ירושה

המונח "ירושה" או "הורשה", בהגדרתו הרחבה, מתייחס לכל העברה של מאפיין כלשהו מאדם לאדם, כגון תפקיד או תכונות גופניות במשפחה, בלא קשר למותו של האדם המוריש. לעיתים אין ההפרדה בין סוגי הירושות ברורה ומוחלטת. למעשה, מבטא ביסוס הירושה בחוק ממד עמוק יותר של דפוס התנהגות זה, המכונה זכות הירושה. משמעות זכות הירושה היא שאדם אשר צבר כוח חברתי מסוים בחייו (נכסים, הון, תפקיד, תואר וכולי), מעביר את כוחו לאדם אחר, לרוב לצאצאיו. עקרון יסוד בדיני הירושה של מדינת ישראל הוא ה"חופש לצוות". פירושו של עיקרון זה הוא שהאדם חופשי להחליט אם לעשות צוואה, אם לשנותה ואם לבטלה.

זכות הירושה מפורשת בתרבויות שונות באופנים שונים, ותפקידיה משתנים מחברה לחברה. בכל המקרים, קשורה זכות הירושה במנגנוני שימור הכוח ויצירתו בחברה, שכן היא מאפשרת צבירת כוח באופן ישיר לאורך דורות על ידי קבוצת השתייכות מסוימת, משפחית או אחרת (קשרי מעמד, קשרי קרבה עדתית וכולי).

הדוגמה הבולטת ביותר במהלך ההיסטוריה לזכות הירושה היא האצולה – מכלול של יחסים חברתיים (בעלות על קרקעות, כבוד ויוקרה, סמכות חוקית, הסכם אריסות וכולי) מועבר באופן גורף מהורה לילדיו.

זכויות נוספות שהועברו בירושה במהלך ההיסטוריה הן לאום, כהונה, מונרכיה, בעלות על קרקע, ממון ונכסי-דניידי, בעלות על ארגונים, מקצוע, והון.

יש המשייכים אף גורמי זהות כגון עדה, גזע, דת וכולי לירושה.

כמו כן, ניתן לייחס העברה בירושה, על-פי הגדרתה הרחבה, גם תכונות אישיות, כגון כישרונות, תסביכים נפשיים, מאפייני גוף ונפש, דעות, מוסר וכולי. תופעה זו נקראת תורשה.

זכות הירושה במשפט העברי

ערך מורחב – ירושה (משפט עברי)

הירושה מושרשת היטב במשפט העברי. כבר בספר בראשית, פרק ט"ו, פסוק ג' מופיע פסוק על הירושה: "וַיֹאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָה זָרַע וְהִנֵה בֶן בֵיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי". דינים מפורטים יותר מופיעים בפרשת פינחס ובפרשת כי תצא. אצל חז"ל, דיני הירושה נדונים בעיקרם במסכת בבא בתרא (בחלקו הראשון של הפרק השמיני ובפרק התשיעי), וכן במסכת כתובות – בעיקר בהקשר של זכויות בן/בת-הזוג.

כלל חשוב נוסף המופיע במשפט העברי הוא ש"מותר לבית דין לוותר בממון היתומים חוץ מן הדין כדי להשקיטם ממריבות", כלל זה מאפשר גמישות מסוימת בדין בכדי למנוע מריבות בתוך המשפחה.

כשירות להוריש

במסגרת המשפט העברי, לא כל אדם יכול להוריש. למשל: חז"ל פירשו בתורה, שאדם יכול להוריש רק כאשר יש לו קרובים המיוחסים לו לפי כללי היוחסין; לכן (למשל): אדם שמת כיהודי ללא צאצאים חיים ושאביו לא היה יהודי כשהרה את האדם – אינו יכול להוריש לאף אחד – ולכן נכסיו הפקר, ולמעשה – כך גם כל "מי שמת סוף משפחתו" (כמצוין בסוף מסכת שביעית שבתלמוד ירושלמי). בתוספתא (של מסכת שבת) מצוין גם כי נפל אינו מוריש לאף אחד. מדברי רמב"ם עולה – שגוי חסר צאצאים חיים אינו מוריש לאף אחד (מדין תורה).

כשירות לרשת

במסגרת המשפט העברי, לא כל אדם יכול לרשת. למשל: חז"ל פירשו בתורה, שאדם יכול לרשת רק כאשר יש כאלה אשר הוא קרובם המיוחס להם לפי כללי היוחסין; לכן (למשל): גֵּר שמת ללא צאצאים חיים – ובכלל כל "מי שמת סוף משפחתו" – אינו יכול לרשת מאף אחד (מדין תורה). בתוספתא (של מסכת שבת) מצוין גם כי נפל אינו יורש, ומחלוקת תַּנָּאִים ופוסקים היא – האם עובר יורש – אם כי גם השוללים ירושה מהעובר מסכימים שהוא יירש-בדיעבד לכשיוולד (על אף שטרם נולד במות המוריש), בעוד שלגבי מומר נפסק להלכה (בעקבות מחלוקת גאונים) – כי עקרונית הוא אמנם אמור לרשת – אם כי לבית הדין ניתנת סמכות להחליט האם לקונסו שלא יירש (כשכל מקרה נידון לגופו).

כשירות להיות מוּרָשׁ

במסגרת המשפט העברי, לא את כל הנכסים ניתן להוריש. למשל: מבואר בתלמוד שלא ניתן להוריש – אמה עבריה, וגם לא – עבד עברי שלאדוניו אין בנים. עוד מבואר בתלמוד, שלא ניתן להוריש נכסים, שלגביהם ציווה המוריש (הגוסס) עוד קודם לכן לתיתם אחרי מותו – לאדם זר – כ"מתנה" (שעליה חל דין שונה מזה של ירושה). עוד נפסק להלכה שלא ניתן להוריש "דבר שאין בו ממש", כגון טובת הנאה, או אוויר (כגון אוויר של דירה שנמכרה על ידי המוריש לפני מותו מבלי שהוא מכר את אווירה).

ירושה על פי דין

לפי דין תורה (ספר דברים, פרק כ"א, פסוקים ט"ו–י"ז), הבכור (החי) נוטל מנכסי אביו המת פי שנים ממה שנוטל כל בן (חי) אחר של האב; חז"ל הוסיפו לבאר בתורה, שזכות-יתר זו של הבכור חלה רק על הנכסים שהיו ברשות האב ברגע מותו.

דיני הירושה המפורטים יותר, מופיעים בפרשת בנותיו של צלפחד אשר לא היו לו בנים (במדבר כ"ז ח–י"א), ובה נקבע – בהנחה שלמוריש (בדומה לצלפחד) אין בן – סדר הקדימוּת לרשת: בת (חיה), קודמת לאח (חי), שקודם לאח (חי) של האב, שקודם ל"שארו הקרוב אליו ממשפחתו". אמנם: בפרשה זו לא מצוין מי יורש – אם המוריש הוא (שלא כמו צלפחד) בעל-בנים-ובנות: האם הבנים קודמים, או הבנות קודמות, או כולם יורשים בשווה (או שמא אף אחד מהם אינו יורש); אך חז"ל נסמכו על רמז מפסוק אחר – אשר דן בהנחלת עבדים כנענים – ואשר מופיע בחומש אחר (ויקרא כ"ה מ"ו), וכך הכריעו כי – בן (חי) קודם לבת (חיה) – ואף בירושת כל נכס. עוד פירשו חז"ל, שכאשר התורה הציגה – בפרשת בנות צלפחד – את הסדר הנ"ל, היא התייחסה רק ל"עץ-משפחתי" הזהה לזה של צלפחד – דהיינו כשלמוריש אין אחיות ואין אב חי וגם אבי-האב אינו חי; אחרת: בת (חיה), קודמת לאב (חי), שקודם לאח (חי), שקודם לאחות (חיה), שקודמת לאב (חי) של האב, שקודם לאח (חי) של האב. עוד פירשו חז"ל בתורה, שיבם קודם לכולם בירושת אחיו המת. באשר לירושה המועברת לבעלה של המורישה: אמנם מוסכם שהוא קודם לכולם בירושה זו, אך חז"ל – ובעקבותיהם הפוסקים – נחלקו האם מקורה מהתורה; אם כי גם אלו הסבורים שמקורה מהתורה, מסכימים שהבעל יורש את אשתו רק כשהוא חי ורק את הנכסים שהיו ברשותה ברגע מותה.

עוד פירשו חז"ל בתורה, כי בכל דיני ירושה, כל קרוב-משפחה הוא בהכרח קרוב "מיוחס" של המוריש. משמעות הדבר מושפעת בין השאר מכך, שאמנם גם בן ממזר – נחשב מיוחס להוריו – אם הם הרו אותו בהיות שניהם יהודים, אך למשל אדם אשר נהרה מגוי ונולד מיהודייה נחשב מיוחס – רק לאימו אך – לא לאביו, בעוד אשר – מי שהתגייר – אינו נחשב מיוחס להוריו כלל.

עוד פירשו חז"ל בתורה, כי בכל דיני ירושה, כל שושלת רצופה – שמסופה נולד המוריש ושבה תלויה-גנאלוגית קרבתם המשפחתית (הלא-בהכרח דו-צדדית) של יורשיו אליו – כוללת רק גברים יהודים שאליהם הוא מיוחס. משמעות הדבר היא בין השאר בכך, שלמשל – ה"אח" המצוין בתורה כיורש – הוא אמנם בהכרח בן-האב אך לא בהכרח בן-האם, ושלמשל – שום אדם [חסר-צאצאים חיים] אינו מוריש להוריו אם אביו גוי.

עוד פירשו חז"ל בתורה, שאמנם גם אדם מת יכול עקרונית לרשת (בתהליך המכונה בתלמוד: "משמוש" הירושה "בקבר", וגם: ירושה "בראוי"), אך בן שמת [ואין לו צאצאים חיים] אינו יורש מאימו בקברו להוריש ממנה לבנים של אביו המת ושל אֵם אחרת.

לנוכח כל פירושי חז"ל אלו לנוסח (המקוצר יחסית) של סדר הירושה שבתורה, הוצג (לפחות עבור המצבים השימושיים הרוֹוחים) על ידי הפוסקים הקלאסיים (כגון "היד החזקה" ו"שולחן ערוך") – אלגוריתם חד-משמעי (אם כי מורכב למדי בניסוחו) הקובע את סדר הירושה הסופי.

ירושה על פי צוואה

מיסודות דיני הצוואה במשפט העברי, שאם היא מנוגדת אל סדר-הירושה-על-פי-דין – היא אינה תקפה – לפחות כל עוד שהיא מנוסחת בלשון של הורשת "ירושה" (ולא בלשון של הענקת "מתנה"); אלא אם כן: הן הצוואה ניתנה על ידי אדם גוסס, הן היא אינה מקפחת את המגיע לבנו הבכור על-פי-דין (כשהמוריש איש), והן אף מוטב שלה אינו ממוקם – לפי הסדר-שעל-פי-דין – נמוך יותר מקרובי-המוריש שהיו אמורים ליורשו לולי ניתנה; או-אז היא תקפה גם אם היא מנוסחת בלשון "ירושה", אם כי גם נקבע בתלמוד (במסכת בבא בתרא) שסטטוס הצוואה (שניתנה בכפוף לסייגים הנ"ל) הוא כסטטוס-המתנה (שלגביה כבר נפסק הסייג שהיא תקפה רק לגבי הנכסים שהיו ברשות הנותן בעת מתן המתנה), ועוד נקבע שם כי – "אין דעת חכמים נוחה" מצוואה שכזו – כשהיא מקפחת חלק מקרובי המוריש שמסודרים-על-פי-דין בדרגתו של מוטב הצוואה.

ירושה מדרבנן

לפי תקנת חז"ל, גֵּר יורש את אביו הגוי (למרות היעדר היוחסין). באשר לירושה המועברת לבעלה של המורישה, חז"ל – ובעקבותיהם הפוסקים – נחלקו האם מקורה מהתורה או רק מדרבנן, אך גם אלו הסבורים שמקורה מדרבנן – מסכימים שהבעל קודם לכולם בירושה זו. לגבי זכויות בת-הזוג – מוסכם, שהיא אינה יורשת את בעלה – אפילו לא מדרבנן, בעוד אשר נכסי הכתובה הנזקפים לזכות האישה במות בעלה כפופים – לא לדיני "ירושה" אלא – לדיני "חוב" של הבעל כלפי אשתו. בדומה למעמד הכתובה, תיקנו עוד חז"ל (למרות הפסוק המפורש בויקרא כ"ה מ"ו), שכאשר יהודי מת ונכסיו מועטים אז – בנותיו מקבלות מבניו את כל הירושה – ובניו נותרים "לחזר על הפתחים", בעוד שכאשר נכסיו מרובים אז – בנותיו מקבלות מבניו את החלק המספיק לפירנוסן (וגם כעשירית מהירושה לצורך נדוניותיהן אם טרם נישאו) – ולבניו נותרת שאר-הירושה (כל תקנות חז"ל אלו שלטובת הבנות, מוגדרות-הילכתית – לא כ"ירושה" אלא – כ"חוב" של הבנים כלפי אחיותיהם).

זכות הירושה בחוק הישראלי

תחום דיני הירושה הוא תחום משפט אזרחי שחל על כל אזרחי המדינה באופן שווה. יש אפשרות לדון על דיני הירושה גם בבית דין דתי, אך זהו אינו הכלל ולא ניתן לכפות על אזרח דיני ירושה דתיים. בדיני הירושה אין בעיות של דת ומדינה וכולי. בתחום הירושה אין שום קונפליקט פוליטי, כמו שיש בדיני משפחה. ההבדל בין דין הירושה האזרחי לבין דין הירושה הדתי הוא רק באופן חלוקת הממון.

ירושה במובן חוק הירושה, התשכ"ה-1965 – הוא פעולה משפטית, המתייחסת להעברת רכושו של נפטר ליורש. ואכן, סעיף 1 לחוק הירושה כי עם מותו של אדם עובר עיזבונו ליורשיו.

עזבונו של אדם אינו אישיות משפטית – אלא מהווה כל מסת הנכסים של המנוח הנאספת לעיזבון, להבדיל ממנהל עיזבון ויורשים על-פי דין.

הדין הישראלי מכיר בשתי דרכים של העברת ירושת אדם לאחר פטירתו ליורשים – 'על-פי דין' או 'על-פי צוואה'.

ירושה על פי דין

אדם שנפטר ולא הותיר צוואה חוקית, היורשים נקבעים לפי הוראות חוק הירושה. היורשים על פי הדין עשויים להיות בני הזוג, קרובי משפחתו של המוריש (עד להורי הוריו וצאצאיהם) או המדינה.

חלקו של בן הזוג בירושה תלוי בקיומם של קרובי משפחה. אם אין כאלה או אם ישנם רק צאצאים של הורי ההורים של המוריש, בן הזוג יורש הכל. אם ישנם הורי הורים או אחים וצאצאיהם, הוא יורש שני שלישים של הרכוש (ובתנאים מסוימים – את כל דירת המגורים של הזוג). אם ישנם צאצאים של המוריש או הוריו, בן הזוג זכאי למחצית הירושה. בן זוג לפי החוק – הוא בן זוג נשוי, אך החוק גם קובע כי ידועים בציבור של מורישים שלא היו נשואים ושאינם נשואים בעצמם – יהיו זכאים לירושה כאילו היו בני זוג, בהוכחה של תנאים מסוימים הקבועים בחוק.

הקרובים יורשים לפי סדר קדימות הקבוע בחוק: צאצאי המוריש קודמים לכל שאר הקרובים, והוריו וצאצאיהם קודמים להורי הוריו וצאצאיהם. אם חלק מהיורשים הפוטנציאליים מתו, אז קביעת סדר היורשים נעשית (בהשפעת המשפט העברי) לפי שיטת הייצוגיות ("חליפי יורש"): למשל, אם למוריש יש שלושה בנים: בן חי – בן מת שהותיר בת יחידה וחיה – ובן מת שהותיר שתי בנות חיות, אז הבן החי יורש שליש – הנכדה שהיא בת יחידה יורשת שליש – וכל אחת משתי הנכדות האחרות יורשת שישית. שיטה זו, הייתה גם גישת המשפט האנגלי הישן, וידועה בשמה הלטיני "per stirpes" – כלומר ירושה "לפי ענף", ובה משתמשים עד היום אף בכמה מדינות בודדות בחבר העמים הבריטי – כגון באירלנד ובניו זילנד (אם כי כבר לא בבריטניה עצמה).

בשונה ממערכות משפט אחרות, ובהבדל קל אף מהוראות חוק הירושה בנוסחו המקורי, אין חשיבות כיום לשאלה אם הקרוב נולד במסגרת הנישואין הנוכחיים של המוריש או במסגרת נישואין בכלל, כך שגם ממזר יורש (זאת בהשפעת המשפט העברי – ראו לעיל).

מקרי ירושה מיוחדים

בחוק הירושה מספר מקרים בהם הוא אינו נותן תשובה מדויקת אודות זכאותו של אדם לרשת.

• אימוץ – החוק קובע שמאומץ וצאצאיו יורש את מאמצו כאילו היה ילדו, והמאומץ אף יורש את קרובי המאמץ, ולהפך{{הערהסעיף 16(ב) לחוק הירושה.}}. המאומץ וצאצאיו יורשים את קרוביו הביולוגיים אך אלה אינם יורשים אותם. אימוץ לעניין סעיף 16 לחוק הירושה הוא אך ורק אימוץ פורמלי רשמי, לא מספיק אימוץ בפועל, מצוינות המילים "אומץ כדין" בסעיף. דרישת האימוץ הפורמלי עלתה בפסיקה הישראלית בפס"ד יהוד, משפחה שעלתה מתימן, סבא וסבתא שאימצו את הנכדים מהילד שנפטר. הנכדים נרשמו כילדים שלהם רק במרשם האוכלוסין (לא כנכדים). ההלכה היא שכל עוד לא הושלם הליך של אימוץ הכולל צו אימוץ פורמלי הדבר לא נחשב כירושה.
• תרומת ביצית – אין קשר משפטי בין תורמת הביצית לבין הילד/ה (חוץ מנישואין וגירושין) ולכן הילדים לא ירשו, אותה אלא את מקבלת התרומה: היא ה"אם המשפטית" ולכן יירשו אותה בלבד לפי חוק תרומת ביציות.
• פונדקאות – לנושאת העובר אין קשר משפטי ליילוד, גם לא לעניין הירושה, ולכן כעניין מעשי ההורים המשפטיים לכל דבר ועניין הם ההורים המיועדים, לפי חוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד היילוד).

באין קרובים או בן זוג לנפטר, תירש אותו המדינה. על פי הוראות החוק הירושה תשמש למטרות חינוך, מדע, בריאות וסעד.

למדינה סמכות להחליט כי היא מוותרת על הרכוש ומעבירה את הירושה לאדם אשר דאג לנפטר טרם מותו, לבן משפחתו של המצווה או בן זוג שלא זכאי לירושה וכן, לאדם שהנפטר טיפל בו.

ירושה על-פי צוואה

ערך מורחב – צוואה

החוק בישראל קובע דרכים שונות לעשיית צוואה (בכתב יד, בעדים, בפני רשות ובעל פה). בניגוד לחלק ממערכות המשפט האחרות, לפי הדין הישראלי יש למצווה חופש מוחלט לצוות, והוא יכול לצוות את כל רכושו או כל חלק ממנו לכל אדם שיבחר, בין אם היה אמור להיות יורשו על פי דין ובין אם לאו. כלל ייחודי נוסף לחוק הישראלי הוא הסמכת בית המשפט לקיים צוואה, כאשר התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה וברור שהיא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, למרות פגם או העדר של מרכיב שנקבע בחוק לצוואה.

כשירות לרשת

בישראל, כל אדם שהיה בחיים או תאגיד שהיה קיים בעת מותו של המוריש כשר להיות יורשו. כמו כן הרחיב הדין את הכשרות גם למי שנולד תוך 300 ימים לאחר מות המוריש ולתאגיד שהוקם תוך שנה מיום המוות.

הפסולים לרשת על פי הוראות החוק הם רק אלה שהורשעו בגרימת מותו במתכוון של המוריש, או בניסיון לגרום לו, וכן אלה שתבעו על פי צוואה מזויפת של המוריש או זייפו, השמידו או העלימו את צוואתו האחרונה. מי שהורשע בניסיון לגרום למותו של המוריש, יכול לשוב להיות כשר לרשתו אם המוריש מחל לו בכתב או בדרך של עשיית צוואה לטובתו.

צו ירושה וצו קיום צוואה

צו ירושה הוא צו משפטי הנהוג בישראל שקובע את זכותם וחלקים של היורשים השונים, כאשר הנפטר לא ערך צוואה. הצו אינו מפרט את פרטי הרכוש אלא רק את חלקם היחסי של היורשים. כאשר הנפטר ערך צוואה, מוצא צו קיום צוואה, אשר נותן אסמכתה חוקית להוצאה לפועל של צוואתו של הנפטר.

הצווים הנ"ל מהווים אסמכתה משפטית לצורך העברת זכויות במקרקעין על שם היורשים, וכן קבלת כספים או זכויות אחרות שהיו מופקדים על שם המוריש אצל צד שלישי, כגון בנק, קרן גמלאות וחברת ביטוח. כמו כן, במקרים מסוימים החוק הישראלי חל גם על ירושה של אדם מסוים בחוץ לארץ, כל עוד המוריש הוא בעל אזרחות ישראלית ו"מרכז חייו" כמוגדר לפי החוק הוא בישראל. זהו תחום אפור, מכיוון שנכסי נדל"ן שמצויים מחוץ לשטחי המדינה כפופים לרוב לחוקי הירושות של אותו מקום. עם זאת, צוואה שנכתבה ונחתמה בישראל, גם אם היא כוללת רכוש שמצוי מחוץ לגבולות המדינה, כן תיחשב לתקפה מכוח החוק הישראלי לירושות וצוואות.

גם במקרה של נעדר, ניתן לבקש מבית המשפט לקבוע מתו מבחינה משפטית. עניין זה רלוונטי לדיני ממונות אך מבחינת דיני משפחה הזוג עודנו נחשב נשוי.

ראו גם

• מס ירושה
• שאיר
• איתור חסכונות אבודים
• עיזבון דיגיטלי

לקריאה נוספת

• צפרירה בן־ברק, ירושת בנות בישראל ובמזרח הקדום, פרסומי מרכז ארכאולוגי, 2003

קישורים חיצוניים

• חוק הירושה, תשכ״ה–1965, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט
• עו"ד בעז קראוס, ‏וידאו: הסכמי ירושה והסתלקות מירושה, באתר הערוץ האקדמי, 2 באפריל 2008
• יעקב טירקל, ‏וידאו: הצעת חוק הירושה – חידושים וסוגיות נבחרות, באתר הערוץ האקדמי, 2 באפריל 2008
• עו"ד יוסף זילביגר, ‏יחסי גומלין בין דיני הירושה ודיני המשפחה ודינים בתחומים נוספים, באתר הערוץ האקדמי, 2 באפריל 2008
• קרן צוריאל הררי, תשכחו מזה, באתר כלכליסט, 30 בדצמבר 2010
• סילפה קובאלי, מי שנולד, שירוויח: הטיעון נגד ירושה, באתר הארץ, 31 באוגוסט 2016
• תפקידו של עורך דין לענייני ירושה, באתר ערוץ 7, 31 ביולי 2019
• topic/disinheritance, topic/heir ירושה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ירושה, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.