הרלדיקה כנסייתית
הרלדיקה כנסייתית היא שיטה הרלדית אשר פותחה במקור על ידי הכמורה הנוצרית לסימון מסמכים, אך השימוש בה התרחב כדי לסמל את זהותם של אנשים ומוסדות. השימוש בהרלדיקה במערכות סמלים רשמיות נפוץ בכנסייה הקתולית, בה רוב הבישופים (וגם האפיפיור) מחזיקים בשלט אצולה אישי. שימוש דומה נעשה גם בכמורה האנגליקנית, הלותרנית, הקתולית המזרחית והאורתודוקסית. הרלדיקה כנסייתית נבדלת משיטות הרלדיות אחרות בעיטורים מיוחדים הנלווים למגן ומהווים סמל דרגה. קיים שימוש נרחב בהתקנים הרלדיים מסוימים, כגון מוטו ומגינים בצורות שונות - אך התקנים אחרים, למשל תומכים או ציצה, נפוצים פחות.
עיטור חשוב בהרלדיקה של הכנסייה הקתולית (ובכנסיות נוספות במרכז ומערב אירופה) הוא ה-גאלֶרוֹ - כובע כמורה נמוך כיפה ורחב-תיתוֹרָה. צבעו והקישוטים הנלווים אליו מצביעים על דרגה. הכובע האדום נפוץ למדי כסמל של חשמן, אך משמעות צבעי הכובע עשויה להשתנות בין כנסיות וזרמים שונים. גדילים התלויים לכובע מהווים סמל לדרגה גבוהה ככל שמספרם רב יותר. בכנסיות המזרח השונות משמשים עיטורים של סמלי דת האופייניים להן - כגון כובעי כמורה שונים וכן אדרת או גלימה. עיטורים נוספים בהם נעשה שימוש הרלדי כוללים צלב נוצרי, מטה כמורה ו-מִיטְרֶה (mitre) - מעין מצנפת. שלט האצולה של האפיפיור עושה שימוש בסמלים הרלדיים ייחודיים - כתר אפיפיורי (מכונה טיארה, tiara) או מצנפת (מִיטְרֶה), מפתחות ולפעמים גם סמלים נוספים כגון פליום או שמשייה.
מוסדות, כגון בתי-ספר ודיוקסיות משתמשים בשלטי אצולה הנקראים "לא-אישיים" (אימפרסונליים) או "מאוגדים" (משותפים) ובהם מתקיימת מסורת הרלדית שונה מעט, בה השימוש במיטרה ובמטה הכמורה נפוץ יותר מאשר בשלטי אצולה אישיים.
