הרנסאנס האוטוניאני
הרנסאנס האוטוניאני היה תחייה של אמנות ביזנטית ואמנות העת העתיקה המאוחרת במרכז אירופה ודרום אירופה, שליוותה את תקופות שלטונם של שלושת הקיסרים הראשונים של השושלת האוטוניאנית: אוטו הראשון (936–973), אוטו השני (973–983), ואוטו השלישי (983–1002), ובמידה רבה נשענה על חסותם. הדמויות המובילות בתנועה זו היו האפיפיור סילבסטר השני ואבון מפלורי.[1] הקשר המחודש בין חצר האוטוניאנים לבין קונסטנטינופול הביזנטית עורר מיזוג של תרבויות מזרח-ביזנטיות ומערב-לטיניות, במיוחד באמנות, אדריכלות ועבודות מתכת, בעוד שהאוטוניאנים החיו את רשת בתי הספר הקתדרלתיים שקידמו למידה המבוססת על שבע האמנויות החופשיות.[2] הפעילות האינטלקטואלית האוטוניאנית הייתה ברובה המשך של עבודות קרולינגיות, אך הופצה בעיקר בבתי הספר הקתדרלתיים ובחצרות הבישופים (כגון ליאז', קלן ומגדבורג), ולא בחצר המלכותית.[3]
 | |
| צלב תהלוכה מאמאייל (Senkschmelzen-Kreuz), מנזר אסן לשעבר, בערך 1000 | |
| תקופה |
תקופות רנסנס בימי הביניים  |
|---|---|
| טווח תאריכים | 936 – 1002, ולפי חלק מהחוקרים 1024 (כ־66 שנים) |
  | |
היסטוריוגרפיה
עריכההרעיון של רנסאנס יושם לראשונה על התקופה האוטוניאנית על ידי ההיסטוריון הגרמני הנס נאומן - ליתר דיוק, עבודתו שפורסמה ב-1927 קיבצה יחד את התקופות הקרולינגיות והאוטוניאניות תחת הכותרת "הרנסאנס הקרולינגי והאוטוניאני".[4] זה היה רק שנתיים לאחר שטבעה ארנה פצלט את המונח 'הרנסאנס הקרולינגי' (Die Karolingische Renaissance: Beiträge zur Geschichte der Kultur des frühen Mittelalters, Vienna, 1924), ובאותה שנה שבה פרסם צ'ארלס ה. האסקינס את "הרנסאנס של המאה השתים עשרה" (Cambridge Mass., 1927).
אחת משלוש תחיות ימי הביניים, הרנסאנס האוטוניאני החל לאחר נישואיו של המלך אוטו לאדלייד מאיטליה (951) אשר איחדו את ממלכות איטליה וגרמניה, ובכך קירבו את המערב לביזנטיון. הוא קידם את רעיון האחדות הנוצרית (הפוליטית) עם הכתרתו הקיסרית בשנת 962 על ידי האפיפיור בבזיליקת פטרוס הקדוש ברומא.
התקופה נמשכת לעיתים גם לשלטון הקיסר היינריך השני (1014-1024), ולעיתים רחוקות, גם ליורשיו משושלת הסאלית. המונח מוגבל בדרך כלל לתרבות החצר הקיסרית שהתנהלה בלטינית בגרמניה.[5] - הוא ידוע גם בשם "רנסאנס המאה ה-10",[6] כדי לכלול התפתחויות מחוץ לגרמניה, או בשם "חידוש שנת 1000",[7] בשל היותו בסוף המאה ה-10. זה היה קצר יותר מהרנסאנס הקרולינגי שקדם לו ולרוב המשיך אותו - זה הוביל היסטוריונים כמו פייר רישה להעדיף לתארו כרנסאנס הקרולינגי השלישי, המכסה את המאה ה-10 ונמשך למאה ה-11, עם "הרנסאנס הקרולינגי הראשון" שהתרחש במהלך שלטונו של קרל הגדול ו"הרנסאנס הקרולינגי השני" תחת יורשיו.[8]
ספריות
עריכהספריות נוצרו והועשרו במהלך הרנסאנס האוטוניאני באמצעות הפעילות האינטנסיבית של סקריפטוריה המנזריים והיו נתונות לפיתוחים נוספים במאה ה-10, כפי שמעידים הקטלוגים ששרדו. קטלוג מנזר בוביו מונה כמעט 600 עבודות,[9] זה של מנזר פלורי כמעט באותה כמות.[10] גרברט (לימים האפיפיור סילבסטר השני) שיחק תפקיד חשוב ברכישת ובקטלוג ספריית בוביו, והוציא את עושרו למימון האוסף שלו.[11] תיבת הספרים של אדסו ממונטר-אן-דר כללה מספר רב של ספרים כמו אלה של פורפיריוס, אריסטו, טרנטיוס, קיקרו וורגיליוס.[10]
לוגיקה
עריכההלוגיקה וטרס (המכילה תרגומים של אריסטו על ידי בואתיוס ופורפיריוס ו"טופיקה" של קיקרו) נותרה הבסיס לחינוך הדיאלקטי; גרברט, האפיפיור העתידי סילבסטר השני היה בקיא בספרים אלה[12]
הערות שוליים
עריכה- ^ Pierre Riché et Jacques Verger, Des nains sur des épaules de géants. Maîtres et élèves au Moyen Âge, Paris, Tallandier, 2006, Chapter IV, "The Third Carolingian Renaissance", p. 59 sqq
- ^ Dominic A. Aquila (2022). The Church and the Age of Enlightenment (1648–1848) Faith, Science, and the Challenge of Secularism. Ave Maria Press. p. 86. ISBN 9781646800322.
- ^ Timothy Reuter (2014). Germany in the Early Middle Ages C. 800-1056. Taylor and Francis. pp. 246–247. ISBN 9781317872399.
- ^ Frankfurt-am-Main, 1927
- ^ Kenneth Sidwell, Reading Medieval Latin (Cambridge University Press, 1995) takes the end of Otto III's reign as the close of the Ottonian Renaissance.
- ^ תבנית:In lang P. Riché, Les Carolingiens, p. 390
- ^ P. Riché et J. Verger, Des nains sur des épaules de géants. Maîtres et élèves au Moyen Âge, Paris, Tallandier, 2006, p. 68
- ^ P. Riché et J. Verger, chapitre IV, « La Troisième Renaissance caroligienne », p. 59 sqq., chapter IV, « La Troisième Renaissance caroligienne », p.59 sqq.
- ^ François Picavet, Gerbert, un pape philosophe, d'après l'histoire et d'après la légende, Paris, 1897 https://gallica.bnf.fr/ark:/12148/bpt6k92278s p. 85-86
- ^ 1 2 Pierre Riché et Jacques Verger, Des nains sur des épaules de géants. Maîtres et élèves au Moyen Âge, Paris, Tallandier, 2006 p.61-62
- ^ François Picavet, Gerbert, un pape philosophe, d'après l'histoire et d'après la légende, Paris, 1897 https://gallica.bnf.fr/ark:/12148/bpt6k92278s p. 119
- ^ Richer, "Historiarum Libri Quartet", in Patrologia Latina, vol. 138, col. 17-170, III, 47 (col. 102-103) : Necnon et quatuor de topicis differentiis libros, de sillogismis cathegoricis duos, diffinitionumque librum unum, divisionum aeque unum, utiliter legit et expressit.