הפארק הלאומי לורה לינדו

הפארק הלאומי לורה לינדו
Taman Nasional Lore Lindu
	אגם טמבינג, הפארק הלאומי לורה לינדו
מידע כללי
סוג	פארק לאומי
תאריך הקמה	1982
מבקרים בשנה	2000 (נכון ל־2007)
גוף מנהל	משרד היערות
נתונים ומידות
שטח	2,180 קמ"ר
מיקום
מדינה	אינדונזיה
מיקום	ליד פאלו, מחוז מרכז סולאווסי, אינדונזיה
קואורדינטות	1°28′S 120°11′E / 1.467°S 120.183°E
	(למפת אינדונזיה רגילה) ג'קרטה נוסאנטארה סורבאיה מדן מקאסאר פונטיאנאק ג'איאפורה מ האוקיינוס ההודי האוקיינוס השקט מלזיה פ לורה לינדו

הפארק הלאומי לורה לינדו הוא פארק לאומי הנמצא באי סולאווסי שבאינדונזיה. שטח הפארק הלאומי הוא 2,180 קמ"ר^[1], והוא כולל גם שפלה וגם יערות מונטיינים (אנ'). הפארק הלאומי הוא בית הגידול של מינים נדירים רבים, כולל 77 מיני עופות אנדמיים לאי סולאווסי^[3]. בנוסף לחיי טבע עשירים, הפארק מכיל גם מאות מגליתים משנת 1300 לספירה^[4].

גאוגרפיה ואקלים

גבולות הפארק הלאומי לורה לינדו הם עמק פלולו מהצפון, עמק נפו מהמזרח, ועמק באדה מהדרום. הגבול המערבי מורכב מסדרת עמקים צרים, הידועה כולה בשם עמק קולאווי. כל העמקים היו בעבר אגמים שהתייבשו, והם מכילים משקעים. אגם לינדו הוא האגם הגדול היחיד שנשאר עד היום. גובה השפלה הוא בין 200 ל-2,500 מטר מעל פני הים^[5].

האקלים הוא טרופי עם הרבה לחות. הטמפרטורה כמעט ואינה משתנה במהלך השנה, והיא נעה בין 26–32 מעלות צלזיוס בשפלה הנמוכה יותר, ועם כל עלייה של 1,100 מטר, הטמפרטורה יורדת בכ-6 מעלות. התקופה עם הכי הרבה גשם בשנה היא בין נובמבר לאפריל^[5].

החי והצומח בפארק

הפארק משמש בית גידול של המקוק הטונקיני השחור, מין של מקוק האנדמי לאי סולאווסי.

הפארק הלאומי לורה לינדו נמצא במגוון מערכות אקולוגיות, כולל יערות טרופיים של שפלות, יערות סוב מונטיינים, יערות מונטיינים, ויערות סוב אלפיניים^[1].

סוגי הצמחייה בפארק הם אקליפטוס האיים, פטרוספרמום, עצי קנגה, גנטום גנמונים, קסטנופסיס, אגתיס פיליפיני, פילוקלדוס היפופילוס, צמחי מרפא וראטאן^[1].

יונקים האנדמיים לאי סולאווסי הנמצאים בפארק הם: מקוק טונקיני שחור, אנואה השפלה, בבירוסת צפון-סולאווסי, קופיף ננסי, קופיף דיאנה, קוסקוס דובי סולאווסי, קוסקוס גמדי סולאווסי, חולדת סולאווסי, זבד דקל סולאווסי, ושועל-מעופף וולאסי. העופות האנדמיים לסולאווסי בפארק כוללים את המלאו, השרקרק סגול החזה, קיכלי ההרים הסולאווסי ועוד. זוחלים ודו-חיים האנדמיים לסולאווסי כוללים את נחש הזהב ואת קרפדת סולאווסי. הדגים אורזיאס בונאוראום, אורזיאס סרסינורום, והסרטן קצר הבטן פרת'לפוסה לינדואנסיס אנדמיים לאגם לינדו^[1].

מגליתים

אבן מגליתית בשדה אורז, עמק באדה

בפארק הלאומי לורה לינדו נמצאים יותר מ-400 מגליתי גרניט, שכ-30 מהם בעלי צורת אדם. גודל המגליתים נע בין סנטימטרים בודדים ל-4.5 מטר. המטרה המקורית של בניית המגליתים אינה ידועה^[6]. מגליתים אחרים בפארק הם סירי אבן גדולים, ביחד עם מכסי אבן. המגליתים מפוזרים בעמקים נפו, בהואה ובאדה^[7]. מספר מחקרים תיארכו את המגליתים לתקופה שבין 3,000 לפנה"ס לבין 1,300 לספירה^[4].

מגורים אנושיים

בסביבות הפארק ישנם 117 כפרים, מתוכם 62 ממוקמים בגבולות הפארק הלאומי, ואחד בתוכו. האוכלוסייה המקומית היא הקבוצות האתניות הקיילים, הקולאבים, והלורים. נמצאים בפארק גם מהגרים מדרום סולאווסי, מג'אווה ומבאלי^[5].

שימור ואיומים

שלושה אירופאים ליד המגלית "פלינדו", עמק באדה.

הפארק הלאומי לורה לינדו הוכרז כשמורה ביוספרית של אונסק"ו בשנת 1978^[3]. הפארק הלאומי עצמו הוקם ממיזוג של שלוש שמורות קיימות: שמורת הטבע לורה קלמנטה, שמורת הטבע של אגם לינדו, ושמורת הטבע לורה לינדו^[5]. אף על פי שבהתחלה שהפארק הלאומי הוקם ב-1982 השטח שלו היה 2,310 קמ"ר, כשהפארק עוצב מחדש בשנת 1999, הגודל שלו הופחת ל-2,180 קמ"ר^[1].

בירוא יערות כתוצאה מכריתת עצים באופן לא חוקי, וכתוצאה מפלישה של פעילויות חקלאיות, היא אחת מהאיומים הגדולים על הפארק. אתגרי הניהול כוללים חוסר מודעות לחשיבות שימור היערות, והיעדר אכיפה^[8].

מאז שנת 2000, מרכז המחקר השיתופי האינדונזי-גרמני "סטורמה" חוקר באינטנסיביות את הפארק הלאומי לורה לינדו ואזור החיץ שלו^[9]. הניתוח של "סטורמה" על ההשפעה של ההגנה הסביבתית מבירוא היערות מציע הפחתה של 9% של בירוא יערות בתחומי הפארק הלאומי כתוצאה מהסטטוס שלו כאזור מוגן. ההערכה הזאת מבוססת על מתודולוגיה הכוללת התאמת ציון נטייה (אנ') יותר מאשר ההשוואה המקובלת בין תמונות לוויין^[10].

תיירות

כדי לעודד תיירות, הנהלת הפארק הלאומי לורה לינדו החליטה להקים תשתיות של כביש גישה, חשמל, מים נקיים, ואתרי נופש למבקרים באתר ההזדווגות של ציפורי המלאו והאגם. כיום רוב המבקרים של הפארק הלאומי הם סטודנטים וחוקרים מחו"ל^[11].

הדרך הקלה ביותר להגיע אל הפארק הלאומי היא דרך הכביש בין פאלו לקרמורה (נסיעה של 2.5 שעות). בגלל 4,000 מ"מ משקעים של גשם כל שנה בחלק הדרומי של הפארק הלאומי, הזמן הטוב ביותר לביקור הוא בין החודשים יולי וספטמבר^[12].