הסכסוך האוסטי-גאורגי

יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

הסכסוך הגאורגי-אוסטי מתייחס לסכסוך אתנו-פוליטי במחוז האוטונומי של גאורגיה, דרום אוסטיה. הסכסוך התעורר בשנת 1989 והתפתח למלחמת אזרחים. למרות ההכרזה על הפסקת אש, ומאמצי השכנת שלום רבים, נותר הסכסוך בלתי פתור. תקריות אש נקודתיות המשיכו להתרחש מאז, ורוב השטח אינו בשליטת השלטון המרכזי בטביליסי. באוגוסט 2008, הגיעה המתיחות הדיפלומטית ועימותים עצימות נמוכה, בין גאורגיה לממשל הבדלני של דרום אוסטיה, למלחמה בדרום אוסטיה.

אזור דרום אוסטיה נמצא בחלק הצפוני של מרכז גאורגיה, בשיפולי הקווקז הגדול, ומשתרע על 3,900 קמ"ר. בשנת 1989, בתחילת הסכסוך הגאורגי-אוסטי, מנתה אוכלוסיית המחוז כ-99 אלף נפש, מהם כ-66% אוסטים (משנות העשרים היוו האוסטים 66%-69% מאוכלוסיית המחוז) ו-29% גאורגים. מסך של כ-164 אלף האוסטים ברחבי ברית המועצות, התגוררו כ-65 אלף בדרום אוסטיה.

מבחינה גאוגרפית נמצאת דרום אוסטיה בשיפולי מרכז רכס הקווקז הגדול. היא גובלת ממזרח, מדרום וממערב, במחוזות האחרים של גאורגיה. מצפון היא גובלת ברפובליקה של צפון אוסטיה שהיא חלק מהפדרציה הרוסית. פסגות רכס הקווקז הגדול יוצרת חיץ פיזי בין גאורגיה לרוסיה. המעבר היחיד המאפשר מעבר של כל רכב כל ימות השנה היא מנהרת רוקי שנפתחה בשנת 1988. המעברים האחרים פתוחים בעונת הקיץ בלבד, חלקם נועד להולכי רגל. המעבר הנמתח לאורך 3,660 בגובה 3,000 מעל פני הים, מאפשר קשר דו כיווני ישיר ורציף מצפון אוסטיה לדרום אוסטיה ומרוסיה לגאורגיה. המאבק הטריטוריאלי של הצפון אוסטים כנגד האינגושים והקברדינים ושל הדרום אוסטים כנגד הגאורגים, יצרה תלות של האוסטים ברוסיה. התמיכה הרוסית הכרחית להישרדותם של האוסטים בצפון אוסטיה ובדרום אוסטיה. מציאות זו מאפשרת לרוסיה לקדם את השפעתה והאינטרסים הפוליטיים שלה בעבר הקווקז באמצעות האוסטים.

האוסטים, צאצאי האלאנים, הגיעו לאזור דרום אוסטיה במאה השלוש עשרה, לאחר שהממלכה האלאנית נפוצה לכל עבר בעקבות הפלישות המונגוליות לאזור מגוריהם שהשתרע בין נהר הדון לנהר הוולגה. האוסטים שהתיישבו בשני צידי רכס הקווקז הגדול, השתייכו במהלך ההיסטוריה שלהם לישויות שונות שהתקיימו באזור. האוסטים שהגיעו לדרום אוסטיה הפכו לנתינים פיאודליים של גאורגיה. הם היו חלק מהנסיכות הגאורגית, נסיכות סמאצ'בלו, והיו למעשה חלק מהממלכות הגאורגיות שהתקיימו בגאורגיה עד לסיפוחה על ידי האימפריה הרוסית בשנת 1801. עם סיפוח גאורגיה לאימפריה הרוסית, אוחדו שני חלקי העם האוסטי ליחידה אחת תחת מלכות המשנה של הקווקז שבירתה טביליסי. הקמתה של הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה, בשנת 1918, ניתקה את דרום אוסטיה מצפון אוסטיה. גאורגיה שהייתה המנשביקית דיכאה באכזריות התקוממות אוסטית בולשביקית, והרוסים עשו שימוש באוסטים בעת פלישת הצבא האדום לגאורגיה, כשעילת הפלישה הייתה תמיכה ב"מרד האיכרים והפועלים" בגאורגיה, פברואר 1921. הרוסים שכבשו את גאורגיה, התקיימו בה משטר סובייטי, ובאפריל 1922 ייסדו את האובלסט האוטונומי של דרום אוסטיה במסגרת מדיניות של יצירת יחידות טריטוריות אוטונומיות בברית המועצות עבור מיעוטים אתניים, שנקראה קורניזציה (коренизация)[1], תחת הרפובליקה הסוציאל-פדרטיבית הסובייטית של עבר הקווקז בתחילה ולאחר מכן תחת גאורגיה הסובייטית (גאורגיה סס"ר). החבל האוטונומי של צפון אוסטיה הוקם רק בשנת 1924, בנפרד מדרום אוסטיה. למרות מדיניות הקורניזציה חששו הסובייטים, שעדיין לא ביססו את שלטונם על גאורגיה, לקרוע את דרום אוסטיה מגאורגיה ולאחד אותה עם צפון אוסטיה.

הרקע לסכסוך

עריכה

שורשי הסכסוך בין הגאורגים והאוסטים נזרעו עוד בשנת 1918, בתקופת העצמאות הקצרה של גאורגיה. לאחר המהפכה הרוסית נותרה גאורגיה מנשביקית, בעוד הבולשביקים השתלטו על רוסיה. ביוני 1920, תקפו כוחות אוסטים מצפון אוסטיה, בחסות רוסית, את הצבא הגאורגי ומשמר העם של גאורגיה. הגאורגים הגיבו בנוקשות, הכניעו את המרידה, שרפו מספר כפרים אוסטים לאפר וגרשו כ-20,000 אוסטים לתחומי רוסיה הסובייטית[2]. שמונה חודשים מאוחר יותר, פלש הצבא האדום לגאורגיה וכונן בה שלטון סובייטי. באפריל 1922 נוסד האובלסט האוטונומי של דרום אוסטיה.

הכרזת מדיניות הגלאסנוסט והפרסטרויקה, בשנת 1988, אפשרה את התפתחותה של תנועה לאומית אוסטית בדרום אוסטיה במקביל לתנועה הלאומית הגאורגית. כבר באותה שנה ייסד אלן צ'וצ'ייב (Алан Чочиев) תנועה לאומית אוסטית בשם "החזית העממית הדרום אוסטית" או "אדמון ניחאס" ("החזית העממית"). בנובמבר 1988 נערכו בטביליסי הפגנות המוניות שתבעו לבטל את הפליית הגאורגים בייצוג בפרלמנטים של האוטונומיות בגאורגיה. ב-18 במרץ 1989, נערכת עצרת המונים בליחני שבאבחזיה אסס"ר בתביעה להשיב את המעמד הריבוני של האוטונומיה למעמד שהיה לה בתקופת אבחזיה סס"ר. באביב של אותה שנה התפרסם המכתב הגלוי של אלן צ'וצ'ייב לאבחזים על תמיכתו במאבקם לעצמאות מגאורגיה. ב-9 באפריל של אותה שנה התקיימו הפגנות בטביליסי במחאה על התביעות האבחזיות ותביעה לעצמאות גאורגיה שהסתיימו במותם של 22 אזרחים גאורגים, וגרמו להתפטרותה של הממשלה הגאורגית.

באוגוסט 1989 יזם הסובייט העליון של גאורגיה הסובייטית תוכנית חדשה המחייבת את השימוש בשפה הגאורגית בכל מוסדות השלטון ברחבי המדינה. חודש לאחר מכן ערערו תנועת אדמון ניחאס ואחרים על ההחלטה הגאורגית בפני הסובנארקום, הסובייט העליון של ברית המועצות ולוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, במחאה על התוכנית הגאורגית והכריזו עליה כ”אנטי-דמוקרטית ונוגדת את החוקה”. בוועד המרכזי הם העלו גם את סוגיית האיחוד עם צפון אוסטיה. מאוחר יותר באותו חודש הכריזו הסובייט העליון של ברית המועצות והנציגים מדרום אוסטיה על השפה האוסטית כשפה הרשמית של המחוז. ב-26 במאי של אותה שנה הפכו חגיגות יום השנה להכרזת העצמאות של הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה (1918-1921), לעימותים בין קבוצות גאורגיות חצי-צבאיות לבין אוסטים בעידודו של זוויאד גמסחורדיה.

ב-10 בנובמבר 1989 אישר הסובייט העליון של דרום אוסטיה החלטה על רצונה להתאחד עם צפון אוסטיה אסס"ר. אולם הסובייט העליון של גאורגיה ביטל את ההחלטה והנהיג מדיניות של דיכוי העיתונות ודיכוי ההפגנות. בהחלטתו, הצהיר הסובייט העליון של גאורגיה כי יש לה זכות להטיל וטו על כל החלטה סובייטית הנוגדת את האינטרסים של גאורגיה. ב-23 לאותו חודש התרחשו התנגשויות אלימות בין הגאורגים והאוסטים כאשר הצהיר זוויאד גמסחורדיה על "פגישת שלום ופיוס" בצחינוואלי. המשלחת הגאורגית שהתקדמה לכיוון צחינוואלי נחסמה על ידי האוסטים.

עם תחילת 1990, מנו הכוחות האוסטים כ-300-400 לוחמים שהיו חמושים בצורה מינימלית. אולם תוך שישה חודשים צמח מספרם לכדי 1,500 איש. המקור העיקרי לנק"ל של המיליציות האוסטיות היה בסיס רגימנט המסוקים של הצבא האדום בצחינוואלי. מנגד התארגנו גם הכפרים השכנים שהיו מאוכלסים בגאורגים, עם כוח הגנה עצמית המוכר בשם "אגודת מרב קוסטבה". המיליציות התעמתו בעימותים אקראיים קטנים[3]. במרץ 1990, הורשו נציגים בלתי רשמיים של צפון אוסטיה ודרום אוסטיה להגיש בקשה להצטרפות לקונפדרציית עמי ההר של הקווקז והתקבלו. בקיץ של אותה שנה, החליט הסובייט העליון של גאורגיה הסובייטית על איסור פעילותן של מפלגות מקומיות, מה שנתפס בעיני האוסטים כצעד נגדם. באוגוסט של אותה שנה הגיע מנהיג המחדריוני, ג'אבא יוסליאני, לצחינוואלי כדי ”להרגיע את חששות הגאורגים בעיר ולהבטיח את שלומם” לדבריו. באותו חודש חוקק הסובייט העליון של גאורגיה חוק בחירות חדש האוסר על השתתפותן של מפלגות שפעילותן מוגבלת לאזור מסוים בלבד במדינה.

ב-20 בספטמבר 1990, הכריז האובלסט האוטונומי של דרום אוסטיה על עצמאותו, והתחנן בפני מוסקבה שתכיר בעצמאותו בכפוף לברית המועצות. ביום למחרת הכריזה המועצה העליונה של הרפובליקה של גאורגיה על ההחלטה כבלתי חוקית ונוגדת את החוקה. ב-25 בספטמבר אימצה אבחזיה "הצהרת ריבונות" (לא עצמאות).

ב-28 באוקטובר 1990, החרימו דרום אוסטיה ואבחזיה את הבחירות למועצה העליונה של הרפובליקה של גאורגיה, שהיו הבחירות הראשונות בקווקז והיוו צעד משמעותי בדרך לעצמאות גאורגיה. בבחירות אלה זכה זוויאד גמסחורדיה. דרום אוסטיה מצידה הכריזה על בחירות פרלמנטריות משלה. על פי מקורות אוסטיים, השתתפו בבחירות, שהתקיימו ב-9 בדצמבר של אותה שנה, 72% מאוכלוסיית דרום אוסטיה שהוא אחוז גבוה יותר מחלקם היחסי של האוסטים במחוז. יומיים לאחר מכן, ב-11 בדצמבר של אותה שנה, ביטל הממשל הנבחר של גאורגיה בראשות גמסחורדיה את תוצאות הבחירות, והצביע על ביטול מעמדה האוטונומי של אובלסט דרום אוסטיה. ביום למחרת, ב-12 בדצמבר, החלו פעולות אלימות בצחינוואלי, והפרלמנט הנבחר של גאורגיה הכריז על מצב חירום בצחינוואלי ובנפת ג'ווה, ונשלחו לשם כוחות ביטחון הפנים של גאורגיה ורוסיה. מפקד כוחות הביטחון הגאורגיים, ג. קוואנטאליאני, מונה לראש עיריית צחינוואלי. לפי גרסת האוסטים, שאומתה על ידי משרד החוץ הרוסי, פרקו כוחות הביטחון הגאורגיים את המיליציות של דרום אוסטיה.

בסוף חודש דצמבר, נכשלה משלחת פיוס בהשתתפות פקידים רשמיים מגאורגיה, דרום אוסטיה ומוסקבה במשימת הפיוס שלה. ב-20 בדצמבר 1990, נוסד המשמר הלאומי הגאורגי. וב-1 בינואר 1991 נרצחו מספר אנשי מיליציה גאורגים בצחינוואלי, ומותם הביא מיד לאחר מכן, בינואר 1991, לתחילת מלחמה.

מלחמת האזרחים של גאורגיה

עריכה
  ערך מורחב – מלחמת דרום אוסטיה (1991–1992)

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ קורניזציה (коренизация) - מדיניות הפיכת אזורים בעלי ייחוד אתני ליחידות מנהליות בדרך כלל אוטונומיות, שהונהגה בברית המועצות בשנות העשרים. משמעותו המילולית של המושג הוא "נטיעת שורשים". האזורים שקיבלו אוטונומיה היו לעיתים קרובות אזורי מיעוטים שדוכאו.
  2. ^ דוד מרשל לאנג (1962), ההיסטוריה המודרנית של גאורגיה הסובייטית, עמ' 228-229, (באנגלית)
  3. ^ פאול קולייר וניקולאס סאמבניס (2005), הבנת מלחמת אזרחים: עדויות ואנליזה, עמ' 271, ISBN 0821360493, (באנגלית)