הרסטורציה הראשונה
| ערך ללא מקורות | |
הרסטורציה הראשונה הייתה תקופה בהיסטוריה הצרפתית שראתה את חזרתה של שושלת בורבון לכס המלכות, בין התפטרותו של נפוליאון הראשון באביב 1814 לבין מאה הימים, במרץ 1815.
| |||
 | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| משטר | מונרכיה | ||
| שפה נפוצה | צרפתית | ||
| עיר בירה | פריז 48°52′0″N 2°19′59″E / 48.86667°N 2.33306°E | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אירופה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | הדחת נפוליאון בונפרטה מהשלטון | ||
| תאריך | 6 באפריל 1814 | ||
| פירוק | מאה הימים | ||
| תאריך | 20 במרץ 1815 | ||
| ישות קודמת |
 הקיסרות הראשונה | ||
| ישות יורשת |
הקיסרות הראשונה | ||
| דמוגרפיה | |||
| דת | נצרות קתולית | ||
| כלכלה | |||
| מטבע | פרנק צרפתי | ||
_(1).svg)
היסטוריה עריכה
המשטר הוקם בעקבות ניצחון הקואליציה השישית (בריטניה, רוסיה, פרוסיה, שוודיה ואוסטריה) במסגרת המערכה על צרפת, בזמן שהמדינה הייתה מסוכסכת בתקופת האימפריה הראשונה. בעוד שמעצמות בעלות הברית נחלקו באשר למי שיוצב על כס המלכות של צרפת, נוצר משחק מתוחכם בין הבורבונים בגלות, המוסדות הצרפתיים והמעצמות הזרות, לפני שהתפטר נפוליאון הראשון ב-6 באפריל ופתח את הדרך ללואי השמונה עשר, אחיו של לואי השישה עשר, שחזר לפריז בסוף החודש ועבר לארמון הטווילרי.
המשטר החדש היה חוקתי: הוא אכן נועד לפייס את המדינה, לערבב את החזרה למונרכיה עם כמה מההישגים המרכזיים של המהפכה הצרפתית. לשם כך העניק הריבון לצרפתים את אמנת 1814. הכוח המלכותי הוחזר תוך שמירה על חלק מזכויות הפרט שנרכשו במהלך המהפכה. במהלך קיומו הקצר ניסה המשטר לפייס את המדינה. שיטה זו אכזבה את המלוכנים הקיצוניים ביותר, שקיוו לנקמה על העוולות שנגרמו בתקופה המהפכנית, בעוד שחזרתה לשלטון של הכנסייה וצמצום היקף הצבאות יצרו במהירות אויבים למשטר.
בהקשר זה נחת נפוליאון הראשון בצרפת ב-1 במרץ 1815. עם צמצום הצבא בתחילה, הוא איגד את כל אלו שלא היה מרוצים מהשלטון והסתובב ברחבי המדינה. לואי השמונה עשר ברח מפריז ב-19 במרץ, והמשטר נפל למחרת, עם הגעתו של נפוליאון לטווילרי. לואי השמונה עשר יצא לגלות בגנט. רק לאחר מאה הימים וקרב ווטרלו הצליח לואי השמונה עשר לחזור לכס המלכות, וחנך את הרסטורציה השנייה.
החזרתו של לואי ה-18 לכס המלכות בשנת 1814 בוצעה בעיקר באמצעות תמיכתו של שר החוץ לשעבר של נפוליאון, טלראן, ששכנע את מעצמות הברית המנצחות ביתרונות של רסטורציה בורבונית.[1] בתחילה התפצלו בעלות הברית לגבי המועמד הטוב ביותר לכס המלכות: בריטניה העדיפה את הבורבונים, האוסטרים נחשבו כעוצר עבור בנו של נפוליאון, פרנסואה בונפרטה, והרוסים היו פתוחים בפני הדוכס ד'אורליאן, לואי פיליפ, או ז'אן-בטיסט ברנדוט, המרשל לשעבר של נפוליאון, שעמד בתור לכס המלכות השוודי. לנפוליאון הוצע לשמור על כס המלכות בפברואר 1814, בתנאי שצרפת תחזור לגבולות 1792, אך הוא סירב.[1] כדאיות הרסטורציה הייתה מוטלת בספק, אבל הפיתוי של שלום לציבור צרפתי עייף מלחמה, והפגנות תמיכה בבורבונים בפריז, בורדו, מרסיי וליון, עזרו להרגיע את בעלות הברית.[2]
לואי, בהתאם להצהרת סן-אואן,[3] העניק חוקה כתובה, האמנה של 1814, שהבטיחה בית מחוקקים דו-ביתי עם לשכת אצילים תורשתית/מינוי ולשכת צירים נבחרת - תפקידם היה מייעץ (למעט מיסוי), שכן רק למלך הייתה הסמכות להציע או לבטל חוקים, ולמנות או להחזיר שרים.[4] זכות הבחירה הוגבלה לגברים בעלי אחזקות רכוש ניכרות, ורק 1% מהאנשים יכלו להצביע.[4] רבות מהרפורמות המשפטיות, המנהליות והכלכליות של התקופה המהפכנית נותרו על כנם; קוד נפוליאון,[4] שהבטיח שוויון משפטי וחירויות אזרח לגברים, הנכסים הלאומיים (biens nationaux) של האיכרים והשיטה החדשה של חלוקת הארץ למחוזות לא בוטלו על ידי המלך החדש. היחסים בין הכנסייה למדינה נותרו מוסדרים על ידי הקונקורדט של 1801. עם זאת, למרות העובדה שהאמנה הייתה תנאי לשיקום, ההקדמה הכריזה כי מדובר ב"וויתור והענקה", שניתנה "באמצעות הפעלת סמכות המלוכה שלנו באופן חופשי".[5]
לאחר פרץ סנטימנטלי ראשון של פופולריות, המחוות של לואי לקראת היפוך תוצאות המהפכה הצרפתית גרמו לו לאבד במהירות את התמיכה בקרב הרוב חסר הזכויות. מעשים סמליים כמו החלפת דגל הטריקולור בדגל הלבן, כינויו של לואי כ"השמונה עשר" (כיורשו של לואי השבעה עשר, שמעולם לא שלט) וכ"מלך צרפת" ולא "מלך הצרפתים", וההכרה של המלוכה בימי השנה למותם של לואי השישה עשר ומארי אנטואנט הייתה משמעותית. מקור מוחשי יותר לאנטגוניזם היה הלחץ שהפעילה הכנסייה הקתולית על בעלי ה-"biens nationalaux" ו"מהגרים" חוזרים שניסו לכבוש מחדש את אדמותיהם הקודמות.[6] קבוצות אחרות שנשאו רגשות כעס כלפי לואי כללו את הצבא, הלא קתולים ופועלים שנפגעו משפל שלאחר המלחמה ומיבוא בריטי.[7]
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 Tombs 1996, p. 329.
- ^ Tombs 1996, pp. 330–331.
- ^ Furet 1995, p. 271.
- ^ 1 2 3 Furet 1995, p. 272.
- ^ Tombs 1996, p. 332.
- ^ Tombs 1996, pp. 332–333.
- ^ Tombs 1996, p. 333.