הקונגרס האויכריסטי הבינלאומי של 1893

כינוסים

הקונגרס האויכריסטי הבינלאומי של 1893 - כינוס גדול של אנשי דת קתוליים וצליינים שנקרא הקונגרס האוכריסטי השמיני (Eucharistic) הבינלאומי. הקונגרס התקיים בחודש מאי 1893 בירושלים ובמהלכו הגיעו לעיר אלפי צליינים ואנשי דת וכן קרדינל כנציגו של האפיפיור. על הכינוס דווח בעיתונות העברית של אותה התקופה (לדוגמה בעיתונו של אליעזר בן-יהודה).

האוכריסטיהעריכה

האוכריסטיה (בעברית: הוחדה) זה אחד משבעת הסקרמנטים של הנצרות הקתולית. טקס האוכריסטיה הוא החלק החשוב במיסה, בכנסיות האורתודוקסיות והאוריינטליות מכונה המיסה וטקס האוכריסטיה כחלק ממנה הליטורגיה הקדושה. מקור השם ביוונית ופירושו הודיה. מקור המנהג בסעודה האחרונה של ישו עם תלמידיו בחג הפסח המסופר בספרי הבשורה של הברית החדשה.

כמו ששת הסקרמנטים הנוספים, מטרת הסקרמנט היא להעביר את החסד אל המאמין המבצע את הטקס. בזמן התפילה נותן הכומר למשתתפים רקיק לחם ויין, על פי תורת הטרנסובסטנציאציה של הכנסייה הקתולית, הופכים הלחם והיין לחלק מגופו ודמו של ישו וכאשר אוכלים המשתתפים את הלחם ויין בשרו הופך לבשרם ודמו נמהל בדמם ובכך מקרב אותם אל החסד.

הקונגרסיםעריכה

לפי האנציקלופדיה הקתולית הקונגרס האוכריסטי הוא מעמד של התכנסות של אנשי דת והדיוטות, שמטרתם לחגוג את "האוכריסטיה הקדושה" ולחדש את האמצעים להפיץ את הבשורה והידיעה שלה ברחבי העולם.

"הנוכחות האמיתית" (The Real Presence) מתבטאת בלחם והיין, שהם גופו ונפשו של ישו הנוצרי, והיא אחת מהדוגמות העיקריות של האמונה הקתולית, ולכן יש לה חשיבות גדולה "כאוצר יקר ביותר" שישו השאיר לכנסייה, ומהווה מקור לחסד הנוצרי. הקונגרסים האוכריסטים שמשו כמקום התוועדות של המאמינים למחשבה כיצד להפיץ בפני המוני הנוצרים את הבשורה של האוכריסטיה הקדושה של אהבה וחסד.

הקונגרס הראשון התקיים בעיר ליל שבצרפת ב-1881. מאוחר יותר התקיימו קונגרסים באביניון, ליאג', פריבורג. בקונגרס ה-5 שהתקיים בטולוז 1886 השתתפו כ -30 אלף איש. הקונגרס ה-7 התקיים בפריז ובקונגרס השמיני שהתקיים ב-1890 באנטוורפן השתתפו כ-150 אלף איש, ובין המארגנים היה הארכיבישוף של ליאג' דטרולו. הכנסים האויכריסטיים נמשכים עד היום, בשנת 2012 התקיים הקונגרס ה 50.

הצליינות לארץ ישראל בתקופת הקונגרס האוכריסטיעריכה

מאמצע המאה ה-19, עם סיום מלחמת קרים ב-1856, מגיעים לירושלים אלפי צליינים. הפעם אלה פרבוסלבים מרוסיה. בין אודסה ויפו נפתח קו אוניות סדיר במחירים מוזלים ונבנו אכסניות לעולי הרגל במגרש הרוסים. הצליינות לארץ ישראל הופסקה ב-1870 בשל מלחמת צרפת - גרמניה. בשנת 1882 יזם המסדר של האחים האוגוסטינים את חידוש הצליינות לארץ ישראל. בשנת 1872 עלו לרגל לארץ ישראל כ - 1,000 צליינים, ולאחר מכן הגיעו מדי שנה כ-350 איש, ביניהם כמרים ואפילו בישופים. בשנת 1892 נרשמו רק כ -280 איש והורגש צורך לתת תנופה מחודשת לתנועת הצליינות.

תקופתו של האפיפיור לאו ה 13עריכה

החל מאמצע המאה ה-19 הוותיקן מנסה להגביר מעורבותו הישירה באימפריה העות'מאנית. מגמה זו נתקלה בהתנגדות צרפתית שנבעה מחשש לערעור מעמדה במזרח של צרפת כמגינת הקתולים באימפריה העות'מאנית. הצרפתים התנגדו למינויו של נציג אפוסטולי (נציג האפיפיור) בירושלים. ב-1847 מונה וולרגה (Valerga) לנציג הראשון של האפיפיור. לאורך המחצית השנייה של המאה ה-19 אירעו תקריות בין נציגי הוותיקן ובין הנציגים הצרפתיים הדיפלומטיים. ב-1872, לאחר מותו של ולרגה, מונה בראקו לפטריארך לטיני בירושלים, ובתקופת כהונתו שהסתיימה ב-1889 גדל מספר הקתולים בארץ ישראל מ-7,500 ל-13,500 אלף ונפתחו 12 מיסיונים חדשים.

האפיפיור לאו השלושה עשר החל כהונתו בשנת 1878, ושנת 1893 הייתה גם שנת היובל ה-15 שלו. הוא גילה התעניינות מיוחדת בכנסיות המזרחיות (כנסיות מקומיות בלבנט שהיו קשורות לכנסייה הקתולית). כך, למשל, בזמנו גושר הקרע בין הוותיקן והארמנים הקתולים, הוקם סמינר עבור החלדאים בעיר מוסול והוא יזם הקמת הסמינר המלקיטי בכנסיית סנטה אנה בירושלים בשנת 1881. תקופת כהונתו של ליאו ה-13 התאפיינה ביחסים טובים באופן יחסי עם צרפת ותמיכה בדרך כלל בפרוטקטורט הצרפתי על הקתולים באימפריה העות'מאנית. ליאו ה-13 טיפח את יחסי הוותיקן עם הסולטאן העות'מאני כדי לחזק הקשר עם הכנסיות המזרחיות הקשורות לוותיקן.

הקונגרסעריכה

בראש הוועדה המארגנת של הקונגרס האויכריסטי של 1893 עמד הארכיבישוף של ליאג', דוטרלו (Doutereloux). הוא העלה לראשונה את רעיון הקונגרס בפני האפיפיור באפריל 1892. קיום הקונגרס בירושלים נועד לתת תנופה לתנועת הצליינות לא"י וכן לחגוג את יובל ה-15 לכהונתו של ליאון ה-13. באפריל 1892 הסכים האפיפיור לתת חסותו לקונגרס, בתנאי שתתקבל הסכמה מהשלטונות העות'מאניים. משרד החוץ הצרפתי נמנע מלתת חסות רשמית לקונגרס וביקש מהמארגנים לשמור על פרופיל נמוך. לעומת הצרפתים, נתן את תמיכתו ראש הקסטודיה של ארץ הקודש (הפרנציסקנית). ההכנות לקונגרס כללו הכנת חומר רקע בחוברות, דבר שהיה בבחינת חידוש וכן מאמרים בעיתונים כנסייתיים.

בנובמבר 1892 מונה הקרדינל לנגיה (Langenieux). הארכיבישוף של ריימס (Reims), שמזה זמן גילה התעניינות בכנסיות המזרחיות כשליח האפיפיור לקונגרס האויכריסטי, והוא מינה כעוזרו את האב מישל, שנמנה עם מסדר האבות הלבנים, והיה ממקימי הסמינר בכנסיית סנט אנה, שם כהן כמורה במשך 5 שנים.

לקראת סוף שנת 1892 כותב הקונסול הבריטי בירושלים דיקסון שנודע לו שבשנה הקרובה עומד להתקיים קונגרס חשוב בירושלים: "ברצוני למסור שהעיתון הפריסאי "Autorite" דווח ב 4.12.1892 ... שבאפריל 1893 מתכונן האפיפיור לשלוח לארץ ישראל קרדינל צרפתי, לשבת בראש ועידה של כמרים לטינים שתתקיים בירושלים. המדובר בארכיבישוף של ריימס, שבצרפת אין יודעים מה בדיוק מטרת הוועידה (Conference) אולם מניחים שהיא נועדה לחזק את מעמד הכנסייה הלטינית במזרח.

אם תתגשם כוונת האפיפיור לקיים הוועידה, אין ספק שתהיה התרגשות וקנאה בין הכתות הנוצריות שאינן מכירות בסמכותו, וכן תעורר הוועידה את הקנאות המוסלמית. אצל הכנסייה היוונית האותודוכסית במיוחד, לא תיתכן שלא תתעורר קנאה ושנאה, היות שהרוסים, שמתמיד רוצים להכניס את היוונים תחת חסותם, עלולים להתערב וסיבוכים רציניים עלולים להתעורר.

המאבקים בין היוונים והלטינים בירושלים ובבית לחם מגיעים לפעמים למהומות, ידועים ומתרחשים כמעט מדי שנה, ולא מגיעים לממדים רציניים רק בשל התערבות השלטונות הטורקיים. כל הפרעה שתגרם בשל הוועידה שהיא בחסות צרפתית תחייב התערבות מעבר לזאת של השלטונות המקומיים (דהיינו של השלטון המרכזי בקושטא)."

בתחילת 1893 התחילו להתעורר חששות שגורמים שונים יגלו התנגדות לקיומו של הקונגרס. עיקר החשש שהשלטונות העות'מאניים ינסו למנוע את הכינוס. פיאבי הנציג האפוסטולי בירושלים כתב לרומא שללא פירמן מהסולטאן לא יוכל לקבל באופן רשמי את פני באי הקונגרס, וביקש מראש "הפרופגנדה" לדוחובסקי רשות להיעדר מהעיר, אולם האחרון ביקש ממנו להישאר בירושלים. פיאבי גם חשש שזרם של צליינים צרפתי יפר את האיזון ביחסים עם הנוצרים המזרחיים ועם השלטונות העות'מאניים. ואכן אף אחת מ-11 הפגישות של הקונגרס לא התקיימה בפטריארכיה הלטינית. באפריל 1893 כותב הקונסול הבריטי דיקסון, שבאמצע מאי יתקיים הקונגרס ומטרתו לדון בעניינים דתיים. הקונסול הבריטי ממשיך וכותב, שהכנסייה היוונית והכנסיות המזרחיות האחרות אינן מקבלות את הקונגרס בברכה.

התנגדות זאת, שניצניה הופיעו כבר בתחילת 1893, היא אחת הסיבות, שהוחלט לשים דגש על האופי הצלייני של הקונגרס. גם הקונסול הצרפתי Ledoux דווח, שהיוונים מתנגדים לקונגרס ויחד עם זאת בסיוע של 2 בישופים יוונים - קתוליים נעשה רבות להרגיע את היוונים. ב-12 במאי 1893 יצאו כ-700 צליינים צרפתיים ממרסיי בדרכם לרומא שם קיבלו את ברכתו של האפיפיור. עוד קבוצה של 350 צליינים הפליגו ב-20 באפריל ישירות ממרסיי. הצליינים התבקשו להיות זהירים כדי לא לעורר את רוגזם של השלטונות הטורקיים, וכן לא לפגוע בכבודם של הכנסיות המזרחית.

ב-11 במאי 1893 כותב הקונסול הבריטי בירושלים דיקסון, שב-5 במאי 1893 הגיעו ליפו 2 אוניות קיטור. הקרדינל לנג'ניה הגיעו ליפו יומיים לאחר מכן ב-7 במאי 1893, שם התעכב זמן מה, היות שבקושטא התנהל משא ומתן עם השגרירות הצרפתית על תוכנה וצורתה של קבלת הפנים שתוכננה לנציגו האפיפיור. כן מדווח דיקסון, שנראה שגם יחידות צי צרפתיות יגיעו מביירות ליפו.

על פי דיווחו של Hallward סגן הקונסול מבירות מה- 26 במאי 1893 שהקרדינל הצרפתי לנג'ניה הגיע ברכבת מיוחדת מיפו ב-13 במאי 1893 ונתקבל על ידי הקונסול הצרפתי, ראש העיר ונציגים מכל הקונסוליות וקהל רב וביניהם צליינים צרפתיים. בין מקבלי פניו היו 38 בישופים מזרחיים ומערביים. היה זה לדברי סגן הקונסול הבריטי ביקור ראשון של קרדינל בירושלים מאז ימי הצלבנים (כ 800 שנה קודם לכן). הקרדינל החליט שלא לבקר בכנסיית המולד בבית לחם לאחר שנודע לו שהיוונים אורתודוקסים לא יתירו לא להיכנס דרך הכניסה הראשית שנמצאת ברשותם. הקרדינל לנג'ניה נשא את נאום הפתיחה של הקונגרס (שהעתק ממנו מצורף לדו"ח) ב-15.5.1893. בקונגרס השתתפו 27 בישופים 250 כמרים והנאומים נישאו בשפה הצרפתית.

לדברי המארגנים התאסף קהל של כ-100 אלף איש ברחובות ירושלים לקבל את באי הקונגרס שמספרם נאמר בכ-1,500 איש. באי הקונגרס צעדו לאורך מסלול של כ-12 ק"מ מלווים ביחידות צבאי ומשמר כבוד של הקוואסים (משרתים) של הקונסולים. ליד כנסיות הקבר קבלו את פני הקרדינל קבוצה גדולה של נזירים ויוונים. בתוך הכנסייה הקריא הקרדינל מכתב של האפיפיור (הבולה) והתקיימה תפילת הודיה (Te Deum). בתום התפילה הצהיר הקרדינל לנג'ניה חגיגית, שהפולחן הייחודי של הכנסיות המזרחיות ישמר. מתוך התוכנית שצורפה לדו"ח של Hallward, אנו למדים שבנוסף לנאום בכנסיית הקבר התקיימו ביקורים בכנסיית המולד, בבית לחם, במסגד עומר, בנהר הירדן ועוד מספר אתרים. כן התקיימו מספר מפגשים רוחניים בהם דנו במשמעות הדתית של ה"אויכריסט". הקונגרס התקיים במנזר הפרנציסקני ובין המשתתפים החשובים הארכיבישוף היווני קתולי יוסף, הפטריארך פיאבי, הקרדינל דוטרלו וראש הקסטודיה הפרנציסקנית של ארץ הקודש קאסטלמדה (Castlemada). זמן רב הוקדש לכנסיות המזרחיות, שדובריהם דיברו ארוכות.

מטרת הקונגרס הייתה לקרב הזרמים השונים של הכנסייה הקתולית במזרח ויחד עם זאת ניתנה הבטחה שאין כוונה להחליף את הפולחן הייחודי של הכנסיות המזרחיות בפולחן הקתולי.

סגן הקונסול מסיים את הדיווח באמרו שלקונגרס אין משמעות פוליטית אם כי הוא מציין שמעמדה המיוחד של צרפת בארץ ישראל נשמר. הקונגרס הסתיים ב-21 במאי 1893 ואת נאום הסיום נשא הקרדינל לנגניה. ב-25 במאי 1893 נערכה ארוחה חגיגית על ידי הקרדינל, שאליה הוזמנו נציגי כל הקונסוליות.

הקרדינל לנג'יה ניהל במהלך הקונגרס שיחות עם הבישופים המזרחיים, עם הפטריארך היווני גראסימוב ועם הבישופים הסורים והקופטים, כשחלק מהפגישות התקיים בכנסיית סנטה אנה, הנמצאת בדרך הייסורים (ויה דולורוזה).

התגובות לאחר הקונגרסעריכה

הקהילות הלא קתוליות התייחסו לקונגרס בצורה קורקטית ומנומסת. בעת הגעת הקרדינל לארץ היוונים קבלו אותן באופן חגיגי בכנסיית הקבר, הארמנים קבלו אותו בצורה מכובדת הבישוף הסורי יעקוביטי מירושלים והבישוף הקופטי נפגשו עם הקרדינל והפגינו כלפיו רגשי ידידות (פגישה זאת התקיימה כאילו במקרה).

הקונגרס חיזק את מעמדם של ראשי הכנסיות המזרחיות. הבישוף דוטרלו, ראש הוועדה המארגנת, דווח לוותיקן על התקרבות בין הכנסייה היוונית - האורתודוקסית ולכנסיות המזרחיות. האפיפיור אמר בפגישה עם הקרדינל לנג'ניה לאחר הקונגרס, שהוא סבור שהכנסיות המזרחיות צריכות להמשיך בפולחן הייחודי שלהם. האפיפיור קבע, גם מתוך התחשבות ברוסים, שאינו רוצה להתקרב יתר על המידה ליוונים - אורתודוקסים. עיקר הביקורת של הקרדינל הייתה מכוונת דווקא נגד הפטריארך הלטיני פיאבי, שבו ראה יריב קשה, וכן הייתה לו הסתייגות מסוימת מהפרנציסקנים. פיאבי היה מרוצה ממהלך הקונגרס, אך חשש מכך שהוא מעלה את יוקרת צרפת. הכומר הגרמני שמיץ דווח בעיתון Der heilige land, שהקונגרס העלה את קרן הצרפתים.

בעקבות הקונגרס החליט ראש המסדר הפרנציסקני ברומא, האיטלקי קנאלי (Canali), לערוך ביקור בא"י, לאחר שמזה מאות שנים לא נערך ביקור כזה. הוא הגיע שבוע לאחר סיום הקונגרס והקונסול הצרפתי היה סבור שהביקור נועד לאזן את השפעתם הגוברת של הצרפתים. מיד לאחר הקונגרס השתררה מתיחות בין צרפת לרוסיה ביחס לארץ ישראל וזאת בשל פגיעה בסטטוס קוו בבית לחם על ידי כומר רוסי, ורצח של פרנציסקני על ידי מדריך תיירים רוסים. עם זאת, פעל הקונסול הצרפתי אצל עמיתו הרוסי ארסנייב והודיע לו, שליוזמי הקונגרס אין כל כוונות אנטי רוסיות.

הנציג האפוסטולי בבגדד דווח על התעוררות גדולה אצל הנסטוריאנים בעיראק וקורדיסטן והיעקוביטים בסוריה. ב-1895 דווח הפטריארך גריגוריוס על חזרה בתשובה של אלפי נוצרים. בTimes- הלונדוני פורסם ב-13 יוני 1893, דהיינו כ-3 שבועות לאחר סיום הקונגרס מאמר סיכום מפי כתב העיתון בווינה. העיתון מציין, שהאפיפיור רוצה לקרב את הכנסיות המערביות לכנסיות המזרחיות הלא קתוליות מחד, ולחזק מעמדם של הצרפתים במזרח הקרוב מאידך. הממשלה הצרפתית שלחה יחידות של הצי הצרפתי המוצב ליד חופי סוריה להפליג לארץ ישראל. ברומא הגזימו בפרשנות כאילו חלה התקרבות אמיתיות בין הכנסיות במערב לבין הכנסיות במזרח ואין שנוי משמעותי ביחסי מערב ומזרח. הקונגרס הראה פעם נוספת את הקשר החזק בין הוותיקן וצרפת, שתחת חסותה נמצאות רבות מהמשלחות הקתוליות במזרח. הברית בין הוותיקן וצרפת היא פרי עבודתו של הקרדינל לביג'רי המנוח, מייסד מסדר האחים הלבנים.

אלפונס אלונסו, בן לאחת המשפחות הקתוליות הקשורות בקסטודיה הפרנציסקנית, פרסם בשנת 1902 חוברת בת 226 עמודים, שיוחדה כולה לקונגרס וכתב, שלקונגרס הייתה השפעה מזיקה, היות שהכפיפה את המטרות הרוחניות של הקונגרס למען קידום אינטרסים פוליטיים של הצרפתים. במאמר בביטאון הרוסי של החברה האמפריאלית לא"י נאמר, שהקונגרס היה במהותו צרפתי, שפר את מעמדה של צרפת באזור, הפגין זלזול בזרמים המזרחיים ולא הביא לשפור ביחסים עם הזרם היווני. אותה דעה מביע גם פדאפודולוס בספרו על תולדות הכנסייה היוונית בירושלים.

בין היתר, תוצאות נוספות של הקונגרס: הוקמה הפטריארכיה באלכסנדריה כדי לסייע לקופטים בהקמת סמינרים לכנסיות המזרחיים (כמו בסנטה אנה בירושלים). בקושטא הוקמו ליוונים ולסלבים סמינרים מזרחים כדוגמת זה שהוקם בסנטה אנה בירושלים. במצרים הוקם סמינר לקופטים, בארץ ישראל לכנסייה הסורית ובאדרינפול לבולגרים. כן הוקם מרכז יווני קתולי בקושטא והוקמו מכללות ברומא ובאתונה. הוקמו מרכזים קתולים בטורקיה, יוון, הונגריה, אמריקה לחברי הכנסיות המזרחים.

הקונגרס בעיתונות העברית של אותה התקופהעריכה

ב- 30 באפריל 1893, פרסם עיתונו של בן-יהודה "הצבי" את הידיעה הבאה:
""ביום ה' במאי תבוא השיירה הגדולה של הסיירים הקתולים הצרפתים הבאה לסייר את הארץ לשם חיבת הקדש. מספרם כאלף איש מכל קצות צרפת וגם מארצות אחרות וכבר החלו להכין הכנות גדולות בכל הדירים ובתי הכנסת אזרחיים של הקתולית הגדולה."" שבוע לאחר מכן כותב העיתון, שחלק מהשיירה הקתולית הגדולה - כשמונים איש - כבר באו הנה, והחלק היותר גדול - כארבע מאות איש - הלכו לחיפה ומשם שבו ובאו במסילת ברזל לעירנו אתמול ביום החמישי לפנות ערב. בתוך הבאים יש דם הארשוך של המרוניתים וראש העדות של העם הזה. ביום השבת או ביום ראשון צריכים לבוא עוד כחמש מאות איש קתוליים מכל העמים והארצות. האספה הקתולית הכללית תהיה בעירנו היום, י"א באפריל (צ"ל 13 במאי), הוא יום בשבוע הבא. גם מאלכסנדריה בא הכומר הארמני, האב פטרוס אפליאן לעמר על האספה את האוק (ראש הכמרים) של הארמנים הקתולים במצרים. שבוע לאחר מכן ב-12 במאי 1893 מופיעה בעיתון ה"חבצלת", שעורכו היה יהושע פרומקין וביטא את הדעות של היישוב הישן, ידיעה קצרה:

"עירנו המיה כאלף קתולים תושבי צרפת ספרד ואוסטריה ואיטליא שנאספו ובאו לעירנו בהם אחד הקארדינלים המשנה לראש היוזואיטים, ערצבשאפים, בישאפים וכמרים גדולים מושאי משרות בארצותיהם. ימים מעטים ישבו האורחים האלה בעירנו ולפי דברת רבים יועצו על אודות עניינים הנוגעים לחזוק דתם.

גם גדולי הכומרים הקתולים אשר בסוריה ארם ובבל באו אל האספה לעירנו וכל בתי המלון אשר לכנסיות הקתולים מלאים בהם."

בן-יהודה נתן באותו יום בעיתונו סקירה רחבה וכתב:[1]

"וחוצות ירושלים מלאים סירים וסירות מהשירה הקתולית, רבם כמרים צרפתים ומהחלונים לא הכמרים, הרוב הוא נשים ורובן זקנות אבל יש לפחות מעט גם בחורות טובות מראה. רב הסירים והסירות מתאכסנים בבית הכנסת-אורחים של הקתולים "נוטרדם דה פרנס" שתחת ראשות האב הנכבד ג'רמר וביתר הדירים ובתי הכנסות- אורחים של הקתולים ומעט מהם בבתי האורחים בעיר.

בבית הכנסת "נוטרדם דה פרנס" נטו אוהל גדול ואור החשמל יאיר אותו בלילה. מכונות מנורות החשמל הביאו איתם מצרפת, והמכניק כי וקסמן הקים המכונות וכונן הכל. והנה זכתה ירושלים בפינה אחת, לאור החשמל. מתי נזכה לחשמל בכל חוצות עירנו? כל ימי השבוע הזה העבירו הסירים בסיורים למקומות הקודש ובתפילות ותחנונים הלך ילכו בתהלוכה מסודרת בהדרת קודש בלב מלא שמחה וגאווה ואיתם הכמרים הרבים ותלמידי בתי הספר הרבים להקתולים פה מלווים אותם בכלי מנגנים וישור וכמה פרסום הם נותנים להדבר.

העיתון היומי שלהם "לה כרואה" (הצלב) היוצא בפריש מספר לקוראיו בכל יום את פרשת המסע ומאורעות הסירים הבאים אליו בתלגרם מכל תחנה ותחנה ממרשליה מרומא ובפרט מיפו נשלחו תלגרמים מבשרים דבר בוא הסירות והפלגתם לדרכם ומעמד בריאותם ורוחניותם. מיפו הודיעו כי אחת הסירות שהייתה משרתת בבית אחד הכמרים בצרפת ואשר השתוקקת כל ימיה לעלות לארץ הקודש, מתה בדרך ומיתתה הייתה כל כך בחסידות בתענוג קבלת דין שמים עד כי הייתה מופת לכל הסירות ומעתה זכותה תגן על כולם. ועוד שבוע ישהו הסירים אתנו. מחר ביום שבת בערב יעשו קבלת פנים בהדרת חג לכבוד רוממות החשמן לנג'ניה שבא בשם קדושת הפפה בעצמו ובכבודו. ביום א' ילכו לבית לחם. ביום ב' תחלנה ישיבות תפילת תודה גדולה החובה לכל הסירים על הקבר הקדוש ושליח הצבור יהיה רוממות החשמן שליח האב הקדוש עצמו וביום ג' בבוקר יצאו ליפו לשוב לדרכם."

הדווח האחרון בעיתונו של בן יהודה הופיע כעשרה ימים לאחר מכן:

"יום השבת הזה הוא יום כבוד ותפארה לקתולים, אשר כמותו עוד לא היה להם, בעצם היום הזה אחרי הצוהרים בא לעירנו במסילת ברזל כבוד רוממות החשמן לנג'ניה שליח קדושת הפפה ויטו לכבודו אוהל בחצר התחנה ויבוא שמה כבוד רוממותו, ושמה באו כבוד קונסול צרפת כבוד קונסול אוסטריה וכבוד קונסול ספרד, קונסולי ממלכות הקתולים. כלם לבושים בבגדי השרד וקווסיהם לפניהם, ובשם סעדת הפחה יצא כבוד התרגמן בשארה אפנדי והאדון סלים אפנדי ראש הבלדיה בא לאמר לחשמן "ברוך הבא" בשם העיר. אין צרך לומר כי היו שם כל גדולי הכמרים הקתולים אשר בעירנו ואשר באו הנה עם השיירה. אצל שערה העיר בהרחבה אשר לפני השקד ועל.

בלקון בית הקהוה הגדול ועל גגות הבניינים הקרובים ובפתחי החנויות עמד קהל גדול מאד ונשים וטף ולפני השער עמדו שתי שורות אנשי צבא ושוטרים רצו רוץ ושוב הנה הנה לשמר על הסדר בתוך הקהל שעמד רחוק וצפוף. ואחרי חצי שעה באה השיירה הגדולה עד שער העיר. הקוואסים של הקונסולים ושל פטריק הקתולים בראש ומקהלת מנגנים של ואחריהם כבוד רוממות החשמן בתפארת התלבושת האדומה על ראשו ואורחי כבוד ראש הבלדיה והקונסולים וראשי הכמרים הקתוליים. ובבוא השירה אל תווך העיר נסגרו שערי העיר לבלתי יבואו שמה קהל גדול מדי. ויובל החשמן תחת החפה אל הקבר הקדוש אחרי כריעה ותפילה על הקבר הקדוש הובא להמשכן אשר הוכן לו בהיכל פטריק הקתולים.

ביום בבוקר הייתה בבית הכנסת של דיר הפרנציסקנים האספה הקתולית הראשונה ורוממות החשמן פתח את האספה במנאם גדול. הכנסת הגדולה הייתה מלאה אנשים ונשים רבים מבני השיירה ורבים מן הקתולים מבני העיר. לפנים הוכן כיסא כבוד עטוף אדום לכבוד החשמן וכל גדולי הכמרים וקונסולי ממלכות הקתוליות ישבו שם, ורוממות החשמן לבוש בבגדי חשמנותו האדומים דבר בקול גדול בהתלהבות ובהדרת הקודש במלנהדרה נעינמה נמרצה יפה.

ויהגה בשם הדרת הפפה חן חן להדר השולטן אשר הואיל לתת רישיון להאספה הקתוליות ועל ערך האספרה הזאת בפרט בירושלים עיר הקודש באותו מקום עצמו שחי ופעל בו בן האלוהים ועל התקווה לאחדות ככנסת מזרח ומערב, ועל הדת מעמד צרפת הבת הבכירה לכנסייה הקתולית ופעמים אין מספר ממחאו כל העם כפים לשמע שם צרפת ושם קדושת הפפה וכנסת הקתוליות מפורש יוצא מפי המדבר."

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • בורשטיין איתן, לקסיקון לנצרות - מושגים, רעיונות ואישים, איתאב בית הוצאה לאור, 2005
  • Soetens Claude, Le Congres Eucaris Internation de Jerusalem 1893, Louvain 1977
  • אנציקלופדיה בריטניקה, Eucharist
  • האנציקלופדיה הקתולית 1979
  • J. Hajjar, L'Eurupe et les deshnes du procheorient

הערות שולייםעריכה