הרכבת המערבית הגדולה
שגיאות פרמטריות בתבנית:חברה מסחרית
שימוש בפרמטרים מיושנים ריקים [ אנשי מפתח ]
 | |
| נתונים כלליים | |
|---|---|
| סימול | GWR |
| מייסדים | איזמבארד קינגדום ברונל |
| תקופת הפעילות | 21 בינואר 1833 – 1 בינואר 1948 (115 שנים) |
| מיקום המטה |
תחנת הרכבת פדינגטון  |
| משרד ראשי | תחנת הרכבת פדינגטון |
| ענפי תעשייה | תחבורה ציבורית |
 | |
| רשת הרכבת המערבית הגדולה ב-1926 | |
  | |
הרכבת המערבית הגדולה (באנגלית: Great Western Railway; בראשי תיבות: GWR) הייתה חברת רכבות בריטית ששירתה את אזורי מערב המידלנדס, דרום-מערב אנגליה וויילס וחיברה אותם ללונדון דרך תחנת הרכבת פדינגטון בבעלותה.
החברה נוסדה ב-21 בינואר 1833 על ידי התעשיין איזמבארד קינגדום ברונל במטרה להקים מסילת ברזל וקו רכבת בין לונדון לבריסטול. לאורך 115 שנות ההיסטוריה של החברה, רשת מסילות הברזל שלה התרחבו משמעותית לשירות מרכזי האוכלוסיה בכל מערב אנגליה וויילס, בנוסף בנתה והפעילה החברה ספינות, תחנות רכבת, תשתיות תחבורה שונות, סדנאות תחזוקה וייצור, קטרים ואף הקימה וניהלה כפר עובדים בסווינדון שהגיע בשיאו לכ-14,500 מועסקים וכלל מערך שירותי רווחה ובריאות לטובת העובדים. החברה נסגרה עם הלאמת חברות הרכבת בבריטניה בינואר 1948, אך קווי הרשת הועברו לידי חברות הפעלה לאחר הפרטה חלקית ב-1965; כיום רוב הרשת ההיסטורית מנוהלת על ידי חברת פירסט גרייט ווסטרן (הרכבת המערבית הגדולה מקבוצת פירסט) המשמרת גם את הלוגו המקורי והצבעוניות שאיפיינה את הרכבת המערבית הגדולה.
היסטוריה
עריכההמאה ה-19
עריכה.jpg)
חברת הרכבת המערבית הגדולה נוצרה על ידי צו פרלמנט ב-31 באוגוסט 1835 כדי לספק קו דו-מסילתי מבריסטול ללונדון, עם זאת, העבודות החלו כבר ב-1832 כדי להבטיח מימון לקו, מחקרי מסלולים אפשריים ותחנות, עיצוב גשרים, וכל שאר התשתיות הנדרשות. העדיפות העיקרית הבאה הייתה למנות מהנדס שיפקח על הבנייה הזו, בשנת 1833 תפקיד קריטי זה עבר לאיזמבארד קינגדום ברונל בן העשרים ושבע. המחיר המשוער של המסלול היה אמור להיות 2,800,000 ליש"ט, אך מסילת הקו הייתה אמור להיות ברוחב 7 רגל 0.25 אינץ' (214 ס"מ) במקום הרוחב הסטנדרטי של 4 רגל 8.5 אינץ' (143.5 ס"מ), הטיעון של ברונל לשימוש ברוחב זה היה הגברת המהירות ונוחות הנוסעים[1].
בניית הקו החלה ב-1836 בשני חלקים מקבילים; מלונדון פדינגטון מערבה לרידינג, ומבריסטול טמפל מיד מזרחה לבאת'. החלק הראשון של הקו הושלם במאי 1838 באורך 38.5 קילומטר בין לונדון למיידנהד, הקו כולו הושלם ונפתח רק ביוני 1841 בעלות כוללת של 6.5 מיליון ליש"ט. בשנת 1837, החברה השיקה גם את הספינה הראשונה שלהם בשם 'המערבית הגדולה' (Great Western), שכן לבריסטול הייתה גישה ישירה לאוקיינוס האטלנטי ולאמריקה. כמה שנים לאחר מכן הם ייצרו את ספינת הקיטור פורצת הדרך והראשונה מברזל גרייט בריטן (Great Britain) ואת אחותה ההמזרחית הגדולה (Great Eastern), כולן בעיצובו של ברונל. ב-1843 הושלמה הקמת סדנת ייצור קטרים בסווינדון ומעט לאחר מכן הושק הקטר הראשון שפותח ויוצר על ידי החברה ונקרא באופן סמלי 'המערבית הגדולה', בשנת 1848 הושלמה הנחתם של כ-400 קילומטרים של פסי רכבת ברוחב הרחב יותר שאפיין את רשת החברה[1].
בשנת 1859 ברונל שהיה דמות מפתח מובילה בפעילות החברה מצא את מותו מדום לב, באותה שנה הושלמו העבודות ונפתח גשר אלברט המלכותי על נהר הטמר בפאתי פלימות', אחד מהפרויקטים האחרונים שלן ברונל[2]. ב-1864 גם המהנדס הראשי דניאל גוך שעמד בראש פיתוח הקטרים המוקדים של החברה עזב את תפקידו ומונה במקום ליושב ראש החברה. גוזף ארמסטרונג, סגנו של גוך, החליף אותו בתפקיד המהנדס הראש ובעת הזו רשת הרכבות של החברה התפרס על פני כ-1,900 קילומטרים של מסילות ברזל, מהם כ-950 קילומטרים התצורת מסילה רחבה (214 ס"מ), כ-650 קילומטרים בתצורת מסילה סטנדרטית (143.5 ס"מ), והשאר בתצורה משולבת של שתי התצורות.
באוגוסט 1885 ציינה חברת הרכבת המערבית הגדולה 50 שנות פעילות. באותה תקופה, ההון של החברה עלה מ-2,500,000 ליש"ט ל-90,000,000 ליש"ט ומקו אחד היא הגיעה למערכת של למעלה מ-3,700 קילומטרים של מסילה המגיעה לכל פינה במערב אנגליה ווילס. בנוסף, בללה החברה צי של כ-1,600 קטרים ו-48,000 כלי רכב נוספים, החל בקרונות פחם ועד לקרונות סאלוניים. בשנה שלאחר פתחה החברה את מנהרת הסוורן, ההישג ההנדסי הכי ניכר של החברה עד אותה העת. בניית המנהרה באורך 7.2 קילומטרים מתחת לנהר סוורן החלה בשנת 1873, אך העלות של קיצור זמן הנסיעה בכשעה בין קארדיף ללונדון ובריסטול הייתה כמעט 2 מיליון פאונד - סכום עצום של כסף באותה תקופה. חשיבותה התעשייתית העצומה של דרום ויילס בעת הזו הצדיקו את ההשקעה הפנומנאלית[1].
ב-23 במאי 1892 הקטע האחרון של מסילה ברוחב הרחב (214 ס"מ) של ברונל הוצאה משימוש וכך הושלם תהליך הדרגתי של התאמת רשת הרכבת המערבית לרוחב הסטנדרטי, בכך לאפשר שימוש אחיד ברחבי האי הבריטי ברחבי הקווים השונים[3].
המאה ה-20
עריכה
מלחמת העולם הראשונה והשנים שלאחריה, הביאו שינויים רבים לרכבת המערבית הגדולה. החברה לצד עוד 120 חברות רכבת נוספות ברחבי הארץ, הובאו תחת ניהול הממשלה למשך תקופת המלחמה. לוחות הזמנים של הנוסעים הושפעו מעט מאוד בשנתיים הראשונות, בעוד שהובלת המשא החלו לשמש כמעט באופן בלעדי להובלת פחם. מכיוון שלחברה היו קווים ישירים לרוב שדות הפחם של דרום ויילס, הם העבירו כ-90 אחוז מהפחם הנדרש למאמץ המלחמתי הבריטי והם קיבלו עדיפות על פני כל שאר הקווים. בנוסף להובלה לרשת הנמלים בתוך בבעלות החברה, היא העבירה פחם גם לוורינגטון שם הקרונות נאספו על ידי רכבות חברת לונדון וצפון-מערב (LNWR) ומשם הועברו לנמלים בצפון אנגליה או וסקוטלנד. לאורך שנות המלחמה, הצי המלכותי השתמש בכמעט שישה מיליון טונות של פחם, זאת בנוסף לפחם שנדרש לתעשייה. בנוסף לנטל זה, יותר מ-25,000 עובדי החברה גוייסו לשורות הכוחות הבריטים, מתוכם 2,525 נהרגו במלחמה[3].
לאחר המלחמה גבר החשש שהממשלה הבריטית לא תחזיר את השליטה על חברות הרכבת, אך לבסוף ב-1 בינואר 1923 הממשלה הפריטה חזרה את החברות אך באופן שבו 120 החברות השונות יאוגדו לארבע חברות בלבד. הרכבת המערבית הגדולה נותרה באופן כללי באותו מצב, בשונה מהחברות האחרות שמה נותר זהה ואזורי השירות שלה לא השתנו; היא אף קיבלה לידייה עוד כ-900 קילומטרים של מסילת ברזל, 18,000 עובדים נוספים ו-700 קטרים נוספים מחברות קטנות יותר שסופחו לתוכה. בתקופה זו, עם החזרה לפעילות הרגילה והשאיפה להגדיל את מהירות (וכן להוריד את זמני הנסיעה) של הרכבות, פותחה אחת מסדרות הקטרים המוצלחות של החברה – סדרת קסטל (Castle), בעלת מנוע קיטור ארבע-צילינדרים וקונפיגורציית 4-6-0. הסדרה שפותחה אחריה - סדרת קינג (King), הייתה אף היא מוצלחת מאוד ופותחה למשא כבד יותר, שתי סדרות אלו הפכו במהרה לסוס העבודה של החברה במהלך שנות ה-30 וה-40 והמשיכו להיות בשימוש עד לדעיכה ברכבות הקטר של שנות ה-50 וה-60[3].
בפברואר 1934 השיקה החברה את קרונוע הדיזל הראשון בבריטניה. הקרנועים הראשונים כללו מנוע דיזל AEC בעל 130 כוח סוס ומושבים ל-69 נוסעים, בעוד שדגמים מאוחרים יותר כללו זוג מנועי AEC בעלי 130 או 105 כוחות סוס עם מושבים ל-104 נוסעים (בדגם האחרון). רכבות אלו כללו שירותים ומזנון והפכו לפופולרים במיוחד בקווים קצרים ובקווים ישירים בין ברמינגהאם לקארדיף. אחרוני הקנועים יוצרו ב-1942 ונותרו בשימוש עד 1962, כיום מתוך סך הכל 38 קרנועים שיוצרו, שלושה נמצאים בשימור מהם שניים בתצוגה סטטית במוזיאון ואחד במצב נוסע[4].
הלאמת הרכבת המערבית הגדולה
עריכה
לאחר מלחמת העולם השנייה נבחרה ממשלת לייבור, שבין יתר הרפורמות שקבעה ברחבי הממלכה המאוחדת החליטה להלאים את חברות הרכבת המסחריות בבריטניה. באותה עת, לאחר איחודי חברות הרכבת ב-1921 (תהליך שהרכבת המערבית הגדולה להתחמק ממנו), שלטו ברשת הרכבות ארבע חברות שכונו "ארבעת הגדולות"; לצד המערבית הגדולה, אלו כללו את הרכבת הלונדונית וצפון-מזרחית (LNER), הרכבת הלונדונית, מידלנדס וסקוטית (LMS) והרכבת הדרומית (SR).
ב-1 בינואר 1948 הולאמו חברות הרכבת, כולל הרכבת המערבית הגדולה, לתוך החברה הממשלתית בריטיש רייל. אולם, לאחר בעיות ניהול מרובות, שירותי הנוסעים וניהול הקווים הופרטו חלקית על בסיס שיטת מכרז ב-1965, וכך הוקמה חברת פירסט גרייט ווסטרן ששימרה את שם חברת הרכבת המערבית ההיסטורית וגם כיום משרתת חלק נרחב מאזורי הפעילות שלה[3].
נכסים
עריכהבעת הלאמת הרכבת המערבית הגדולה בינואר 1948, החברה כללה מספר רב של נכסים[3], בהם:
- הון כולל: 167,959,878 ליש"ט
- אורך מסילות כולל: 14,876 קילומטר
- קטרי קיטור: 3,857
- רכבות דיזל: 37
- אוניות קיטור: 9
- קרונות משא: 87,403
- קרונות נוסעים: 8,368
- כלי תחבורה אחרים: 5,035
- תעלות בבעלות מלאה/חלקית: 10; באוך כולל של 334 קילומטרים
- נמלים ומבדוקים בבעלות מלאה/חלקית: 16
- מלונות: 5
- בתים: 3,831
- מספר עובדים כולל: 113,601 (מרץ 1947)
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
- אתר מוזיאון STEAM בסווינדון.
- The Story of the G.W.R., Railway Wanders of the World
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 3 John Daniel, Great Western history, 1835 – 1892, GreatWestern.org.uk, 2013
- ^ The Great Western Railway, Railway Wonders of the World
- ^ 1 2 3 4 5 John Daniel, Great Western history, 1892 – 1948, GreatWestern.org.uk, 2013
- ^ British Diesel Rail Coaches, English Rail History, 2012 (ארכיון)