הסכם מכה

הסכם חמאס-פת"ח במכה (בערבית: اتفاق حماس فتح في مكة), שנחתם בין הארגונים הפלסטיניים חמאס ופת"ח ב-8 בפברואר 2007, סיכם על הקמתה של ממשלת אחדות לאומית ברשות הפלסטינית ותום המאבקים הפנימיים על שליטה שהתנהלו ברשות מאז 2005. פטרונו של ההסכם הוא מלך סעודיה עבדאללה בן עבד אל-עזיז אל סעוד. בדיונים שהתקיימו טרם החתימה על ההסכם השתתפו נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן) והשר מוחמד דחלאן מצד פת"ח, את חמאס ייצגו ראש ממשלת הרשות אסמאעיל הנייה ויו"ר הלשכה המדינית, ח'אלד משעל. הדיונים על איוש משרות השרים האריכו את המשא ומתן על הקמת הממשלה, שהושבעה בסופו של דבר ב-17 במרץ. על אף תחושת האופטימיות הרבה עם חתימת ההסכם, המאבקים הפנימיים נמשכו ברצועת עזה עד השתלטות חמאס על רצועת עזה במלואה, ומנוסת בכירי פת"ח ממנה ביוני 2007.

הסכם מכה

ההסכם

הסכם מכה הוא מסמך כללי שעוסק בעיקר ביחסים הפנימיים בזירה הפלסטינית, החלק המדיני של ההסכם כולל את כתב המינוי של ממשלת האחדות הלאומית. ההסכם משקף הסכמה אסטרטגית בין פת"ח לחמאס בכמה מישורים: הממשלה הפלסטינית, אש"ף והסכסוך המתמשך עם ישראל.

בשנת 2006 חמאס כבש את השלטון ברצועת עזה כאשר גבר על פת"ח בבחירות שנערכו באותה השנה. חמאס זכה בקולו של הבוחר הפלסטיני כאשר טען שהוא יהווה שלטון טוב יותר ולא מושחת כמו זה של פת"ח. גורם נוסף שסייע לחמאס להיבחר היה העצמת הפן הצבאי בסכסוך עם ישראל.

למרות התמיכה בחמאס, מפלתו לא איחרה לבוא. בשלב הראשון, הקוורטט הטיל חרם כלכלי על ממשלת חמאס ועל הרשות הפלסטינית. חוסר נכונותו של חמאס לנטוש את דרך הטרור ולקבל על עצמו אחריות מדינית הביאה לבידוד הרשות, ולהפסקת הסיוע הכספי שבלעדיהם לא היה לשלטון שום קיום. השלב השני היה כישלונו של חמאס בהנהגת המדינה. גם מעט הכספים שהיו ברשות, ממסים פנימיים ומסיוע של מדינות ערב, לא כוונו לרווחת התושבים הפלסטיניים, אלא לתעשיית הטרור ולחיזוק המיליציות שנלחמו בפעילי ובתומכי הפת"ח. בעקבות המצב העגום התנהלו קרבות רחוב עקובים מדם, האלימות התפשטה ורצועת עזה בערה. נוצר לחץ ציבורי ומוסרי ולא היה מנוס מלנקוט באמצעים שיובילו להסכם.

כאשר נוסח ההסכם, פת"ח וחמאס טענו כי הוא מופנה לציבור הפלסטיני, אל עמי כל האומות הערביות האסלאמיות ואל כל ידידיהם ברחבי העולם. חמאס ופת"ח התחייבו בהסכם להשיג ולהשלים את מטרותיהם הלאומיות הבאות: להשתחרר מהכיבוש הציוני, להשיב לעצמם את זכויותיהם ולהתמסר לנושאים האסלאמיים העיקריים ובראשן סוגיית ירושלים, הפליטים, מסגד אל-אקצא, האסירים הפלסטיניים, סוגיית גדר ההפרדה וההתנחלויות. בהסכם ארבעה סעיפים עיקריים. הסעיף הראשון דן בהפסקת האלימות הפנימית, וטוען שהוסכם על איסור שפיכת הדם הפלסטיני, ועל כך שיינקטו כל הצעדים האפשריים לוודא זאת. בסעיף נאמר עוד שעל העם הפלסטיני לעמוד עמידה איתנה נגד הכיבוש, שעליו להגשים את מטרותיו הלאומיות והחוקיות, וששפת הדו-שיח תהיה הבסיס היחיד לפתרון הסכסוכים בזירה הפלסטינית. הסעיף השני דן בהקמת ממשלת האחדות הלאומית, ונאמר בו שיינקטו כל הצעדים על-מנת להרכיב ממשלת אחדות לאומית שתאושר על ידי שני הצדדים. בנוגע להרכבת הממשלה הפלסטינית, ההסכמה שהגיעו אליה היא שאסמאעיל הנייה ימשיך לכהן כראש הממשלה, וסגנו יהיה חבר מתנועת פת"ח שימונה על ידי אבו מאזן. הסעיף השלישי דן בנקיטת צעדים להפעלתו של אש"ף ולביצוע רפורמות במוסדותיו. הסעיף הרביעי מדגיש את "עקרון השיתוף המדיני" בין הצדדים, אשר קובע ששני הארגונים שותפים בתהליך קבלת ההחלטות המדיניות ברשות הפלסטינית. עוד נאמר בסעיף זה ששני הארגונים חפצים בפלורליזם פוליטי.

תגובות

ההסכם זכה ללגיטימציה רבה בקרב הציבור הפלסטיני, שסבל משפיכות דמים ארוכה וממצב כלכלי קשה בעקבות החרם שהוטל על חמאס וממשלתו ברצועת עזה, והבין שצריך למצוא חלופה אחרת. הפלסטינים ראו בהסכם מכה, שעליו חתומים אבו מאזן וח'אלד משעל, ובהקמת ממשלת האחדות, פתרון טוב למצבם העגום, ולכן תמכו בו. סיבה נוספת לתמיכתו הרבה של הציבור הפלסטיני בממשלת האחדות, הייתה העובדה שהממשלה תורכב מכל גוני הקשת הפוליטית, וכך רובו יוכל להזדהות איתה.

בישראל מיהרו לציין כי אין שום דבר חדש בהסכם וכי מדובר, למעשה, בהסדר פנים-פלסטיני שאינו עומד בתנאי הקוורטט, שקבע כי הממשלה הפלסטינית חייבת לאמץ את שלושת התנאים הבאים במלואם: הראשון - הכרה בקיומה של מדינת ישראל, השני - הפסקת הטרור, והשלישי - קבלתם ויישומם של ההסכמים הקודמים, כולל מפת הדרכים. ישראל טענה שהיות שההסכם לא מדבר על הפסקת הטרור, וחמאס לא מוכן להכיר במדינת ישראל, יש לדחות אותו על הסף. ישראל התנגדה להסכם מכמה סיבות: הראשונה, אם תוקם ממשלת אחדות לאומית, יוכלו נתיני הממשלה לפנות לדרך של טרור נגדה, ואף אחד לא יגביל אותם. השנייה, ישראל טוענת שממשלת האחדות היא תחבולה של חמאס להסיר מעליו את החרם הכלכלי, וכאשר הזרמת המזומנים תחזור לכיסו של חמאס, הוא יפנה אותם למימון תשתיות הטרור נגדה. השלישית, ישראל תיאלץ לעשות ויתורים למען הפלסטינים בתמורה להתמתנות שלהם. אם העולם ישוב לסייע לפלסטינים, הוא יצפה ממנה להכיר בממשלת האחדות ולחתור עמה לשלום שישראל תיראה בו חלשה לנוכח המומנטום הפלסטיני.

בנוסף לישראל, גם ארצות-הברית לא תמכה בהסכם מכה, והגתה תוכנית בשם "PLAN B". התוכנית קראה לעבאס לפרק את ממשלת האחדות אם חמאס לא ישנה את יחסו לישראל. מטרתה של התוכנית הייתה לחזק את פת"ח ואת אבו מאזן, ולתת לו את הסמכות לקבל החלטות פוליטיות אסטרטגיות, ואף את הסמכות לכנס ממשלת חירום בשעת הצורך. מטרתה העיקרית של התוכנית הייתה, בעצם, להרתיע את חמאס, שנחשב בעיניה של ארצות-הברית לארגון טרור. כחלק מחיזוק הפת"ח, הוחלט להעביר את כוחותיו אימונים בירדן ובמצרים, ולצייד אותם בנשק.

ממשלת האחדות הפלסטינית הייתה שברירית מאוד ודרכה החדשה הייתה לוטה בערפל היות שהשותפות בין חמאס לפת"ח הייתה מתוחה. בסופו של דבר ההסכם נכשל וממשלת האחדות התפרקה כאשר חמאס השתלט על רצועה עזה ביוני 2007, ואנשי הפת"ח ברחו ממנה. בראיית ראש ממשלת פת"ח, סלאם פיאד, ההסכם כשל משום שלא פתר את סוגיית הביטחון ברצועת עזה והאיץ את העימות בין חמאס לפת"ח.

קישורים חיצוניים

• טקסט ההסכם והמכתב של עבאס המורה להניה להרכיב את הממשלה הבאה (באנגלית)
• ניתוח של השלכות ההסכם (באנגלית)
• תרגום נוסח התרגום לעברית, המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
• ניתוח של הסכם מכה בעברית(הקישור אינו פעיל), תיק דבקה