פתיחת התפריט הראשי

התנועה ליהדות רפורמית

סמליל התנועה.

התנועה ליהדות רפורמית (אנגלית: Movement for Reform Judaism) היא איחוד קהילות בקרב יהודי בריטניה, הגדול והשמרן יחסית מבין שני הגופים השייכים ליהדות הרפורמית הבינלאומית בארץ זו. האחר והרדיקלי יותר הוא היהדות הליברלית. שניהם חברים באיגוד העולמי ליהדות מתקדמת. נכון ל-2010 היו כחמישית מבתי-האב היהודיים הרשומים בבית-כנסת בבריטניה חברים בתנועה זו.

מאפייניםעריכה

התנועה חולקת את עיקרי האמונה של היהדות הרפורמית: התגלות מתמדת, משיחיות אוניברסלית ועוד. מכללת ליאו בק בלונדון, בה מוכשרים מרבית רבניה, אוחזת בגישה זו.[1] הסמינר משותף לה ולליברלים. למרות זאת היא שמרנית יותר ברוב דרכיה מהם וממקבילתה הגדולה בארצות הברית. בין היתר, יותר קטעים בסידור התפילה נותרו בעברית ורק בשנות ה-2000 התאפשר לנשים להצטרף למניינים ולכהן כרבות בכל בתי-הכנסת. מושם דגש רב יותר על שבת והנהגות דומות והכשרות נשמרת, אך התנועה אינה טוענת שהיא הלכתית. המקור למתינות זו הוא השפעתם החזקה של מהגרים גרמנים, שבאו מסביבה בה היהדות הרפורמית נאלצה להתפשר עם גורמים שמרניים בתוך הקהילות, בניגוד למצב בארצות הברית. בין הדמויות הידועות שפעלו בתנועה היו הרבנים ורנר ואן דר זייל, הברונית ג'וליה נויברגר (לשעבר המצליפה הסיעתית של הליברל-דמוקרטים) הוגו גרין וליונל בלו. בשנות ה-50 כיהן ליאו בק כרב באחד מבתי-הכנסת שלה.

ב-2015 אימצה את המדיניות שכבר התקבלה על הליברלים והכירה בבנים לאב יהודי כיורשים את מעמדו בתנאי שהם גדלים בזיקה לדת.[2]

נכון ל-2010 היו 45 בתי-כנסת שייכים לתנועה זו, עם 16,125 בתי-אב חברים, שהיוו 19.4% מכלל המשפחות הרשומות בבתי-כנסת בין יהודי בריטניה. זהו הזרם השני בגודלו באוכלוסייה זו, לעומת 54.7% מבתי-האב המשתייכים למוסדות האורתודוקסיים המתונים השונים, לא כולל חרדים.[3] נשיא הכבוד של הארגון הוא סיר זיגמונד שטרנברג, פילנתרופ ידוע, והמנהל בפועל הוא הרב טוני בייפילד. כל רבני הגוף משתייכים לאגודת הרבנים שלו; היו"ר הנוכחי היא הרבה סיביל שרידן, המכהנת מ-2013. כמו כן התנועה מפעילים בית דין, בראשות הראב"דית ג'קי טביק.

היסטוריהעריכה

בית-הכנסת הראשון המזוהה עם הזרם, "בית-הכנסת מערב לונדון של היהודים הבריטים", קם על רקע צירוף נסיבות בשנות ה-30 של המאה ה-19: מחד הניעה הסביבה האנגליקנית, שראתה בתנ"ך לבדו ספר קודש, תנועה קטנה שנטתה לגישה שכונתה על ידי יריביה "נאו-קראות". מאידך, חברי שתיים מהמשפחות העשירות בלונדון, מוקאטה הספרדית וגולדסמיד האשכנזית, התמרמרו על הנהוג בבתי-הכנסת ותבעו סדרים אסתטיים יותר. ב-15 באפריל 1840, לאחר שנים של עימותים עם הממסד, פרשו ממנו נציגים משתיהן ויחד עם תומכים אחרים הצהירו על כוונתם להקים מניין נפרד של "יהודים בריטים", ללא הבדל בין ספרדים לאשכנזים. בהכרזה נאמר כי מטרתם הייתה לשפר ולייפות את הנהוג בבתי-הכנסת כדי למנוע אדישות דתית והתנצרות. מי שנקרא לכהן בראש העדה היה דוד בן בנימין זאב (וולף) מרקס; הוא כיהן כבעל קורא בליברפול והזדהה בפועל עם הרעיונות שקידשו את התנ"ך לבדו, אף כי לא דחה כליל את התורה שבעל-פה. הוא ערך נוסח תפילה והגדה של פסח ששללו יסודות רבניים מסוימים – בין היתר, תרגם את הקדיש לעברית, הקריא את עשרת הדברות מדי שבת לפני קריאת התורה ושינה את נוסח ברכת נטילת לולב ל"אשר צונו על נטילת פרי עץ הדר וכפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל." הוא היה הדמות האידאולוגית היחידה בה, והשפעתו על הקהל לא הייתה רבה.[4][5][6]

בית הכנסת מערב לונדון נותר בגדר תופעה מבודדת. בקיץ 1841 פרסם הרב שלמה הירשל 'מודעת אזהרה', שהייתה למעשה כתב חרם, והודיע שהפורשים כפרו בתורה שבעל פה ואסור להתחבר עמהם, להתחתן בם ועוד. בית-הדין הספרדי הצטרף לקריאה. בשנים הבאות ניהל הרב הראשי החדש נתן מרקוס אדלר מערכה לריכוז השליטה בקהילות השונות בידיו והוסיף לנדות את סיעת מרקס, אף כי בלחץ הקהל התיר להתחתן בהם ב-1849.[4] שני בתי-כנסת נוספים פרשו משליטתו של אדלר: במנצ'סטר ב-1856 ובברדפורד ב-1870. בשני המקרים היה למהגרים מגרמניה ייצוג בולט בקהל, והם חיקו – גם אם לא תמיד במלואם – את נהגי הרפורמים בארצם.[5] הם קיימו קשרים ברמה מסוימת עם מערב לונדון, אף כי תנועת הפילוג הייתה קטנה ולא מגובשת. דרכו של מרקס הגיעה לקצה עם פרישתו מתפקידו ב-1893. יורשו, מוריס יוסף, פוטר אמנם מק"ק כנסת ישראל על שפקפק אם ראוי לייחל לחידוש הקרבנות אך נעדר קו אידאולוגי ברור והיה שמרן למדי. בשנות ה-90 התחולל פיוס הדרגתי עם הרבנות הראשית והחרם גווע בשקט. רקע זה, בין היתר, המריץ לפעילות את קלוד מונטיפיורי, שהיה מחויב לרעיונות אבות היהדות הרפורמית בגרמניה וייסד את הזרם הליברלי הקטן בבריטניה.[7] למונטיפיורי הייתה השפעה רבה: אף כי שלוש הקהילות הפורשות המקוריות לא הצטרפו אליו, הן אימצו בהדרגה שינויים ליטורגיים רחבים בשנות ה-20, ישיבה מעורבת ועוד.[5] ב-1930 הצטרף מערב לונדון לבדו לאיגוד העולמי ליהדות מתקדמת.[8]

שינוי גדול התחולל עם עליית הנאצים לשלטון, שעוררה אלפי יהודים מרכז-אירופאים ליברלים להגר לבריטניה. מלבד זאת שנעשו דומיננטיים בקהילות הנפרדות הספורות תוך זמן קצר והקימו חדשות, הם הביאו עמם כתריסר רבנים שהתמנו במהרה למשרות במולדת החדשה. אלה, שהידועים שבהם היו ורנר ואן דר זייל הגרמני ואיגנץ מייבאום האוסטרי, היו רובם ככולם בוגרי בית המדרש הגבוה למדעי היהדות בברלין והביאו עמם לראשונה תאולוגיה ושיטה דתית מגובשות. על אף הבסיס הדתי המשותף של רבניהם, הבאים זה מקרוב לא הצטרפו לאיחוד הליברלי של מונטיפיורי ולילי מונטגיו, שדגל בקו טהרני ונוקשה שדמה יותר לרפורמים באמריקה מלשמרנות היחסית ששלטה במרכז אירופה. דניאל לנגטון ציין כי רק בשנות ה-30 וה-40, בעקבות ההגירה הגדולה, נוצרה התנועה למעשה.[9] הגידול העצום במספר החברים הביא למיסוד: ב-1942 התאחדו שש הקהילות, כולל מערב לונדון והאחרים שהיו עתה גרמניים בעיקרם, וכוננו את ארגון "בתי-הכנסת המאוחדים של בריטניה." ב-1945 הצטרף הגוף החדש כולו לאיגוד העולמי ליהדות מתקדמת.[8] הם שינו את שמם ל"בתי-הכנסת הרפורמיים של בריטניה" (Reform Synagogues of Great Britain) ב-1958, בעודם משמרים את מתינותם היחסית ונבדלים מ"האיחוד הליברלי והפרוגרסיבי" ממשיך דרכו של מונטיפיורי. ואן דר זיל ייסד ב-1956 את הסמינר הרבני המשותף לרפורמים ולליברלים הבריטיים, מכללת לאו בק.[10] משנת 2005 נקרא הגוף הקהילתי "התנועה ליהדות רפורמית" (Movement for Reform Judaism).

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ראו למשל: Jonathan Romain, Reform Judaism and Modernity: A Reader, SCM Press, 2004. עמ' 194–195, 7 ועוד.
  2. ^ Reform rabbis' concern over status change, ג'ואיש כרוניקל, 23 ביולי 2015.
  3. ^ Synagogue Membership in the United Kingdom in 2010
  4. ^ 4.0 4.1 Todd M. Endelman, The Jews of Britain, 1656 to 2000, University of California Press, 2002. עמ' 108-115.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 Michael A. Meyer, Michael Meyer. Response to Modernity: A History of the Reform Movement in Judaism. Wayne State University Press (1995). עמ' 173-179.
  6. ^ על מרקס ורעיונותיו, ראו: יעקב יוסף פטוחובסקי, Karaite Tendencies in an Early Reform Haggadah, שנתון היברו יוניון קולג', 1960.
  7. ^ Steven Bayme, Claude Montefiore, Lily Montagu, בתוך: Jewish Arguments and Counterarguments: Essays and Addresses, KTAV Publishing House, 2002. עמ' 23-36.
  8. ^ 8.0 8.1 Geoffrey Alderman, Modern British Jewry, Oxford University Press, 1998. עמ' 354.
  9. ^ מאיר, עמ' 303-317; Daniel R. Langton, A Question of Backbone: Contrasting Christian Influences upon the Origins of Reform and Liberal Judaism in England, בתוך: Melillah, גיליון 2003/2004. הקביעה של לנגטון שם, עמ' 18.
  10. ^ Anne J. Kershen, 150 years of progressive Judaism in Britain: 1840-1990, London Museum of Jewish Life, 1990. עמ' 60.