המפלגה הליברל-דמוקרטית (הממלכה המאוחדת)

המפלגה הליברל-דמוקרטית
Liberal Democrats
מדינה	הממלכה המאוחדת
מנהיגים	ג'ו סווינסון
תקופת הפעילות	1988–הווה (כ־37 שנים)
אידאולוגיות	ליברליזם חברתי
מטה	לונדון, אנגליה
מיקום במפה הפוליטית	מרכז
ארגונים בינלאומיים	מפלגת הברית של ליברלים ודמוקרטים באירופה, האינטרנציונל הליברלי
נציגויות בפרלמנטים
בית הנבחרים הבריטי	72 / 650
בית הלורדים	94 / 795
	libdems.org.uk

המפלגה הליברל-דמוקרטית (באנגלית: Liberal Democrats) היא מפלגה בריטית, הממוקמת במרכז הפוליטי. מאז הקמתה עד שנת 2015 הייתה המפלגה השלישית בגודלה בבריטניה, אחרי המפלגה השמרנית ומפלגת הלייבור (העבודה).

המפלגה הוקמה ב-1988 מאיחודן של המפלגה הליברלית הוותיקה והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שהתפצלה ממפלגת הלייבור ב-1981. קדם לאיחוד המלא בין המפלגות הסכם אלקטורלי, שבמסגרתו נמנעו מלהתחרות זו מול זו באותו מחוז בחירה והתמודדות ברשימה משותפת.

מ-1988 עד 1999 הנהיג את המפלגה פאדי אשדאון. ירשו אותו בתפקיד צ'ארלס קנדי (1999–2006) ומנזיס קמבל (2006–2007). מאז 2020 עומד בראש המפלגה סיר אד דייווי.

מבנה המפלגה הוא פדרלי: היא מהווה איחוד של מפלגות ליברל-דמוקרטיות בסקוטלנד, בוויילס ובאנגליה.

הישגים אלקטורליים

מהקמת המפלגה ועד 2010 – שנות האופוזיציה

שיעור התמיכה במפלגה הליברל-דמוקרטית באחוזים מכלל הקולות (כחול), ומספר המושבים שזכו בהם (אדום)

שיעור התמיכה במפלגה (ובברית האלקטורלית בין הסוציאל-דמוקרטים לליברלים, שקדמה לה) בבחירות הכלליות בבריטניה נע מאז הקמתה בין 17% ל-25%, אך הייצוג שזכתה לו בפרלמנט הבריטי נמוך משמעותית, ולא עלה על 10%. הסיבה לכך היא שיטת הבחירות האזורית בבריטניה, שבה כל מחוז בחירה שולח נציג אחד לפרלמנט, ואין חשיבות למספר הקולות שקיבלו המתמודדים שהפסידו. כתוצאה ממצב זה, המפלגה לא היוותה איום משמעותי על ההגמוניה של שתי המפלגות הגדולות באף מערכת בחירות, ועד 2010 אף לא הגיעה למצב של לשון מאזניים, שיחייב את שילובה בקואליציה.

המפלגה זכתה להישגים לא מבוטלים בבחירות המקומיות למועצות ערים ובבחירות לפרלמנט האירופי.

שותפה זוטרה בממשלת דייוויד קמרון

סקרי דעת קהל שהתפרסמו לקראת בחירות 2010 צפו גידול ניכר בכוחה של המפלגה, אך הישגיה (57 מושבים) לא עלו, ואף ירדו במקצת, לעומת הבחירות הקודמות. עם זאת, כיוון שהמפלגה השמרנית שניצחה בבחירות לא הצליחה להשיג רוב מוחלט של המושבים, השיגו הליברל-דמוקרטים מעמד של לשון מאזניים, ולאחר משא ומתן קצר עם מנהיגי שתי המפלגות הגדולות הצטרפו לממשלת קואליציה עם המפלגה השמרנית, בראשות דייוויד קמרון. מנהיג הליברל-דמוקרטים ניק קלג כיהן כסגן ראש הממשלה, וארבעה מחברי המפלגה כיהנו כשרים.

חבר המפלגה בפרלמנט הבריטי דייוויד וורד הושעה מהמפלגה במהלך הקדנציה בגלל הערות אנטישמיות ונגד ישראל.

מפלה אלקטורלית

בבחירות הכלליות בשנת 2015 המפלגה ספגה מפלה אלקטורלית. רוב חברי הפרלמנט מטעמה הפסידו את מושביהם וכתוצאה מכך בפעם הראשונה מאז הקמתה המפלגה הפסידה את מקומה כמפלגה השלישית בגודלה למפלגה הלאומית הסקוטית. בעקבות תוצאות הבחירות התפטר קלג, וביולי 2015 נבחר לעמוד בראשות המפלגה טים פרון.

המפלגה עשתה קמפיין להצבעה בעד הישארות במשאל העם על חברות בריטניה באיחוד האירופי ביוני 2016. גם לאחר הפרישה, המפלגה תמכה בחזרה לאיחוד בעתיד.^[1]

המפלגה שמרה על מספר המושבים הנמוך לאחר הבחירות הכלליות בשנים 2017 ו-2019. בתקופה זו, כמות המושבים שלה גדלה בעיקר בשל הצטרפות פורשים מסיעות אחרות.^[2] בשנת 2019, ג'ו סוינסון, שעמדה בראשות המפלגה, הפסידה את המושב שלה ונאלצה להתפטר לאור סעיף בחוקת המפלגה המחייב חברות בפרלמנט.^[2]

שיקום אלקטורלי

בשנת 2020 נבחר להתנהגת המפלגה אד דייבי. תחת הנהגתו של דייבי, הליברל-דמוקרטים נהנו מהישגים בבחירות המקומיות של שנת 2024 לצד הלייבור, אז הליברל-דמוקרטים סיימו במקום השני בפעם הראשונה בבחירות מקומיות מאז 2009. לאחר הבחירות הכלליות בשנת 2024, המפלגה השיגה את כמות המושבים הגדולה בתולדותיה ושבה להיות המפלגה השלישית בגודלה. משום שהלייבור השיגה רוב מוחלט בפרלמנט, הליברל-דמוקרטים נשארו מפלגת אופוזיציה.^[3]

אידאולוגיה ועמדות

מקורותיה האידאולוגיים של המפלגה הם עקרונות הליברליזם והסוציאל-דמוקרטיה. המפלגה נחלקת לשני אגפים אידאולוגיים, האגף הסוציאל-ליברלי המדגיש את חשיבות מדינת הרווחה, והאגף הליברלי הקלאסי, המדגיש את חשיבות החירות ושואף לצמצם את מעורבות הממשלה בכלכלה.

בתחום מדיניות החוץ והביטחון דוגלת המפלגה בעמדות יוניות, שהתבטאו בין היתר בהתנגדותה למעורבות הבריטית במלחמת עיראק, ובקריאתה להחזרת הכוחות הבריטיים משם. מבין שְלוש המפלגות הגדולות, הליברל-דמוקרטים הם חסידיו הגדולים של האיחוד האירופי, ומצדדים בהגברת סמכויותיו ובהעמקת שילובה של בריטניה בתוכו, בכלל זה תמיכה עקרונית בהצטרפות לגוש האירו בעתיד.

בתחום הממשל, המפלגה קוראת לרפורמה בסדרי הבחירות, כדי להפחית את הפער בין התפלגות קולות הבוחרים לבין הייצוג בפרלמנט בבחירות האזוריות הנהוגות כיום. היא תומכת בביזור סמכויות הממשל המרכזי למועצות מקומיות ולממשלים מקומיים בארבע האומות המרכיבות את הממלכה המאוחדת. המפלגה מצדדת במתן חוקה כתובה לבריטניה, לאחר אישורהּ במשאל עם.

בתחום הכלכלה שואפת המפלגה לאזן בין היוזמה החופשית לבין הצדק החברתי. בין היתר, היא מבטיחה להעלות בצורה ניכרת את מדרגת המס הנמוכה ביותר.

נושאי איכות הסביבה נמצאים במקום גבוה בסדר היום של המפלגה, התומכת בהשקעה מאסיבית במקורות אנרגיה מתחדשים. בניגוד לעמדת הלייבור והשמרנים, המפלגה מתנגדת להקמת תחנות כוח גרעיניות נוספות.

המפלגה תומכת בנישואים חד-מיניים.^[4]