעל הקודיפיקציה שלו ומינה וועדה שתאחד את החוקים הקיסריים.[8] באפריל 529 פורסם בעקבות עבודת הוועדה הקודקס, שהכיל גם את 'חוק הציטוטים' התיאודוסיאני ולדברי יוסטיניאנוס מאפשר יחד עם כתבי המשפטנים הקדומים לספק פתרונות לכל המקרים.[9] מכך ייתכן לשער שבשלב זה עוד לא חשב יוסטיניאנוס על יוזמה מקיפה לקודיפיקציה של כלל הספרות המשפטית.[10]

אלא שבשלב מסוים - לא ידוע אם מיד או רק לאחר שנה - החל יוסטיניאנוס לפרסם חוקים המכריעים במחלוקות מרכזיות וידועות בספרות המשפטית (Quinquaginta decisiones, 'חמישים ההחלטות').[11] בהמשך לכך, בדצמבר 530 מינה את טריבוניאנוס, עוזרו המשפטי של יוסטיניאנוס ששימש כקוואיסטור בזמן זה (הממונה על כתיבה ופרסום חוקי הקיסר), לכנס וועדה שתאסוף ותאחד את כתבי המשפטנים הקלאסיים.[12] טריבוניאנוס הרכיב וועדה שמנתה פקיד אחד (קונסטנטינוס), ארבעה פרופסורים למשפטים (תיאופוליס, קראטינוס מאוניברסיטת קונסטנטינופול, דורותיאוס ואנטוליוס מאוניברסיטת בירות) ואחד-עשר עורכי-דין (advocators).

אם לקבל את תיאורו של יוסטיניאנוס, החומר שעמד בפני הוועדה הכיל 2,000 ספרים ובסך-הכל 3,000,000 שורות. חומר זה צמצמו הוועדה ל-150,000 שורות ב-50 ספרים.[13] יוסטיניאנוס, שמתואר גם הוא כמעורב בחלק מעבודות הוועדה,[14] הורה להשמיט חזרות, חוקים מיושנים או מיותרים, ונתן חופש פעולה אף לשנות טקסטים וליישב סתירות לפי שיקול דעתם. בניגוד ל'חוק הציטוטים' יוסטיניאנוס הורה שיש לאסוף חומרים מכל המשפטנים בעלי ה-ius respondendi (ולא רק חמשת המשפטנים המפורסמים ביותר), ולהכריע ביניהם במחלוקות בכל מקום לפי הדעה הנראית לוועדה כנכונה ביותר (ולא לפי רוב או בעדיפות למשפטן מסוים). יוסטיניאנוס מנמק זאת בכך שבמסגרת הדיגסטה תוקפם של דברי המשפטנים נגזר מסמכותו כקיסר והם אינם עומדים כמקור בעל תוקף עצמאי.[15]

בדצמבר 533 סיימה הוועדה את עבודתה, הדיגסטה פורסמה וניתן לה תוקף חוקי. יוסטיניאנוס אסר להסתמך על ספרות משפטית מחוצה לה, ואף אסר להוסיף עליה פרשנויות למעט תרגום מילולי ליוונית.[16] בנוסף, כחלק מרפורמה בתוכנית הלימוד בבתי הספר למשפטים שילב יוסטיניאנוס את לימוד הדיגסטה תוך פירוט החלקים השונים שיש ללמוד בכל שנה.[17] להקלה על התלמידים הוא הורה לפקידיו לפקח על ייצור זול של חיבורי הקורפוס יוריס קיוויליס, ביניהם הדיגסטה.[18]

תוכן הדיגסטהעריכה

בהתאם להוראותיו של יוסטיניאנוס הדיגסטה חולקה ל-50 ספרים המחולקים ל'כותרות' (פרקים) לפי נושאים שונים, המסודרות במקביל לסדר הנושאים של הקודקס, המסודר גם הוא לפי הסדר באדיקט הפריטוריאני. בכל כותרת מובאים קטעים מתוך כתביהם של משפטנים שונים, כשלפני כל קטע מופיעה הפנייה למחבר, לספר ולמספר הכרך.

בסך הכל מופיעים בדיגסטה קטעים של 39 משפטנים, שמשקלם בחיבור משתנה בין קטע בודד (אאיליוס גאלוס) לשליש מכל הקטעים (אולפיאנוס (אנ')). למעשה, בחינת המבנה והעריכה של החיבור מלמדת שהוועדה השתמשה בכתבי הפרשנות של אולפיאנוס כבסיס מבני וכשלד מנחה לחיבור כולו.[19][20]

רוב הספרים בדיגסטה עוסקים במשפט האזרחי, ומיעוטם במשפט ציבורי ופלילי. על אף שלחלוקה לספרים אין משמעות מבחינת מבנה החיבור ותכניו, לקבלת תמונה כללית ניתן להציג את הנושאים השונים המופיעים בהם:

  • ספרים 1–3 - משפט ציבורי ומנהלי, פרוצדורה שיפוטית
  • ספרים 4–7 - פרוצדורה אזרחית
  • ספרים 8–12 - דיני עבדים, דיני נזיקין, תיחום קרקעות
  • ספרים 13–15 - תביעות רכוש
  • ספרים 16–22 - מכירה וקנייה, חוזים ומשכונות
  • ספרים 23–27 - דיני נישואין וגירושין ומעמד אישי
  • ספרים 28–38 - דיני צוואות וירושות
  • ספרים 41–46 - דיני קניין וחיובים, סדרי נשייה
  • ספרים 47–48 - משפט פלילי, עבירות ועונשים
  • ספר 49 - ערעורים
  • ספר 50 - מנהל מקומי ומיסים.

בתוך הכותרות סדר הקטעים השונים נראה במבט ראשון כאקראי, אך במחקר משנת 1820 מצא החוקר Friedrich Bluhme שהקטעים מחולקים לשלוש קבוצות עיקריות של כתבים וקבוצה נספחת, המופיעים בסדר קבוע בכל הפרקים (אם כי בתוך כל קבוצה הסדר בין הקטעים אינו קבוע).[21] הקבוצות הן:

  1. הקטעים ה'סאביניים' - קבוצת קטעים שנפתחת לרוב בקטעים מתוך ספרי הפרשנות של אולפיאנוס, פומפומינוס ופאולוס על כתביו של המשפטן הקדום סאבינוס.
  2. הקטעים ה'אדיקטליים' - קבוצת קטעים שנפתחת לרוב בקטעים מתוך ספרי הפרשנות של אולפיאנוס ופאולוס על האדיקט הפריטוריאני.
  3. הקטעים ה'פאפיניאנים' - קבוצת קטעים שנפתחת לרוב בקטעים מתוך ספרי השאלות וחוות הדעת (responsa) של פאפיניאנוס.
  4. הקטעים הנספחים - קבוצה קטנה של 12 מחברים נוספים.

הבחנה טקסטואלית זו התקבלה באופן כללי כקונצנזוס במחקר, אף על פי שההשערה ש-Bluhme מעלה בעקבותיה - שהוועדה של טריבוניאנוס חולקה לוועדות משנה שהיו אחראיות כל אחת על קבוצת כתבים אחרת - עודנה מצויה במחלוקת בין חוקרים שונים.[22]

כתבי-יד והדיגסטה בימי הבינייםעריכה

למרות כתבי-היד הרבים של הדיגסטה, המפורסם והחשוב מביניהם הוא כתב-היד המכונה 'פלורנטינה' (Littera Florentina). בשונה מכתבי-היד השונים שהועתקו בימי הביניים, לרוב מחולקים לשלושה חלקים ומכילים שינויים ותוספות מאוחרות, כתב-יד זה נכתב ככל הנראה באיטליה בסוף המאה ה-6 או בתחילת המאה ה-7, והוא מכיל נוסח שלם שזוהה כקרוב ביותר למקור מבין עדי הנוסח השונים.[23]

באיטליה ובמערב מפעל הקודיפיקציה של יוסטיניאנוס נשכח כבר במאה ה-7. גילוי בהפתעה של כתב-היד 'פלורנטינה' במאה ה-11 הוביל להחייאת לימוד המשפט הרומי, בעיקר סביב מרכז לימודי שהתפתח בבולוניה והפך לאחד מהאוניברסיטאות האירופאיות הראשונות.[24] מתקופה זו הולכים ומתרבים כתבי-היד של הדיגסטה, והמשפט הרומי החל לחלחל באופנים שונים לשיח ולפרקטיקה המשפטיים באירופה של ימי הביניים, העת החדשה המוקדמת ואף במסגרת הקודיפיקציות המודרניות של מדינות הלאום במאה ה-19.

מהדורותעריכה

המהדורה האקדמית הראשונה של הדיגסטה הוצאה בשנת 1878 על-ידי תאודור מומסן. על בסיס מהדורה זו, יצא בשנת 1985 התרגום המדעי הראשון לאנגלית שנעשה על-ידי אלן ווטסון.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • The Digest of Justinian, Volume 1, edited by Alan Watson, Philadelphia: University of Pennsylvania Press, 2011.
  • Honoré, Tony. Justinian's Digest: Character and Compilation. New York: Oxford University Press, 2010.
  • Jolowicz, Herbert Felix, and Nicholas, Barry. “The Legislation of Justinian” Chapter 29 in Historical Introduction to the Study of Roman Law, 3rd ed., 478-504. Cambridge: University Press, 1972.
  • Humfress, Caroline. “Law and Legal Practice in the Age of Justinian.” Chapter 7 In The Cambridge Companion to the Age of Justinian, edited by Michael Maas, 161–84.
  • Harries, Jill. Law and Empire in Late Antiquity. Cambridge, UK: Cambridge University Press, 1999.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 Jolowicz, Herbert Felix, and Nicholas, Barry, Historical Introduction to the Study of Roman Law, Cambridge: University Press, 1972, עמ' 464
  2. ^ ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 1989, עמ' 550
  3. ^ Jolowicz, Herbert Felix, and Nicholas, Barry, Historical Introduction to the Study of Roman Law, Cambridge: University Press, 1972, עמ' 374
  4. ^ Hezser, Catherine, The Codification of Legal Knowledge in Late Antiquity: The Talmud Yerushalmi and Roman Law Codes, The Talmud Yerushalmi and Graeco-Roman Culture Vol.1., עמ' 583-585
  5. ^ Hezser, Catherine, The Codification of Legal Knowledge in Late Antiquity: The Talmud Yerushalmi and Roman Law Codes, The Talmud Yerushalmi and Graeco-Roman Culture, עמ' 607-608
  6. ^ Humfress, Caroline, Law and Legal Practice in the Age of Justinian, The Cambridge Companion to the Age of Justinian, עמ' 165
  7. ^ Codex Theodosianus 1, 4, 3
  8. ^ CJ const. Haec.
  9. ^ CJ Const. Summa, 3.
  10. ^ Jolowicz, Herbert Felix, and Nicholas, Barry, Historical Introduction to the Study of Roman Law, Cambridge: University Press, 1972, עמ' 479
  11. ^ קובץ זה שאסף את ההחלטות לא השתמר והגיע לידינו, אך ייתכן לזהות חלק מהחוקים הללו בעריכה השנייה של קודקס שהגיעה לידינו.
  12. ^ Digesta Const. Deo auctore, 3.
  13. ^ Digesta Const. Omnem, 1.
  14. ^ Digest Const Tanta, pr.
  15. ^ Digesta const. Deo auctore, 4-7.
  16. ^ Digesta Const. Omnem, 19, 21-22.
  17. ^ Digesta Const. Tanta.
  18. ^ Digest Const. Omnem, 7.
  19. ^ Tony Honoré, Editing the Digest, Justinian's Digest: Character and Compilation, Oxford University Press, 2010
  20. ^ Jolowicz, Herbert Felix, and Nicholas, Barry, Historical Introduction to the Study of Roman Law, Cambridge: University Press, 1972, עמ' 483
  21. ^ Bluhme, Die Ordnung der Fragmenta in den Pandektentiteln, Zeitschrift für geschichtliche Rechtswissenschaft 4, 1820
  22. ^ Honoré, Tony, How Tribonian Organized the Compilation of Justinian’s Digest, Justinian's Digest : character and compilation, Oxford University Press, 2010
  23. ^ Jolowicz, Herbert Felix, and Nicholas, Barry, Historical Introduction to the Study of Roman Law, Cambridge: University Press, 1972, עמ' 491
  24. ^ שם.