הצעדה הארוכה של הנאוואחו

גירוש בני הנאוואחו ממולדתם לשמורה במזרח ניו מקסיקו

הצעדה הארוכה של הנאוואחואנגלית: Long Walk of the Navajo) היא גירוש של בני אומת הנאוואחו מהטריטוריה שלהם על ידי הממשל הפדרלי של ארצות הברית ב-1864.[1] הנאוואחו אולצו לצעוד מאדמתם מאזור צפון-מזרח אריזונה למזרח ניו מקסיקו אל שמורה שהוקמה עבורם. בין אוגוסט 1864 וסוף 1866 התרחשו 53 צעדות כפויות, שבמהלכן מתו רבים. צעדות אלו הן אירוע מכונן בתולדות הנאוואחו. כמה אנתרופולוגים טוענים כי "הטראומה הקיבוצית של הצעדה הארוכה... היא קריטית לתחושת הזהות של הנאוואחו כעם".[2]

מסלול הצעדה הארוכה של הנאוואחו

הקדמהעריכה

מולדתם המסורתית של הנאוואחו משתרעת מצפון-מזרח אריזונה דרך מערב ניו מקסיקו. באזור זה בנו הנאוואחו בתים, שתלו עצי פרי, זרעו תירס וגידלו חיות משק. היחסים בין הנאוואחו לשכניהם נעו בין יחסי סחר לפשיטות צבאיות. השכנים העיקריים של הנאוואחו היו הילידים בני האפאצ'י, הקומאנצ'י והיוט כמו גם מתיישבים ספרדים ומקסיקנים, ואחרי 1846 מתיישבים אמריקנים דוברי האנגלית. האירועים שקדמו לגירוש הנאוואחו מאדמתם כללו סבבים של הסכמים, פשיטות ופשיטות כנגד מטעם הצבא, הנאוואחו ומיליציות אזרחית שחבריהן היו אויבים משכבר הימים של הנאוואחו, צאצאים של ספרדים שהתיישבו בצפון ניו מקסיקו משלהי המאה ה-16.

המתיחות בין הנאווחו והמתיישבים האמריקנים החלה וגברה החל מהניסיון ב-1849 להגיע להסכם עם נרבונה (Narbona), אחד ממנהיגי הנאוואחו, שהסתיים בעימות שבו נרבונה נהרג וקורקף על ידי אחד מאנשי המיליציה. דרך הקמת המבצרים על ידי צבא ארצות הברית בשטח הנאוואחו: פורט דפייאנס (Fort Defiance) באריזונה של ימינו ופורט וינגייט (Fort Wingate) בניו מקסיקו של ימינו, וכלה בהתקפות ששיאן הייתה התקפה של כ-1,000 לוחמי נאוואחו ב-30 באפריל 1860 על פורט דפייאנס.

כשקונפדרציית מדינות הדרום השתלטה על דרום ניו מקסיקו בתחילת מלחמת האזרחים האמריקנית שלח הגנרל אדוארד קנבי (Edward Richard Sprigg Canby‏; 1873-1817), מפקד פורט דפיאנס מטעם צבא מדינות הצפון, את הסוכן לענייני אינדיאנים ג'ון וורד (John Ward) לטריטוריה של הנאוואחו על מנת לשכנע בני נאוואחו ידידותיים לעבור למאהל בסמוך לכפר קוברו (Cubero) שבו יזכו להגנה של הממשל. וורד קיבל גם הוראה להזהיר את כל בני הנאווחו שיסרבו לעבור כי יתייחסו אליהם כאל אויבים. וורד נחל הצלחה חלקית. בנובמבר 1861 הנאוואחו ערכו שוב פשיטות. קנבי כתב לממונה עליו בסנט לואיס כי "ההתרחשויות האחרונות בארץ הנאוואחו גרמו לייאוש והתפוררות באומה זו שלא נותרה ברירה בין השמדתם המוחלטת או סילוקם ויישובם במקומות כה רחוקים... כדי לבודד אותם לחלוטין מהתושבים של הטריטוריה. מלבד כל השיקולים של אנושיות, השמדה של עם זה תהיה משימה קשה במיוחד".[3]

בהגיע 1862 הצליח צבא הצפון להדוף את צבא הדרום במורד הריו גראנדה. ממשל ארצות הברית הפנה שוב את תשומת לבו לנאוואחו, כשהוא נחוש לעצור את הפשיטות של הנאוואחו ואת הפשיטות עליהם. גנרל ג'יימס קרלטון (James Henry Carleton‏; 1873-1814) הצטווה להחליף את קנבי כמפקד של האגף הצבאי של ניו מקסיקו בספטמבר 1862, והוא החליט לפתור את הבעיה של הנאוואחו באמצעים צבאיים. על הצבא ללוות את האינדיאנים מאזור מגוריהם בצפון-מזרח אריזונה וצפון-מערב ניו מקסיקו מזרחה לשמורה על נהר הפקוס הקרויה בוסקה רדונדו (Bosque Redondo, מספרדית "המטע העגול"). בשמורה זו כבר שוכנו קודם לכן בני אפאצ'י מסקלרו ובצמוד אליה הוקמה פורט סמנר, מצודה שבה שוכן חיל מצב שנועד לפקח על האינדיאנים בשמורה.

תפקיד מרכזי במערכה זו יועד לקיט קרסון, אחד מאנשי ההרים הידועים ביותר בתולדות המערב הישן של אמריקה, ששימש באותה תקופה כקולונל בצבא ארצות הברית. קרסון עמד בראש מיליציה של ציידים וסיירים מנוסים שקיבלו סיוע מסיירים מבני היוט, הזוני והאפאצ'י.

ב-23 ביוני 1863 הציג הגנרל קרלטון אולטימטום לנאוואחו על פיו הם חייבים להתיישב מחדש בבוסקה רדונדו עד 27 ביולי 1863, לאחר תאריך זה יתייחס הצבא לכל נאוואחו כאל אינדיאני עוין ויטפל בו בהתאם. מרבית הנאוואחו, שהיו מפוזרים על פני שטח נרחב, לא שמעו על אולטימטום זה, וגנרל קרלטון לא ניסה ליישם אותו. במקום זה הוא הורה לקיט קרסון להרוס את הבסיס הכלכלי של הנאוואחו.

עד סוף יוני נענו רק כ-600 מבני הנאוואחו לקריאה וקרסון נכנס לארצם של הנאוואחו בראש כוח בן 730 חיילים. קרסון יישם מדיניות של אדמה חרוכה בארצם של הנאוואחו. הוא הורה לכרות מטעי הפרי, להעלות באש את שדות התירס, להרוס את מבני המגורים של הנאוואחו (המכונים הוגאן), לסתום את בורות המים, ללכוד את עדרי הבקר ולהרוג כל נאוואחו שיתנגד. על מנת להימלט מזעמם של החיילים ושל הסיירים האינדיאנים בני בריתם, נמלטו חלק מבני הנאוואחו אל שטחם של השבטים השכנים האפאצ'י חימנס והאפאצ'י המערביים. יתרת הנאווחו, בהנהגתם של הצ'יפים ברבונצ'יטו ודלגדיטו, נמלטו לקניון דה שאיי שנחשב בלתי חדיר.

ב-14 בינואר 1864 תקף הכוח בראשות קרסון את הנאווחו שהסתתרו בקניון דה שאיי. הקניון הענק הוא אתר מקודש לנאוואחו עד ימינו, ובאותה תקופה נחקר על ידי הסיירים של הצבא, אבל עבור מרבית הלבנים היה בבחינת ארץ לא נודעת. קרסון השתלט על הכניסה המערבית של הקניון בעוד שחלק אחר מכוחו התקדם מהמזרח. הנאוואחו היו מכותרים ונכנעו. הרעב וקור החורף התישו אותם, ולקראת הסוף הם גם לא העזו להדליק מדורות על מנת שלא לחשוף את מיקומם.

הצעדה הארוכהעריכה

 
נאוואחו בצעדה הארוכה

באביב 1864 התאספו בהדרגה מרבית הנאוואחו בפורט קנבי (לשעבר פורט דפייאנס) ובפורט וינגייט, ובהגיע הקיץ הגיע מספרם ל-8,000 נפשות. ההתיישבות מחדש הכפויה התרחשה במספר שיירות. השיירה הראשונה של בני הנאווחו יצאה לדרכה בנתיב בן ה-480 קילומטרים לדרום-מזרח במרץ 1864. בדרכם הם חצו את הריו גראנדה ומשם לדרום-מזרח לפורט סמנר על נהר הפקוס. הצבא האמריקני ליווה את השיירה וסיפק קרונות נהוגות על ידי שוורים לזקנים ולחולים, בעוד שכל האחרים נאלצו לצעוד. הביגוד והמזון לא היו הספיקו. כבר לפני תחילת הצעדה מתו כ-2,500 מהרעב ומהקור ו-197 נוספים מתו תוך כדי הצעדה. החולים והתשושים, אפילו נשים שכרעו ללדת נורו.

מספר הנפגעים בשיירות הבאות היה דומה, וחלק מבני הנאוואחו נחטפו על ידי המקסיקנים או אינדיאנים אחרים במטרה לשמש עבדים. בסופו של דבר נדחסו יותר מ-9,000 מבני הנאוואחו בנוסף ל-400 מבני האפאצ'י מסקלרו בשמורה.

בבוסקה רדונדועריכה

אלו ששרדו את הצעדה הארוכה התיישבו באזור חולי לאורך נהר הפקוס. מרבית העצים שצמחו בשמורה נכרתו במטרה להקים את פורט סמנר, וכל שנותר הייתה קרקע עקרה. הנאוואחו חפרו מחילות להגן על עצמם מהשמש, הרוחות והקור. מעטים העצים שנותרו נכרתו במטרה לשמש להסקה, והאינדיאנים נאלצו ללכת קילומטרים רבים על מנת לחפור את שורשי המסקיט ששימשו להסקה. בנוסף המים בנהר פקוס שהיו אלקליים כמעט שלא היו ניתנים לשתייה.

מאות מבני הנאוואחו מתו בשנה הראשונה בבוסקה רדודנדו. לאחר שלוש שנים קשות ומוות של קרוב ל-1,000 איש והבריחה של אינדיאנים נואשים רבים, היה ברור שתוכנית ההתיישבות מחדש של קרלטון נכשלה והנאוואחו דרשו לשוב למולדתם. הממשל האמריקני, שהשקיע 10 מיליון דולר באחזקת השמורה ובאספקת מזון וביגוד, מינה את הגנרל ויליאם שרמן לחקור את המצב, לא רק מטעמים של הומניות, אלא במטרה גם לחסוך כסף. שרמן היה המום ממצבם של הנאוואחו ושלח דו"ח לגנרל יוליסס גרנט, שעתיד היה להפוך לנשיא ארצות הברית. ב-1 ביוני 1868, חתמו הצ'יפים של הנאוואחו על הסכם בפורט סמנר, על פיו נתנה ממשלת ארצות הברית לבני הנאוואחו שמורה בת 14,000 קילומטרים רבועים במולדתם ההיסטורית והרשתה להם לחזור. בתמורה הם התחייבו לחיות בשלום עם המתיישבים האמריקנים מכאן ולהבא.

אפילוגעריכה

כשהנאוואחו חזרו למולדתם היא הייתה הרוסה בשל מדיניות האדמה החרוכה שבה נקט הצבא במטרה להכריח אותם להיכנע: הבתים היו הרוסים, המטעים נכרתו וחיות המשק נעלמו. בתנאים אלו נדרש זמן רב עד שהנאוואחו חזרו לקצב החיים הקודם.

קיט קרסון עמד אחר-כך בראש המשלחת הצבאית כנגד הקיווה הקומאנצ'י והשאיין ב-1865 שהצליחה לצאת בעור שיניה מהקרב באדובי וולס כשהותקפה על ידי כוח גדול של האינדיאנים. הוא פרש מהצבא במטרה להתפרנס כחוואי בקולורדו. הוא מת ב-23 במאי 1868 בבוגסוויל בקולורדו בגיל 59. ג'יימס קרלטון שירת כלוטננט-קולונל לאחר מלחמת האזרחים. הוא כתב כמה ספרים על נושאים צבאיים ומת בגיל 58 ב-7 בינואר 1873 בסן אנטוניו בטקסס.

ב-1991 הוחלט על הקמת אתר הנצחה לצעדה הארוכה ולחיים בבוסקה רדונדו באתר ההיסטורי של פורט סמנר. אתר ההנצחה בוסקה רדונדו (Bosque Redondo Memorial), נפתח לקהל ב-4 ביוני 2005, 140 שנים אחרי הצעדה הארוכה.[4]

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Anderson, Gary C. Ethnic, Cleansing and the Indian: The Crime that Should Haunt Americapage 240, University of Oklahoma Press. Oklahoma City, 2014
  2. ^ Burnett, John (14 ביוני 2005). "The Navajo Nation's Own 'Trail Of Tears'". NPR All Things Considered. 
  3. ^ William A. Keleher, Turmoil in New Mexico, 1846-1868, Sunstone Press, 2007, ISBN 9780865346215, page 157
  4. ^ Bosque Redondo Memorial