מפלגת הלייבור (הממלכה המאוחדת)

מפלגת שמאל בריטית, ומפלגת השלטון בבריטניה
(הופנה מהדף לייבור)

מפלגת הלייבוראנגלית: Labour Party ; מפלגת העבודה) היא מפלגת מרכז-שמאל[2][3][4] בריטית ומפלגת השלטון בראשותו של קיר סטארמר. היא הוקמה בשנת 1900, ומאז 1920 הייתה המפלגה החשובה במרכז-שמאל בממלכה המאוחדת, והבולטת בין מפלגות המרכז-שמאל באנגליה, סקוטלנד וויילס אך לא בצפון אירלנד. היא המפלגה המובילה בקואליציה בממשלת ויילס, ומפלגת האופוזיציה העיקרית של הפרלמנט הסקוטי.

מפלגת העבודה (בריטניה)
Labour Party (UK)
מדינה הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת
שם רשמי Labour Party
מנהיגים קיר סטארמר
מזכיר כללי ג'ני פורמבי
תקופת הפעילות 27 בפברואר 1900 – הווה (124 שנים)
אידאולוגיות סוציאל-דמוקרטיה[1]
סוציאליזם דמוקרטי[דרוש מקור][מפני ש...]
מטה הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת רחוב ויקטוריה מס' 105, לונדון, אנגליה, הממלכה המאוחדת
מיקום במפה הפוליטית מרכז-שמאל[2][3][4]
ארגונים בינלאומיים האינטרנציונל הסוציאליסטי
צבעים רשמיים אדום
נציגויות בפרלמנטים
בית הנבחרים הבריטי
412 / 650
בית הלורדים
181 / 795
labour.org.uk

בתחילת שנות העשרים החלה המפלגה לעבור את המפלגה הליברלית במספר מצביעיה ובהשפעתה, ומאז הייתה מספר תקופות בשלטון בבריטניה. בתחילה בממשלות מיעוט בראשות רמזי מקדונלד בשנות העשרים, לאחר מכן כשותפה בכירה בקואליציית המלחמה של וינסטון צ'רצ'יל במהלך מלחמת העולם השנייה, כמפלגה בעלת רוב פרלמנטרי בהנהגת קלמנט אטלי בין 1945 ל-1951, בהנהגת הרולד וילסון בין 1964 ל-1970, ושוב, אם כי ברוב מצטמצם והולך, בהנהגת וילסון וג'יימס קלהאן בין 1974 ל-1979. לאחר תקופה ארוכה של שלטון השמרנים בהנהגת מרגרט תאצ'ר ויורשה ג'ון מייג'ור, שבה המפלגה לשלטון ב-1997 תחת הכינוי "הלייבור החדש", שרמז על דרך אידאולוגית חדשה, ומרכזית יותר, ומאז היא הייתה בשלטון בהנהגת טוני בלייר וגורדון בראון. ב-2010 איבדה המפלגה את הרוב בפרלמנט, והפכה למפלגה השנייה בגודלה, ומפלגת האופוזיציה העיקרית בבריטניה. בשנת 2024 שוב הפכה למפלגה הגדולה ביותר, לאחר 14 שנים של שלטון המפלגה השמרנית.

המפלגה שלחה מטעמה 13 נציגים אל הפרלמנט האירופי. היא חברה באיחוד המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות האירופי, מפלגת הסוציאליסטים האירופאים, וגם באינטרנציונל הסוציאליסטי.

אידאולוגיה ומצע

עריכה

המפלגה צמחה מתוך תנועת האיגודים המקצועיים ותנועות סוציאליסטיות אוטופיות שרווחו באנגליה בשלהי המאה ה-19. המפלגה מתארת עצמה כמפלגה סוציאליסטית דמוקרטית.

באופן היסטורי הייתה המפלגה מחויבת לסוציאליזם, כפי שפירטה ב"סעיף 4" לחוקת המפלגה, אותו ניסח סידני וב: ”להבטיח לעובדי הכפיים ולעובדי השכל את מלוא פירות יצרנותם ואת החלוקה השוויונית ביותר האפשרית על בסיס הבעלות הציבורית באמצעי הייצור, ההפצה והחילופין, ואת המערכת הטובה ביותר הניתנת להשגה של ניהול ושליטה בכל תעשייה ובכל שירות.” סעיף זה פורש במהלך השנים כמתווה דרך סוציאליסטית ומדבר על הלאמה, על זכויות עובדים מוגברות, ועל צורה של מדינת רווחה ובה מממנת המדינה את שירותי הבריאות והרווחה.

במהלך השנים בהן שהתה המפלגה באופוזיציה, משנת 1979 ועד 1997, שנות שלטון המפלגה השמרנית בראשות מרגרט תאצ'ר, נעה המפלגה אל מעבר לדעות אלו, ואימצה אידאולוגיה של שוק חופשי, ושל "הדרך השלישית", ואף קראה לעצמה בשם "הלייבור החדש". בשנת 1995 החליפה המפלגה את סעיף 4 בסעיף חדש, המתאר טוב יותר את האידאולוגיה החדשה של בלייר וממשיכיו:

”מפלגת הלייבור היא מפלגה דמוקרטית סוציאליסטית. היא מאמינה שבכוח המאמץ המשותף שלנו ניתן להשיג יותר מאשר אנו משיגים לבד, על מנת ליצור לכל אחד מאיתנו את האמצעים לממש את הפוטנציאל האמיתי שלנו וליצור לכולנו קהילה בה כוח, עושר והזדמנות הם בידי הרבים ולא בידי המעטים, ושבה הזכויות מהן אנו נהנים משקפות את החובות שאנו חבים, ובה אנו חיים יחדיו, כבני חורין, ברוח של סולידריות, סובלנות וכבוד הדדי.”

כנגד הסעיף המחודש נמתחה ביקורת שהוא מעורפל, לא ברור ומתחמק מכל מחויבות סוציאליסטית כלשהי.

מבנה, ארגון וחוקה

עריכה

מפלגת הלייבור היא ארגון המורכב מ"מפלגות לייבור מחוזיות" (המאחדות את חברי הלייבור במחוז בחירה מסוים), איגודי עובדים מסונפים, המזהים עצמם ישירות עם המפלגה, חברות סוציאליסטיות והמפלגה הקואופרטיבית המטיפה לקידום הרעיון הקואופרטיבי, ונמצאת בהסכם עם הלייבור. חברי הפרלמנט הבריטי שייכים ל"סיעת הלייבור הפרלמנטרית" (Parliamentary Labour Party) וחברי הפרלמנט האירופי ל"סיעת הלייבור הפרלמנטרית האירופאית" (European Parliamentary Labour Party). הגופים המחליטים במישור הלאומי כוללים את "הוועדה המבצעת הלאומית" (National Executive Committee), "ועידת מפלגת הלייבור" (Labour Party Conference) ו"פורום המדיניות הלאומי" (National Policy Forum) אם כי בפועל, ההחלטות מתקבלות על ידי המנהיגות הפרלמנטרית. מעמדה של ועידת הלייבור השתנה בשנים האחרונות, כאשר בעבר הייתה הוועידה המקום בו הוחלטו נושאי מדיניות חשובים, כיום הוועידה היא כינוס הכולל יותר נאומים בנושאים שונים, דוברים אורחים, שאלות ותשובות למנהיגי המפלגה, בעוד שגיבוש המדיניות עבר יותר לפורום המנהיגות הלאומית.

במשך שנים לא אפשרה מפלגת הלייבור לתושבי צפון אירלנד להירשם כחברים במפלגה, אך הביעה תמיכתה במפלגה מקומית בשם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ולייבור. בוועידת המפלגה ב-2003 הושמעה הדעה כי מבחינה משפטית המפלגה אינה יכולה שלא לאפשר לתושביו של מחוז בממלכה להירשם כחברים, ובעקבות זאת אורגנה בצפון אירלנד "מפלגת לייבור מחוזית" באופן בה היא מאורגנת ביתר המחוזות, אך נציגי המפלגה אינם מתמודדים בבחירות.

בסיסה ההיסטורי של המפלגה בתנועת האיגודים המקצועיים הביא לכך שבמשך השנים הברית עם האיגודים הייתה למאפיין של המפלגה. בשנים האחרונות ברית זו התערערה במקצת, כאשר ב-2004 נאלצה המפלגה להוציא משורותיה את איגוד התובלה הגדול RMT, שאיפשר לחבריו בסקוטלנד לתמוך במפלגה הסוציאליסטית הסקוטית. איגודים אחרים עמדו בפני דרישה להקטין את תמיכתם הכלכלית במפלגה, ולחפש ייצוג פוליטי יעיל יותר למטרותיהם.

היסטוריה

עריכה

שורשיה של המפלגה

עריכה
 
רוברט קנינגהם-גרהם

שורשיה של מפלגת הלייבור נמצאים בסוף המאה ה-19. בתקופה זו בה רפורמה פוליטית הלכה והרחיבה את זכות הבחירה, נראה כי המפלגה הליברלית שנשאה את דגל הרפורמה, אינה מייצגת היטב את קולות מעמד הפועלים, שעקב הרחבת זכות הבחירה קיבל חשיבות פוליטית והיה ראוי לייצוג משלו.

באותה תקופה הייתה הממלכה המאוחדת בין המדינות המתועשות בעולם, והמובילה בתהליכים של עיור ותיעוש. באופן ספונטני החלו לקום איגודי עובדים, ולפעול למען האינטרסים של הפועלים, במאבק על תנאי עבודה ושכר הוגנים. כמה חברים באיגודים חשו בצורך בתנועה פוליטית שתתמוך במאבקיהם. על אף שהליברלים תמכו במספר מועמדים שהוצעו על ידי האיגודים, נראה היה כי אין בכך די. במקביל קמו תנועות סוציאליסטיות. בבריטניה הייתה קיימת מסורת של סוציאליזם אוטופי, עוד מתקופת רוברט אואן. ממשיכיו הרעיוניים הקימו את האגודה הפביאנית, שמשכה בעיקר אינטלקטואלים בני המעמד הבינוני. תנועות ומפלגות סוציאליסטיות החלו לקום, וכך בסוף המאה ה-19 כבר היו קיימות "הפדרציה הסוציאל-דמוקרטית" ו"מפלגת הלייבור הסקוטית". שלא כמפלגות פועלים אחרות שקמו ברחבי אירופה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, ובמיוחד בשונה מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה, לא לווה הסוציאליזם הבריטי במחויבות לדוגמה המרקסיסטית, והתבטא ברפורמיזם מתון, בנוסח תנועת האיגודים המקצועיים, שראה בראש ובראשונה את צרכיו הפרקטיים של מעמד הפועלים, ולא הטיף למהפכה.

מפלגת הלייבור הסקוטית הוקמה על ידי רוברט קנינגהם-גרהם, שהיה חבר הפרלמנט הבריטי הראשון שהצהיר על עצמו כסוציאליסט, על אף שנבחר מאז 1886 מטעם המפלגה הליברלית, וכן קייר הארדי, כורה סקוטי שהיה פעיל מזה שנים באיגודים המקצועיים באזורי המכרות. ב-1892 נבחר הארדי לפרלמנט מטעם מחוז ווסטהאם דרום. כחבר פרלמנט תמך הארדי במס הכנסה פרוגרסיבי, חינוך חינם, קצבאות זקנה, ביטולו של בית הלורדים וזכות הצבעה לנשים. ב-1893 הקים הארדי את מפלגת הלייבור העצמאית, מתוך שאיפה כי זו תצליח להביא לבחירת מועמדים סוציאליסטיים נוספים לפרלמנט.

בבחירות הכלליות של שנת 1895 התמודדו 28 מועמדים מטעם מפלגת הלייבור העצמאית, אך הם זכו רק ב-44,325 קולות, וגם הארדי איבד את מושבו. הארדי הבין כי על מנת להצליח בבחירת נציגי הפועלים לפרלמנט, הכרחי ליצור שיתוף פעולה בין כל קבוצות השמאל הקטנות[5].

ועדת הייצוג של הלייבור

עריכה
 
קייר הארדי, ממנהיגיה הראשונים של מפלגת הלייבור

ב-1899 חבר באיגוד עובדי הרכבת בדונקסטר בשם תומאס ר. סטילס, הציע בסניף האיגוד שלו כי תיקרא וועידה מיוחדת על מנת לאחד את כל ארגוני השמאל לגוף יחיד שיקדם את מועמדי השמאל בכל מחוזות הבחירה לפרלמנט. ההצעה עברה את כל השלבים באיגוד, והוועידה כונסה ב"ממוריאל הול" ברח' פרינגדון בלונדון ב-26 בפברואר עד ה-27 בפברואר 1900. לוועידה הגיעו נציגים ממגוון רחב של ארגוני שמאל, איגודי פועלים ותנועות סוציאליסטיות.

לאחר דיון, הסכימו הנוכחים להצעתו של הארדי כי יקימו "קבוצת לייבור (עבודה) מוגדרת בפרלמנט, שיהיו לה מצליפים משלה, מדיניות משלה, ותשתף פעולה עם כל צד שיקדם חקיקה לטובת האינטרסים של העבודה." מכך נוצרה התאגדות שנקראה "ועדת הייצוג של הלייבור", ומטרתה לתאם את המאמצים לתמוך בבחירת חברי פרלמנט הנתמכים על ידי האיגודים המקצועיים, ומייצגים את אוכלוסיית מעמד הפועלים. להתאגדות החדשה לא היה מנהיג פורמלי, ובהיעדר מנהיג נבחר רמזי מקדונלד למזכיר. מקדונלד עמד אל מול המשימה הקשה לאחד את הפלגים השונים שייצגה "ועדת הייצוג". בבחירות הכלליות ב-1900 שכונו "בחירות החאקי", היה הנושא העיקרי המאבק בין השמרנים ובין הליברלים על רקע מלחמת הבורים השנייה. מסע הבחירות של "ועדת הייצוג" לא היה אפקטיבי, הן בשל האווירה הכללית, והן בשל הקרבה של ייסוד הוועדה למועד הבחירות. כלל ההוצאות שהוציאה הוועדה על קידום המועמדים היה 33 לירות שטרלינג. רק 15 מועמדים זכו לתמיכת הוועדה, ומתוכם נבחרו שניים. קייר הארדי וריצ'רד בל.

התמיכה ב"וועדת הייצוג" גברה ב-1901 על רקע "פרשת טאף וייל", עימות בין שובתים ובין חברת הרכבות שהסתיים בכך שהשובתים צוו על ידי בית המשפט לפצות את החברה ב-23,000 שטרלינג בשל הנזקים שנגרמו לה בשביתה. פסק הדין התקדימי הפך, למעשה, את השביתה לבלתי חוקית בכל רחבי בריטניה, והביא לכך שבעלי עסקים יוכלו לדרוש פיצוי מהאיגוד המקצועי, ובכך עיקר מכל תוכן את פעולת האיגוד. ממשלתו השמרנית של ארתור בלפור נתפסה כמייצגת את האינטרס של העסקים הגדולים. באופן מסורתי ייצגו הליברלים את אנשי העסקים, והשמרנים את האצולה הקרקעית. עתה נתפסו שתי המפלגות כמי שמנוכרות לאינטרסים של הפרולטריון התעשייתי.

בבחירות הכלליות ב-1906 זכו נציגי הוועדה ב-29 מושבים. הישג זה נתמך בהצלחתו של מקדונלד להגיע להסכם עם הליברלים, אותם ייצג בנו של ויליאם יוארט גלאדסטון, הרברט ג'ון גלאדסטון, שמטרתו הייתה להימנע מפיצול הקולות, ולהביא לבחירת נציג לייבור או ליברלים במחוזות בהן פיצול הקול עלול להביא לבחירתו של נציג השמרנים.

בכינוס הראשון שלאחר הבחירות, החליטו חברי הסיעה להיקרא באופן רשמי "מפלגת הלייבור", וכך קמה באופן רשמי המפלגה ב-15 בפברואר 1906. קייר הארדי, שהיה מנהיג המפלגה בתקופת ייסודה, נבחר ליושב ראש של המפלגה החדשה, ולמעשה למנהיגה, כאשר זכה ביתרון של קול אחד על דייוויד שאקלטון. בשנים הראשונות של המפלגה התבססה המפלגה על ציבור הבוחרים של מפלגת הלייבור העצמאית, מכיוון שהמפלגה לא ניהלה רישום של חבריה עד לשנת 1918 והארגונים והסיעות שהרכיבו אותה המשיכו ברישום חברים עצמאי. חלק ניכר מהתומכים במפלגה מהמעמד הבינוני ושורות האינטלקטואלים הגיעו משורות האגודה הפביאנית. ניצחון הליברלים בבחירות ב-1906 והצלחתה היחסית של מפלגת הלייבור, הביאו לביטול פסיקת "טאף וייל", כהישג המעשי הראשון של תנועת הפועלים החדשה.

שנותיה הראשונות של המפלגה

עריכה

בבחירות הכלליות שנערכו בבריטניה ב-1910 זכתה המפלגה ב-42 מושבים, הישג משמעותי לאור העובדה כי ב-1909 קבע בית הלורדים בהחלטה הנקראת "החלטת אוסבורן" כי האיגודים המקצועיים לא יוכלו לממן מועמדים בבחירות. הממשלה הליברלית השלטת סירבה להפוך החלטה זו בחקיקה של הפרלמנט. עם זאת הסכימו הליברלים לאפשר מתן משכורת לחברי הפרלמנט, על מנת שהאיגודים המקצועיים לא יצטרכו לממן את משכורתם של נציגיהם, דבר שנאסר בהחלטת אוסבורן. ב-1913, אל מול לחץ של האיגודים המקצועיים, חוקקה הממשלה הליברלית חקיקה שאפשרה לאיגודים לסייע במימון חברי הפרלמנט מטעמם.

במהלך מלחמת העולם הראשונה נחצתה המפלגה בין תומכי המלחמה ומתנגדיה. רמזי מקדונלד שהיה מתנגד למלחמה, התפטר ממנהיגות הסיעה הפרלמנטרית, והוחלף בארתור הנדרסון. הנדרסון צורף לקבינט המלחמה של הרברט הנרי אסקווית' והפך לחבר הלייבור הראשון ששימש במשרת שר בבריטניה.

על אף תמיכת הנהגתה הרשמית של המפלגה במלחמה, מפלגת הלייבור העצמאית, שהייתה עדיין קשורה מבחינה ארגונית למפלגת הלייבור, הייתה מכשיר מרכזי בהתנגדות לגיוס ובארגונים שהתנגדו למלחמה. כך גם גוף נוסף בשם המפלגה הסוציאליסטית הבריטית שהיה קשור עם הלייבור, ויזם שורה של שביתות.

ב-1917 התפטר הנדרסון מראשות המפלגה, בשל הקריאות לאחדות המפלגה, והוחלף בויליאם אדמסון, שהוחלף ב-1921 בג'ון רוברט קליינס. בתקופה זו החלה המפלגה הליברלית לדעוך במהירות, וסבלה מפיצול שאיפשר ללייבור לקבל את קולותיהם של רבים מתומכי הליברלים לשעבר.

אל הבחירות הכלליות שנערכו בשנת 1922, התייצבה המפלגה הליברלית כשהיא מפוצלת בין פלג בהנהגת הרברט הנרי אסקווית' ובין פלג בהנהגת דייוויד לויד ג'ורג'. על אף ניצחונם של השמרנים בהנהגת אנדרו בונאר לאו, הייתה זו פריצתו הגדולה של הלייבור בהנהגת קליינס, שזכה ב-142 מושבים בפרלמנט, יותר משתי מפלגות הליברלים גם יחד, והפך למפלגה השנייה בגודלה. לראשונה היה מנהיג הלייבור ליושב ראש האופוזיציה. לאחר הבחירות שב מקדונלד לפעילות, ונבחר למנהיג המפלגה.

ממשלת הלייבור הראשונה

עריכה
 
רמזי מקדונלד

הבחירות הכלליות ב-1923 נסבו על הצעתם של השמרנים בנוגע למכסי מגן. על אף שהשמרנים זכו ברוב הקולות ונותרו המפלגה הגדולה ביותר, הם איבדו את הרוב שהיה להם בפרלמנט, לטובת מפלגות שתמכו בסחר חופשי. כך, בהימנעות הפלג הליברלי בראשות אסקווית', הצליח מקדונלד להקים ממשלת מיעוט, והיה לראש הממשלה הראשון מטעם הלייבור בינואר 1924, על אף ששלט ב-191 חברי פרלמנט, פחות משליש הבית.

הממשלה, שהייתה תלויה בתמיכתם הפאסיבית של הליברלים, לא הצליחה לקדם חקיקה סוציאליסטית. האמצעי החשוב היחיד היה חוק הדיור של ויטלי, שהחל בתוכנית לבניית חצי מיליון יחידות דיור שאמורות היו להיות מושכרות למשפחות מעמד הפועלים.

הממשלה החזיקה מעמד רק תשעה חודשים, והתפרקה בעקבות "פרשת קמפבל", בה הואשם עיתונאי קומוניסטי בשם קמפבל שפרסם "מכתב פתוח לחיילים" בהסתה למרד. בלחץ חברי פרלמנט של הלייבור נאלצה ממשלת מקדונלד להורות לתובע הכללי לעכב את ההליכים כנגד קמפבל. הליברלים ראו בכך סימן כי הממשלה נמצאת תחת שליטת גורמים שמאלנים קיצוניים, והעלו הצעה להקמת ועדת חקירה של בית הנבחרים שתחקור את ההחלטה לעכב את ההליכים כנגד קמפבל. מקדונלד הכריז כי ההצבעה היא הצבעת אי אמון כנגד ממשלתו, והפסיד.

בבחירות הכלליות שנערכו ב-1924, נוהלה תעמולה שהציגה את הלייבור כגוף קיצוני, בנוסח הבולשביקים ברוסיה. ארבעה ימים לפני הבחירות התפרסם בעיתונות הבריטית מכתב זינובייב שנשלח כביכול מממשלת ברית המועצותגריגורי זינובייב לכאורה) אל הקומוניסטים הבריטים, וקרא להם לפעול באופן מוגבר "לפיתוח הלניניזם בבריטניה ובמושבות". המכתב היה כפי הנראה זיוף, אך פרסומו היה מזיק במיוחד במערכת הבחירות, וקשר את הלייבור למזימה בולשביקית ליצירת מהפכה קומוניסטית בבריטניה. על אף שהלייבור זכה ביותר קולות מאשר במערכת הבחירות של 1923 הצליחו השמרנים לשוב לשלטון, כאשר הצליחו לקבל קולות רבים שניתנו בעבר לליברלים.

בשנות האופוזיציה המשיך מקדונלד להנהיג את המפלגה ולהציגה כגוף מתון. במהלך השביתה הכללית בבריטניה בשנת 1926 אף יצא כנגד השובתים, וטען כי הדרך היחידה לרפורמה סוציאלית היא באמצעות הקלפי.

ממשלת הלייבור השנייה 1929–1931

עריכה

בבחירות הכלליות בשנת 1929 הפכה מפלגת הלייבור לראשונה למפלגה הגדולה ביותר בבית הנבחרים הבריטי. המפלגה זכתה ב-287 מושבים וב-37.1% מהקולות. עם זאת, עדיין נזקק מקדונלד לתמיכת הליברלים על מנת להקים ממשלת מיעוט. מקדונלד מינה לממשלה את השרה הראשונה בתולדות בריטניה, מרגרט בונפילד, ששימשה כשרת התעסוקה.

עד מהרה מצאה הממשלה את עצמה במשבר. התמוטטות הבורסה ב-1929 שהובילה אל השפל הגדול אירעה זמן קצר לאחר עליית מקדונלד לשלטון, והאירועים השפיעו על בריטניה בעוצמה. עד לסוף 1930 הוכפל מספר המובטלים והגיע ליותר משניים וחצי מיליונים. הממשלה התקשתה למצוא תשובות יעילות למשבר. הכלכלן ג'ון מיינארד קיינס הציע להמריץ את הכלכלה באמצעות פיחות והשקעות ממשלתיות, תוך זניחת המחויבות לאיזון תקציבי. מקדונלד ושר האוצר סנודן בחרו באמצעים השמרניים, של קיצוץ בהוצאות, והדבר עורר התנגדות מצד ארגוני עובדים וגם מצד חלק משרי הממשלה, שהבהירו כי יסרבו לכהן בממשלה שתנקוט מדיניות כזו. כאשר החריף המצב הכלכלי הסכים מקדונלד להקים ממשלה לאומית ביחד עם המפלגה השמרנית והמפלגה הליברלית.

ב-24 באוגוסט 1931 התפטר מקדונלד, פיזר את ממשלתו, והקים מיד ממשלה חדשה בה שותף מספר קטן של שרי הממשלה הקודמת לצד שרים ממפלגות אחרות. צעד זה הביא לרוגז גדול במפלגת הלייבור שראתה בו משום בגידה. מקדונלד ותומכיו גורשו מהמפלגה, ומיד הקימו מפלגה חדשה: ארגון הלייבור הלאומי, ומפלגת הלייבור, אותה שב והנהיג ארתור הנדרסון, שבה אל האופוזיציה. בבחירות שנערכו ב-1931 ניצחו המפלגות שהרכיבו את "הממשלה הלאומית", על אף שמפלגתו החדשה של מקדונלד זכתה רק ל-13 מושבים בפרלמנט זכו השמרנים ל-470 מושבים, ואילו הלייבור הפסיד 225 מושבים, וזכה ב-52 מושבים בפרלמנט בלבד. הייתה זו תבוסה ניצחת. רוב חברי המפלגה המכהנים בפרלמנט איבדו את מושביהם, ובהם מנהיג המפלגה הנדרסון. מבין שרי המפלגה שמרו על מושבם רק קלמנט אטלי, ג'ורג' לנסבורי וסטפורד קריפס. לנסבורי, שהיה הבכיר מבין השלושה קיבל את תואר מנהיג המפלגה, ואטלי היה לסגנו.

באופוזיציה בשנות השלושים

עריכה

המפלגה ספגה מכה חמורה, ממנה התקשתה להתאושש. ב-1932 פרשה מהמפלגה מפלגת הלייבור העצמאית ויצאה לדרך עצמאית שהובילה לבסוף לדעיכתה. לנסבורי, מנהיג המפלגה, נקט בעמדה שליוותה את הלייבור במהלך שנות העשרים ותחילת שנות השלושים, של התנגדות לחימוש ושאיפה למימוש ביטחון קולקטיבי במסגרת חבר הלאומים. עם עליית הפשיזם והנאציזם, נראתה עמדה זו כרלוונטית פחות ופחות. לנסבורי היה פציפיסט מושבע, שאף ביקר באמצע שנות השלושים את היטלר ואת מוסוליני בניסיון להגיע עמם להבנות. בספטמבר 1935 החליטה ועידת המפלגה כי המפלגה תתמוך בסנקציות של חבר הלאומים כנגד איטליה הפשיסטית אם זו תמשיך בתוקפנותה באתיופיה. בתגובה התפטר לנסבורי, ומינה את קלמנט אטלי למחליפו בהנהגת המפלגה, כאשר נותרו ימים ספורים עד הבחירות.

אטלי הוביל את מפלגת הלייבור להישג יחסי בבחירות של 1935; המפלגה זכתה ב-154 מושבים, והיה זה ההישג הגדול ביותר שהשיגה עד אז. על אף הישג זה הצליחו השמרנים לשמור על הרוב בפרלמנט, וסטנלי בולדווין שב ומונה לראש הממשלה. בסמוך לאחר הבחירות, בנובמבר 1935, התקיימו הבחירות למנהיגות הלייבור, בהן זכה אטלי. בתפקידו כראש הלייבור הרחיק את המפלגה מעמדותיו הפציפיסטיות של לנסבורי, ועמד בין הקוראים לחימוש, ולעמידה תקיפה מול היטלר ומוסוליני, בניגוד לעמדתו של ראש הממשלה נוויל צ'מברלין, שתמך במדיניות של "פיוס" אל מול האיום הנאצי. ב-1937 החליטה המפלגה להתנגד למדיניות "הפיוס" של צ'מברלין, וזאת בעיקר בשל עמדתם של ארנסט בווין ויו דאלטון. עם זאת, היה אטלי נחוש בדעתו לאחד את שורות מפלגתו, ועמד אל מול ניסיונות ליצור "חזית עממית" כנגד הפשיזם עם מפלגות אחרות, לרבות המפלגה הקומוניסטית הבריטית. כאשר מנהיגי השמאל במפלגתו סטפורד קריפס ואניירין בוואן המרו את פיו והמשיכו להטיף לגיבוש חזית עממית, לא היסס להוציאם משורות המפלגה.

בקואליציית המלחמה של צ'רצ'יל

עריכה
 
הלורד שומר החותם אטלי מבקר פועלות במפעל תחמושת בהרפורד בשנת 1941

כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה נותרה המפלגה באופוזיציה. מנהיגיה רצו, מחד, לסייע ולהראות נאמנות במאבק המלחמתי, אותו חזו ומפניו הזהירו מזה שנים. מאידך, סברו כי נוויל צ'מברלין אינו האיש הראוי לעמוד ליד הגה השלטון. כאשר פרצה המערכה על צרפת במאי 1940, נקראו מנהיגי הלייבור אל צ'מברלין והביעו דעתם כי יתמכו בממשלה אם ראשה יוחלף בווינסטון צ'רצ'יל. כאשר הוחלף צ'מברלין בצ'רצ'יל, הצטרפה המפלגה אל הממשלה, ונוצרה "קואליציית המלחמה" שהחזיקה מעמד כמעט עד לסוף המלחמה. אל הקואליציה צורפו, פרט לאטלי, שמונה למשרת הלורד שומר החותם גם גרינווד, יו דאלטון, ארנסט בווין, הרברט מוריסון, אלן וילקינסון ואלברט ויקטור אלכסנדר שמונה ללורד הראשון של הימייה. תפקיד מרכזי ניתן לסטפורד קריפס שמונה לשגריר במוסקבה.

תפקידו של אטלי במהלך המלחמה היה תפקיד מרכזי. יחד עם צ'רצ'יל נשא בעול הנהגת המדינה, כסגן ראש הממשלה תפקיד שנוצר למענו. במהלך ממשלת הקואליציה שמשלה בבריטניה מ-1940, ניהלו את המדינה שלושה גופים. צ'רצ'יל היה יושב ראש של "קבינט המלחמה" שעסק בניהולה של המלחמה וניהול יחסי החוץ, ושל "ועדת ההגנה" שעסקה בענייני המשק המלחמתי. אטלי, שהיה חבר גם בשני הגופים האחרים, היה יושב ראש "ועדת הלורד הנשיא", שעסקה בניהול העניינים האזרחיים.

במהלך המלחמה הקדישה המפלגה מחשבה רבה לדרך בה תשוקם החברה הבריטית ותחודש לאחר המלחמה. דו"ח בוורידג' שיזמה הממשלה בשנת 1942, היה מסמך שכתב הכלכלן ויליאם בוורידג', ובו פירט את הדרכים בהן ניתן יהיה לבנות בבריטניה חברה צודקת יותר, בה תומכת המדינה באזרח בצורה של מתן גמלאות המלוות את האזרח "מעריסה ועד קבר". הלייבור אימץ את המסמך, בעוד שצ'רצ'יל הודיע בבית הנבחרים כי לא יישם את הדו"ח מיד. צ'רצ'יל נשא נאום, ב-21 במרץ 1943 ובו הזהיר את הציבור שלא לצפות לשינויים חברתיים הכרוכים בהוצאות גדולות של המדינה לאחר המלחמה.

בוועידת המפלגה בדצמבר 1944, קיבלה המפלגה החלטה פרו-ציונית, שקראה לעליית המוני יהודים ולחילופי אוכלוסייה: "יש לעודד את הערבים לצאת מהארץ ואת היהודים לבוא אליה". כמו כן, קראה "להרחיב את גבולותיה הנוכחיים של ארץ ישראל תוך הסכם עם מצרים, סוריה ועבר הירדן"[6].

ממשלות אטלי

עריכה

לאחר סיום המלחמה באירופה, במאי 1945 דרש הלייבור קיומן של בחירות באוקטובר. הבחירות לא התקיימו משנת 1935 בשל המלחמה. צ'רצ'יל סבר שיש לדחות את הבחירות עד לאחר הניצחון על יפן, שהניחו שיתרחש כשנה וחצי לאחר מכן. משהודיע אטלי לצ'רצ'יל כי מפלגתו עומדת על קיום הבחירות, פיזר צ'רצ'יל את הפרלמנט וקיים בחירות בזק בחודש יולי. ההנחה הייתה כי צ'רצ'יל, שייצג באישיותו את עמידת הגבורה של בריטניה בשנות המלחמה, יהיה המנצח הגדול מהבחירות שנערכו כאשר חיילים בריטים עדיין נלחמו במזרח הרחוק. להפתעת הכל, ובמיוחד להפתעתו של צ'רצ'יל, שנסע לוועידת פוטסדאם כאשר הוא סבור שהניצחון בכיסו, זכה הלייבור בניצחון גדול, וברוב של 145 קולות בפרלמנט, שאיפשר לו בפעם הראשונה להקים ממשלה המתבססת על רוב פרלמנטרי של הלייבור.

לממשלתו של אטלי נכנסו אישים בעלי כישרון שהמתינו מזה שנים לבצע את תוכניותיהם הרדיקליות. פרט לאטלי כראש הממשלה, כיהנו בה גם הרברט מוריסון כסגן ראש הממשלה, ארנסט בווין כשר החוץ, יו דאלטון כשר האוצר, עמנואל שינוול כשר המלחמה, אניירין בוואן כשר הבריאות, וסטפורד קריפס כנשיא לשכת המסחר.

הממשלה התמודדה עם בעיות קשות ביותר מבית ומחוץ. בנושאי מדיניות חוץ עסקה ממשלת אטלי בארבעה נושאים - שיקום אירופה לאחר המלחמה, תחילתה של המלחמה הקרה, ייסוד האומות המאוחדות ודה-קולוניזציה. ממשלתו של אטלי הייתה אחראית לתהליכי הדה-קולוניזציה הראשונים והחשובים ביותר של האימפריה הבריטית, ובראשם מתן העצמאות להודו. בתקופת כהונת הממשלה חולק שטח הממשל הבריטי בהודו לשתי מדינות - פקיסטן המוסלמית, והודו. החלוקה התבצעה במחיר כבד בחיי אדם, ובעקירה של מיליונים מבתיהם. בתקופה זו הוסכם גם על עצמאותן של בורמה וסרי לנקה, ועל חלוקת ארץ ישראל והקמת מדינת ישראל. הממשלה גם קידמה את היחסים עם ארצות הברית, שלחה חיילים למלחמת קוריאה והייתה אחראית על פיתוח תוכנית גרעין בריטית עצמאית.

בתחום הפנים, היה על בריטניה לשקם את ההרס והנזק שגרמה המלחמה, להבטיח דיור ותעסוקה לחיילים המשוחררים, ולשקם את כלכלתה אל מול חוב חיצוני אדיר שיצרה המלחמה, במיוחד לארצות הברית. אל מול כל אלו היה הלייבור מחויב לתוכנית שאפתנית של דיור, תעסוקה ורפורמה בנושא הביטוח הלאומי, שאמורה הייתה לדרוש משאבים גדולים, שלא עמדו לרשות המדינה עם סיום המלחמה.

ממשלת הלייבור שנוסדה ב-1945 היא שהעמידה את הבסיס למדינת הרווחה הבריטית, שנותרה כקונצנזוס גם לאחר נפילת הממשלה, ועליית ממשלות שמרניות שלאחריה, למעשה עד לסוף שנות ה-70 ועלייתה של מרגרט תאצ'ר. מדינת הרווחה עמדה על שני בסיסים - האחד, שירותי רווחה ראויים ומערכת של ביטוח לאומי המלווה את האזרח "מעריסה ועד קבר", והשני מערכת של שירותי בריאות מולאמים הניתנים לאזרח בחינם, הישג המיוחס לפועלו של אניירין בוואן ואשר המפלגה מחשיבה כאחד מהישגיה החשובים ביותר.

ממשלתו של אטלי הייתה מחויבת להלאמה נרחבת של תעשיות המפתח. בשנת 1946 הולאמו בנק אנגליה והתעופה האזרחית. בשנת 1947 הולאמו תעשיות הפחם, הרכבות, התעלות, ושירותי הטלפון והרדיו. בשנת 1948 הולאמו שירותי החשמל והגז, ובשנת 1951 הולאמו תעשיות הפלדה. הנהלת המפעלים המולאמים נמסרה לתאגיד ציבורי או לרשות ציבורית שמטרתם הייתה ניהול רווחי וכלכלי של העסק המולאם. בשנת 1951 היו עשרים אחוז מהמשק הבריטי בבעלות ציבורית. במסגרת זו נוצרו גם רשויות חדשות כרשות הגנים הלאומית, ומערכת התכנון והבנייה.

מהיום הראשון לכהונתה עמדה ממשלת אטלי בפני בעיות כלכליות חמורות. מאמץ המלחמה הותיר את בריטניה מרוששת. המלחמה עלתה לבריטניה בכרבע מעושרה הלאומי. השקעותיה מחוץ לממלכה מומשו על מנת לשלם את הוצאות המלחמה. המעבר לכלכלה של שלום, ושמירת המחויבות הצבאית האסטרטגית ברחבי העולם, הן בשטחי הכיבוש באירופה, הן המשך המלחמה במזרח הרחוק, והן שמירתה של האימפריה הקולוניאלית, ופירוקה באופן מבוקר, היו כרוכים בהוצאות כבדות ביותר. מאזן התשלומים ומאזן הסחר של בריטניה היו בגרעון משמעותי.

שרי האוצר בממשלה, יו דאלטון וסטאפורד קריפס המשיכו את מדיניות הקיצוב והצנע של ימי המלחמה, למשך תקופה ארוכה לאחר המלחמה. המטרה הייתה הפחתת הצריכה, הפחתת הייבוא, והגדלת הייצוא על מנת לייצב את הלירה שטרלינג ולבסס את מאזן התשלומים כך שהמדינה תוכל לצאת מהמשבר. הדגש היה על הגברת הייצור התעשייתי, במיוחד בתעשיות המולאמות והפנייתו לייצוא.

על אף כל אלו עמדה ממשלתו של אטלי במטרתה להשיג תעסוקה מלאה. הממשלה שמרה על מנגנוני השליטה בכלכלה שנוצרו בעת המלחמה, לרבות השליטה בהקצבת חומרי גלם וכוח אדם, ובמשך כל שנות כהונתה לא עלתה האבטלה על שיעור של למעלה מ-500,000 מובטלים, או 3% מכוח העבודה במשק הבריטי.

בשנת 1950 זכתה המפלגה בבחירות, אך הרוב של הלייבור הצטמצם לחמישה מושבים בפרלמנט. הממשלה החדשה הייתה מורכבת מאישים שונים. שרי הממשלה הנמרצים של שנת 1945 דעכו מבחינה פוליטית או אישית, חלקם מתו, וחלקם הסתבכו בשערוריות שונות. במפלגה החלו להסתמן שני מחנות. מחנה שר האוצר יו גייטסקל, שנחשב לימני יותר, ומחנה אניירין בוואן השמאלי. חילוקי הדעות הללו הביאו לפירוק הממשלה על רקע החלטתו של גייטסקל לגבות תשלום עבור משקפיים וטיפולי שיניים, על אף התחייבותו של בוואן לשירותי בריאות חינם. בוואן ועמו הרולד וילסון פרשו מהממשלה, והוכרז על בחירות חדשות, כאשר אטלי קיווה כי אלו יחזירו לו את הרוב הדרוש על מנת לשלוט. בבחירות ב-1951 הפסידה מפלגת הלייבור, על אף שזכתה במרבית הקולות, ולמעשה במספר הגדול ביותר של קולות שניתנו למפלגה אי פעם, הביאה שיטת הבחירות הבריטית לכך שהמפלגה לא קיבלה את רוב המושבים בפרלמנט, ונשלחה שוב אל האופוזיציה.

באופוזיציה בשנות החמישים

עריכה

לאחר התבוסה בשנת 1951 שהה הלייבור תקופה ארוכה של שלוש עשרה שנים באופוזיציה. המפלגה סבלה מקרע אידאולוגי בין מחנה הימין בראשותו של גייטסקל ומחנה השמאל שהוביל בוואן, שהיו חלוקים בדעותיהם במיוחד בשאלת חימושה הגרעיני של הממלכה המאוחדת. הממשלות השמרניות של אותה התקופה, הצליחו לשמור על הקונצנזוס שלאחר המלחמה, שאותו יצרה ממשלת הלייבור של אטלי, והביאו לפריחה כלכלית שהבטיחה את ניצחונם במספר מערכות בחירות בזו אחר זו.

בשנת 1955 פרש אטלי, וגייטסקל מונה למנהיג המפלגה. בוואן מת בשנת 1960, וגייטסקל מת באופן פתאומי בשנת 1963. את מקומו של גייטסקל תפס הרולד וילסון שהנהיג את המפלגה לניצחון בבחירות בשנת 1964.

ממשלות וילסון וקלהאן 1964–1979

עריכה
 
הרולד וילסון

שפל כלכלי, ושורה של פרשיות מביכות (שהידועה מביניהן היא פרשת פרופיומו), הביאו לדעיכת שלטון השמרנים בשנת 1963. בבחירות ב-1964 הצליח וילסון להביא לזכיית מפלגת הלייבור ברוב של ארבעה מושבים. בבחירות בשנת 1966 הצליח וילסון להגדיל את הרוב ל-96 מושבים.

מדיניות החוץ של וילסון הייתה שקולה, ופעלה מתוך רצון להימנע מסכסוכים מזוינים. הוא לא נכנע ללחצים האמריקאים לשלוח את צבאו להשתתף במלחמת וייטנאם, והציע את שירותיו כמתווך דיפלומטי בסכסוך. גם את המשבר ברודזיה - שם הכריז המיעוט הלבן על הקמת מדינה עצמאית, צעד לו התנגד וילסון בחריפות - ביקש לפתור בלא הפעלת צבא.

ממשלת וילסון הייתה אחראית בתקופה זו למספר רפורמות חשובות, כגון הלגליזציה של ההפלה ושל ההומוסקסואליות, הרחבת החינוך המקיף, והקמת אוניברסיטה פתוחה. אך הממשלה ירשה מאזן מסחר שלילי שהוביל למשבר בשער המטבע ולניסיונות כושלים למנוע את הירידה בשער השטרלינג. ממשלת וילסון הפסידה בבחירות של שנת 1970 לראש הממשלה השמרן אדוארד הית'.

ממשלתו של הית' נקלעה למשברים בשל בעיות צפון אירלנד סכסוכי עבודה עם הכורים שהובילו לפתרונות כגון "שבוע עבודה בן שלושה ימים" שהונהג על מנת לחסוך בחשמל. לכל אלו הוסיף משבר הנפט של 1973 שבא בעקבות מלחמת יום הכיפורים, והביא בעקבותיו מיתון ואינפלציה גבוהה. בפברואר 1974 שבה מפלגת הלייבור לשלטון בעקבות בחירות כלליות, ויצרה ממשלת מיעוט בתמיכתם מבחוץ של היוניוניסטים מצפון אירלנד. בבחירות אלו קיבלו שתי המפלגות הגדולות פחות מארבעים אחוז מהקולות. הממשלה הייתה לא יציבה, וילסון חש כי עליו לקרוא לבחירות נוספות על מנת לייצבה. בבחירות אלו, שנערכו באוקטובר 1974, הצליח וילסון לקבל רוב של שלושה מושבים.

ממשלתו של וילסון נאבקה עם בעיות כלכליות קשות, כשלרשותה רוב מצומצם בבית הנבחרים, וחילוקי הדעות בתוך המפלגה מחמירים והולכים. הנושא החשוב היה חברותה של בריטניה בשוק האירופי המשותף, אליו נכנסה בריטניה בהנהגת הית' בשנת 1972. בשנת 1975 התקיים משאל עם בשאלה זו, בו החליט רוב גדול כי בריטניה צריכה להישאר במסגרת זו.

על אף שהפופולריות האישית שלו נותרה גבוהה, התפטר וילסון במפתיע בשנת 1976 בשל בעיות בריאות, והוחלף בג'יימס קלהאן. האתגר מולו עמדה ממשלת קלהאן היה השליטה באינפלציה שהגיעה בשנת 1975 לשיא של 26.9%. קלהאן הצליח באופן יחסי לעמוד מול בעיה זו ובשנת 1978 היה שיעור האינפלציה 7.4%. אך האמצעים שננקטו הובילו לסכסוכים קשים עם איגודי העובדים.

בשנים אלו עלתה שאלת עצמאותה של סקוטלנד שוב על הפרק, ובשנת 1976 הקימה קבוצת חברי לייבור סקוטים את מפלגת הלייבור הסקוטית, שפרשה ממפלגת הלייבור, והביאה להקטנה נוספת של הרוב שעמד לרשות קלהאן. קלהאן ניסה לפנות אל המפלגה הליברלית בראשה עמד דייוויד סטיל אך הברית הפוליטית שנוצרה החזיקה מעמד כשנה. לאחר מכן ניסה קלהאן לפנות למפלגות אחרות כגון המפלגה הלאומית הסקוטית והמפלגה הלאומנית הוולשית, ובכך הצליח להאריך מעט את כהונת הממשלה. בחורף של שנת 19781979 התמודדה ממשלת קלהאן עם משברים בתחום יחסי העבודה שהביאו לשביתות במגזרים נרחבים, ולהפרעה בסדר החיים היום-יומי. בין השובתים היו נהגי המשאיות, עובדי הרכבת, עובדי התחבורה הציבורית, הממשל המקומי ועובדי בתי החולים.

המפלגות הלאומניות הקטנות דרשו כי יוענקו לארצותיהן פרלמנטים בעלי סמכויות אוטונומיות. כאשר נערך משאל עם באשר להענקת סמכויות למועצות מחוקקות בסקוטלנד ובויילס, בשנת 1979 נדחתה ההצעה ליצור פרלמנט וולשי, אך התקבלה ההצעה הנוגעת לסקוטלנד ברוב זעום שלא הגיע לשיעור הנדרש של ארבעים אחוזי תמיכה. כאשר הממשלה סירבה להמשיך בתוכניות אלו ליצירת מועצה מחוקקת סקוטית, פרשה המפלגה הלאומית הסקוטית מן הקואליציה, וממשלתו של קלהאן נפלה ב-28 במרץ 1979.

בבחירות הכלליות שהתקיימו בשנת 1979 סבל הלייבור מתבוסה קשה לשמרנים, שהונהגו על ידי המנהיגה הכריזמטית מרגרט תאצ'ר.

שנות המדבר 1979–1997

עריכה

לאחר התבוסה בבחירות בשנת 1979 עברה המפלגה תקופה של משבר, ופילוג פנימי חמור, בין הפלג השמאלי בהנהגת מייקל פוט וטוני בן, והפלג הימני אותו הנהיג דניס הילי. בשנת 1980 נבחר פוט למנהיג המפלגה, ורבים חשו כי בחירתו מסמנת תפנית חדה של המפלגה שמאלה, בניגוד לכיוון אליו פנה הבוחר הבריטי. בשנת 1981 הודיעו ארבעה משרי הלייבור לשעבר - שירלי ויליאמס, ויליאם רודג'רס, רוי ג'נקינס ודייוויד אואן, שייצגו את אנשי הפלג הימני, בהצהרה שכונתה "הצהרת ליימהאוס" כי הם אינם מקבלים את תוצאות הבחירות. היה זה צעד ראשון לקראת עזיבתם את המפלגה לייסוד המפלגה הסוציאל-דמוקרטית.

ממשלתה של מרגרט תאצ'ר לא הייתה פופולרית בתחילה בשל שיעור האבטלה הגבוה והאינפלציה הגבוהה. עם זאת, הצלחתה במלחמת פוקלנד ב-1982 ביחד עם הצלחת תוכניות "הזכות לרכוש" שאיפשרו לדיירי הדיור הציבורי בבריטניה לרכוש את דירותיהם, הביאה לעלייה בפופולריות שלה, וזאת כאשר הקמת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית פיצלה את קולות האופוזיציה. כל אלו הביאו לתבוסה קשה של מפלגת הלייבור בבחירות בשנת 1983 בהן זכתה הלייבור רק ל-27.6% מהקולות, האחוז הנמוך ביותר של מצביעים מאז 1918. המפלגה קיבלה רק חצי מיליון קולות יותר מהברית של המפלגה הליברלית והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שקמה ב-1981, והתגבשה לאחר מכן למפלגת הליברל דמוקרטים.

תוצאות הבחירות הביאו לפרישתו של פוט, ובחירת ניל קינוק ליושב ראש המפלגה, בשנת 1983. קינוק נחשב למתון יותר מפוט, והנהיג את המפלגה לקראת דעות הנוטות יותר אל המרכז. בשנת 1984 הראו הסקרים כי הלייבור מעט יותר פופולרי מהשמרנים, ובמהלך השנים שעד הבחירות, שנועדו לשנת 1988 נראה היה לעיתים כי ייתכן שמפלגת הלייבור תוכל להקים את הממשלה הבאה. עם זאת, כאשר נטתה דעת הקהל לטובת תאצ'ר, בשנת 1987, הקדימה תאצ'ר את מועד הבחירות, וקיימה אותן ביוני 1987 על אף שיכולה הייתה לקיימן כשנה לאחר מכן.

בבחירות אלו השתפר מעט מצב מפלגת הלייבור, והתמיכה בה עלתה ל-30.7 אחוזים, אך השמרנים נותרו בשלטון עם רוב מוצק של 102 חברי פרלמנט. ברית הליברלים והדמוקרטים כשלה בניסיונה להפוך למפלגה השנייה בגודלה, והלייבור נותרה מפלגת האופוזיציה העיקרית.

בשנת 1988 יצאה בריטניה מהמיתון של תחילת שנות השמונים, מצב התעסוקה היה טוב, והשמרנים הובילו בכל סקרי דעת הקהל. הלייבור היה נגוע בחילוקי דעות פנימיים. קינוק נתפס כאיש הימין, והותקף על ידי אנשי השמאל במפלגה. קינוק הביא לפרישת כמה מאנשי השוליים הקיצוניים של המפלגה שהקימו מפלגות כ"המפלגה הסוציאליסטית של אנגליה ווילס" ו"המפלגה הסוציאליסטית של סקוטלנד".

בשנת 1989 השתנה מצב הרוח הלאומי בבריטניה. ניסיונה של תאצ'ר להטיל מס גולגולת הביא לעלייה בתמיכה בלייבור, ובסופו של דבר לדעיכת הפופולריות של תאצ'ר. באפריל 1990 הראו הסקרים על הובלה חד משמעית של הלייבור על פני השמרנים. בנובמבר 1990 הוחלפה תאצ'ר בג'ון מייג'ור שנתפס כמחליף אפור וחסר כריזמה. בשלב זה הידרדרה הכלכלה למיתון, עמו נאבקה ממשלת מייג'ור, כאשר עד מועד הבחירות המתוכננות נותרה עוד כשנה וחצי.

רוב הפרשנים צפו את ניצחון הלייבור בבחירות. הלייבור ניסה להתאים עצמו לרוח הזמן. המפלגה חזרה בה ממדיניות הפירוק החד-צדדי מנשק גרעיני לה הטיפה מזה שנים, ויתרה על שאיפתה להלאים מחדש את התעשיות שהופרטו בתקופת תאצ'ר, ועל דרישות שונות בתחום יחסי העבודה. עם כל זאת, מייג'ור נהנה מעליה ברורה בפופולריות שלו, והחליט לקיים את הבחירות במועדן, בשנת 1992, על אף קריאותיו של קינוק לקיים בחירות במהלך 1991.

הבחירות שהתקיימו בשנת 1992 הביאו שוב ניצחון לשמרנים. קינוק התפטר והוחלף בג'ון סמית. בסמוך לאחר הבחירות נקלעה הממשלה השמרנית למשבר שכונה "יום רביעי השחור" בו איבדה שליטה על שער השטרלינג, והודיעה על פרישתה ממנגנון הצמדת המטבע האירופי. אירועים אלו הביאו לעלייה מחודשת של הפופולריות של הלייבור. מותו הפתאומי של סמית מהתקף לב בשנת 1994 סלל את הדרך לעלייתו של טוני בלייר למנהיגות המפלגה.

בשלב זה הצליחו השמרנים לייצב את הכלכלה ולשלוט באבטלה, אך הלייבור המשיך לצבור פופולריות. מינויו של בלייר הוכח כצעד נכון ופופולרי בסקרי דעת הקהל, על אף הצלחתה הכלכלית של ממשלת השמרנים.

בלייר הוביל את המפלגה לדרך חדשה. הסוציאליזם המסורתי של המפלגה עבר עדכון, לטובת מדיניות שכונתה "הדרך השלישית", על פי משנתו של אנתוני גידנס, שנראתה כתפיסה מתאימה יותר לזמנים החדשים. הלייבור עצמו כונה עתה "הלייבור החדש". בנאומו בוועידת המפלגה בשנת 1994 הכריז בלייר על רצונו בשינוי "סעיף 4" המפורסם של חוקת המפלגה, כך שהמפלגה לא תהיה מחויבת עוד ל"בעלות המשותפת באמצעי הייצור והחליפין", ובמילים אחרות להלאמה. בוועידה מיוחדת שהתכנסה ב-1995 הוחלף הסעיף, והמפלגה הכריזה כי היא "סוציאליסטית דמוקרטית". בוועידה בשנת 1996 הכריז בלייר כי קדימויותיו העיקריות הן "חינוך, חינוך וחינוך". "הלייבור החדש" של בלייר מעולם לא קיבל מעמד רשמי כשמה של המפלגה, אך שימש להבחנה בין התקופה שלפני בלייר, ובין התקופה שלאחריה, ובין אנשיו של בלייר ל"לייבור הישן". בלייר אמר כי: ”הלייבור החדש היא מפלגה של אידאלים ורעיונות, אך לא של אידאולוגיה מיושנת. מה שחשוב הוא מה שעובד. היעדים הם רדיקליים, אך האמצעים להשגתם יהיו מודרניים”

בשלב זה שקעה ממשלת השמרנים של מייג'ור בחוסר פופולריות, וחילוקי דעות פנימיים עמוקים, במיוחד בשאלת הצטרפותה של הממלכה המאוחדת אל האיחוד האירופי. בבחירות שהתקיימו בשנת 1997 הובסו השמרנים, והלייבור שב וקיבל רוב של חברי הבית.

ממשלות בלייר ובראון 1997–2010

עריכה

ממשלתו של טוני בלייר פתחה בצעדים שהיוו קיום של הבטחות הבחירות שלה. היא חוקקה חוק הנוגע לשכר מינימום, העניקה סמכויות למועצות המחוקקות בסקוטלנד, ויילס וצפון אירלנד, ויצרה מחדש את "רשות לונדון רבתי", ואת משרת ראש עיריית לונדון. השמרנים התקשו להתאושש מהתבוסה, ומנהיגם ויליאם הייג לא הצליח להביא לאחדות בשורות המפלגה ולארגון ראוי לקראת הבחירות ב-2001. בבחירות אלו שבה מפלגת הלייבור וזכתה ברוב גדול בפרלמנט.

נקודת מפנה בממשלו של בלייר הייתה תמיכתו בג'ורג' וו. בוש נשיא ארצות הברית השנוי במחלוקת, שהביאה להצטרפות בריטניה למלחמת עיראק. המלחמה הייתה לא פופולרית ברבות ממדינות אירופה, והוויכוח הציבורי בשאלת הצטרפות בריטניה למלחמה הביא לירידה בתמיכה בבלייר. בבחירות שנערכו בשנת 2005 זכה בלייר ברוב, אך רוב קטן בהרבה משעמד לרשותו לאחר שתי מערכות הבחירות הקודמות. בספטמבר 2006 הודיע בלייר כי יפרוש מכהונתו בתוך שנה. מפלגת הלייבור נחלה תבוסה בבחירות לפרלמנט הסקוטי שהתקיימו במאי 2007 ובעקבותיהן הודיע בלייר על התפטרותו, והוחלף בשר האוצר גורדון בראון. על אף שההחלפה הביאה לעלייה זמנית בפופולריות של המפלגה, עד מהרה ירדו הסקרים והראו על שיעורי התמיכה הנמוכים ביותר מאז כהונת מייקל פוט כיושב ראש המפלגה. במאי 2008 סבל הלייבור מתבוסה קשה בבחירות לראש עיריית לונדון ובבחירות משנה. הלייבור סבל גם מבעיות מימון, שנבעו מירידה בחברות במפלגה. בבחירות הכלליות שנערכו ב-6 במאי 2010 זכתה המפלגה ב-258 מושבים. מכיוון שהבחירות הפכו למירוץ תלת ראשי, בו השתתפה גם המפלגה הליברל דמוקרטית, וכתוצאה מכך, לא קיבלה אף מפלגה רוב בפרלמנט שיאפשר לה להקים בעצמה ממשלה, לא הייתה ודאות במשך מספר ימים מי יוכרז לראש הממשלה. ב-10 במאי הכריז בראון על כוונתו להתפטר, וב-11 במאי התפטר בפועל, אך הדבר לא סייע להקמת קואליציה בראשות הלייבור, ולבסוף הוקמה ממשלה בה היו שותפים השמרנים, בראשות דייוויד קמרון שקיבלו את המספר הרב ביותר של קולות, והליברל-דמוקרטים.

החל משנת 2002 למפלגה מסונף ארגון LGBT+ Labour.

באופוזיציה ומשבר האנטישמיות 2010–2024

עריכה

לאחר פרישתו של בראון מונתה הארייט הרמן למנהיגת המפלגה הזמנית, וליושבת ראש האופוזיציה. בפריימריז שנערכו לראשות המפלגה זכה אד מיליבנד, שר לשעבר בקבינט של גורדון בראון ואחיו הצעיר של שר החוץ לשעבר דייוויד מיליבנד, אשר מונה למנהיג המפלגה הקבוע ויושב ראש האופוזיציה ומועמדה לראשות הממשלה מול ראש הממשלה השמרני דייוויד קמרון. מיליבנד התפטר לאחר תבוסת המפלגה בבחירות הכלליות במאי 2015. למשל, המפלגה איבדה 40 מתוך 41 מושביה בסקוטלנד[7]. בספטמבר 2015 נבחר ג'רמי קורבין, בעל העמדות השמאליות הקיצוניות והאנטישמיות ביחסו לישראל, למנהיג המפלגה.


  ערך מורחב – אנטישמיות במפלגת הלייבור בממלכה המאוחדת

באפריל 2016 הסתבכו מספר חברי מפלגה בעקבות דברים אנטישמיים שאמרו: חברת הפרלמנט, נאז שאה שכתבה בפוסט כי יש לעשות לישראל רילוקיישן לארצות הברית, קן ליווינגסטון (אשר כיהן בעבר כראש עיריית לונדון) שטען כי "היטלר היה ציוני"[8] וסאלים מולה (לשעבר ראש עיריית בלקבורן) שטען שישראל עומדת מאחורי דאעש ואחראית לפיגועי נובמבר 2015 בצרפת[9]. בעקבות דבריהם, נאלצה המפלגה להשעות את שלושתם[10][9] וכן 50 חברי לייבור אחרים שהתבטאו אף הם באנטישמיות[11], ואילו קורבין עצמו ספג ביקורת קשה על סירובו לגנותם בפומבי ועל כך שאינו פועל מספיק לעקירת האנטישמיות מבין שורות המפלגה[12].

בפברואר 2019 פרשו שבעה חברים בבית הנבחרים מהמפלגה על רקע משבר האמון במנהיגותו של קורבין, האווירה האנטישמית והאנטי ציונית במפלגה והתנהלותה בנושא הברקזיט. לאחר פרישתם חברו אליהם שלושה פורשים מהמפלגה השמרנית וחברה נוספת מהלייבור.

בבחירות דצמבר 2019 ספגה מפלגת הלייבור בראשות קורבין את התבוסה הקשה ביותר מאז 1935, עם 202 מושבים בלבד, לעומת 365 לשמרנים בראשות בוריס ג'ונסון. קורבין עזב והוחלף בקיר סטארמר הפרו-ישראלי[13].

בכנס נציגי המפלגה בברייטון שנערך בספטמבר 2021 התקבלה החלטה הקוראת לנקוט בסנקציות נגד ישראל על "מדיניות האפרטהייד כלפי הפלסטינים", לעצור בניית התנחלויות, לבטל צעדי סיפוח ולסיים את כיבוש הגדה המערבית והמצור על רצועת עזה. מנהיגי המפלגה הסתייגו מהחלטה זו[14].

המפלגה עברה תחת הנהגתו של קיר סטארמר חקירה חיצונית שקבעה כי בלייבור התבצעו תקיפות והטרדות של יהודים. המלצות הגוף הוכנסו לתוך ועידת המפלגה ולתקנון, שהפך למחמיר במיוחד גם כלפי גילויי אנטישמיות ברשתות החברתיות מטעם חברי המפלגה. גם מי שסימן לייק על סטטוס אנטישמי היה עשוי להיות מורחק מהמפלגה, לפי הכללים החדשים. הפעילים של קורבין, הסביבה המזהמת, סולקו אחרי התפטרותו[15].

המפלגה הוציאה מתוכה קבוצות שמאל רדיקלי ונעה לכיוון המרכז הפוליטי[16][13][2][3]. מנהיג הלייבור בבריטניה, סר קיר סטארמר אמר ב-2024: ”אנשים השונאים יהודים, מסתתרים מאחורי אנשים התומכים במטרה הצודקת של מדינה פלסטינית. אנו רואים את מה שאתם רואים. הרשו לי להבטיחכם נאמנה – לעולם לא נאפשר לאנטישמיות להתגנב חזרה תחת כיסוי למפלגת הלייבור הבריטית, איני רואה מטרה נעלה יותר כמנהיג המפלגה מזו; זה תפקידי, גררתי את מפלגתי הרחק מפי התיהום, ולעולם לא אאפשר לבריטניה להתקרב לשם גם-כן. המדינה הזו תהיה בטוחה עבורכם ועבור ילדיכם!”[17]

ממשלת סטארמר (2024-ואילך)

עריכה

הישגי המפלגה בבחירות הכלליות בבריטניה

עריכה
שנה מספר הקולות ללייבור אחוזי התמיכה בלייבור מושבים בפרלמנט תוצאות הבחירות
1900 62,698 1.8% 2 ניצחון לשמרנים
1906 321,663 5.7% 29 ניצחון לליברלים
1910 (ינואר) 505,657 7.6% 40 ממשלת מיעוט ליברלית
1910 (אוקטובר) 371,802 7.1% 42 ממשלת מיעוט ליברלית
1918 2,245,777 21.5% 57 ניצחון לקואליציה של שמרנים וליברלים
1922 4,076,665 29.7% 142 ניצחון לשמרנים
1923 4,267,831 30.7% 191 ממשלת מיעוט של הלייבור בהנהגת רמזי מקדונלד
1924 5,281,626 33.3% 151 ניצחון לשמרנים
1929 8,048,968 37.1% 287 ממשלת מיעוט של הלייבור בהנהגת רמזי מקדונלד
1931 6,339,306 30.8% 52 ניצחון ל"ממשלה הלאומית"
1935 7,984,988 38.0% 154 ניצחון ל"ממשלה הלאומית"
1945 11,967,746 49.7% 393 ניצחון ללייבור בהנהגת קלמנט אטלי
1950 13,266,176 46.1% 315 ניצחון ללייבור בהנהגת קלמנט אטלי
1951 13,948,883 48.8% 295 ניצחון לשמרנים
1955 12,405,254 46.4% 277 ניצחון לשמרנים
1959 12,216,172 43.8% 258 ניצחון לשמרנים
1964 12,205,808 44.1% 317 ניצחון ללייבור בהנהגת הרולד וילסון
1966 13,096,629 48.0% 364 ניצחון ללייבור בהנהגת הרולד וילסון
1970 12,208,758 43.1% 288 ניצחון לשמרנים
1974 (פברואר) 11,645,616 37.2% 301 ממשלת מיעוט של הלייבור בהנהגת הרולד וילסון
1974 (אוקטובר) 11,457,079 39.2% 319 ניצחון ללייבור בהנהגת הרולד וילסון
1979 11,532,218 36.9% 269 ניצחון לשמרנים
1983 8,456,934 27.6% 209 ניצחון לשמרנים
1987 10,029,807 30.8% 229 ניצחון לשמרנים
1992 11,560,484 34.4% 271 ניצחון לשמרנים
1997 13,518,167 43.2% 419 ניצחון ללייבור בהנהגת טוני בלייר
2001 10,724,953 40.7% 413 ניצחון ללייבור בהנהגת טוני בלייר
2005 9,562,122 35.3% 356 ניצחון ללייבור בהנהגת טוני בלייר
2010 8,601,441 29.1% 258 פרלמנט תלוי - הוקמה ממשלת קואליציה של השמרנים והליברל-דמוקרטים.
2015 9,339,818 30.5% 232 ניצחון לשמרנים
2017 12,874,985 40% 262 פרלמנט תלוי
2019 10,269,076 32.1% 202 ניצחון לשמרנים

מנהיגי המפלגה מאז 1906

עריכה

סגני מנהיג המפלגה מאז 1922

עריכה

ראשי הממשלה מטעם הלייבור

עריכה
שם דיוקן ארץ לידה תקופת כהונה
רמזי מקדונלד   סקוטלנד 1924; 1929–1931
קלמנט אטלי   אנגליה 1945–1951
הרולד וילסון   אנגליה 1964–1970; 1974–1976
ג'יימס קלהאן   אנגליה 1976–1979
טוני בלייר   סקוטלנד 1997–2007
גורדון בראון   סקוטלנד 2007–2010
קיר סטארמר   אנגליה 2024–הווה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא מפלגת הלייבור בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Grigoriy Williams, Initial forecast: landslide victory for Labour - crushing defeat for Tories, aussiedlerbote.de, ‏5 ביולי 2024
  2. ^ 1 2 3 גיא אלסטר‏, נלחם באנטישמיות והחזיר את הלייבור למרכז: זהו ראש ממשלת בריטניה החדש, באתר וואלה, 5 ביולי 2024
  3. ^ 1 2 3   ניו יורק טיימס ורויטרס, הבחירות בבריטניה: הלייבור רשמו ניצחון מוחץ על השמרנים; רישי סונאק הודה בהפסד, באתר הארץ, 5 ביולי 2024
  4. ^ 1 2 ynet והסוכנויות, בחירות בבריטניה: הלייבור בדרך לניצחון היסטורי, וחזרה לשלטון אחרי 14 שנה, באתר ynet, 4 ביולי 2024
  5. ^ ארכיון אוסף פרסומים סוציאליסטיים מבריטניה, בספרייה הלאומית
  6. ^ נורמן רוז, חיים ויצמן, פרק יט, עמ' 253.
  7. ^ יניב בן דוד, כעת, כשהברקזיט הושלם, מה הדבר הבא?, באתר זמן ישראל, 22 בינואר 2021
  8. ^ חדשות 2, ‏בכיר בריטי: "היטלר היה ציוני", באתר ‏מאקו‏, 28 באפריל 2016.
  9. ^ 1 2 AP, הסערה בבריטניה: הושעה חבר לייבור שטען שישראל עומדת מאחורי דאעש, באתר ynet, 2 במאי 2016.
  10. ^ סוכנויות הידיעות‏, הושעה חבר פרלמנט בריטי שאמר כי "היטלר תמך בציונות", באתר וואלה, 28 באפריל 2016.
  11. ^ מערכת ישראל היום, האנטישמיות בלייבור: 50 חברים הושעו, באתר ישראל היום, 3 במאי 2016.
  12. ^ עמית ולדמן ואלעד שמחיוף, ‏בכיר בלייבור: ישראל מאחורי דאע"ש, באתר ‏מאקו‏, 2 במאי 2016.
  13. ^ 1 2   ניו יורק טיימס, קיר סטארמר, עו"ד אפור, משעמם ויעיל, בדרך להנהיג את בריטניה, באתר הארץ, 3 ביולי 2024
  14. ^ Labour conference backs sanctions against Israel for ‘apartheid’ against Palestinians, באתר האינדפנדנט, ‏27 בספטמבר 2021 (באנגלית).
  15. ^ טל שניידר, מפלגת העבודה מחדשת את קשריה עם הלייבור, באתר זמן ישראל, 3 במאי 2022
  16. ^ רוברט פילפוט, מפלגת הלייבור נלחמת בעברה האנטישמי, באתר זמן ישראל, 19 בדצמבר 2022
  17. ^ עמיחי שטיין, פוסט, באתר הערוץ המדיני, ‏14 בינואר 2024