ויקיפדיה

ודות

(הופנה מהדף ודה)

הוודות (סנסקריט: वेद – יֶדַע) הן אוסף של כתבים הנחשבים לעתיקים ביותר בשפת הסנסקריט. ההינדואיזם אימץ אותם והם מהווים בסיס לרוב ההתפתחויות המאוחרות. פירוש המילה בסנסקריט הוא "ידע" (מלשון vid – "לדעת" – פעלים מקבילים קיימים בשפות הודו-אירופיות אחרות). הכוונה המקורית הייתה לריג ודה – קובץ קדום שמקורו בצפון מערב הודו. לאחר מכן הורחבה משמעות המילה "ודות" והתייחסה לקובץ אסופות הבסיס ("סמהיטות") שנוספו על הריג ודה. המילה "ודות" משמשת כיום כשם נרדף למכלול הרחב של כתבי ה-Sruti ("התגלויות") – טקסטים קדושים שחוברו לאורך אלפי השנים כהמשכים, תוספות והשלמות לוודות.

מקורות הוודה

עריכה

על פי המסורת הוודה לא נוצרה אלא התקיימה מאז ומעולם – הידע נגלה כקוגניציות אצל הרישים (ṛsi – נביאים או חכמים) העתיקים בדרך של הגות ומדיטציה ולאחר מכן נערך סופית והועלה על הכתב בידי המלומד הקדום ויאסה. אלו אינם טקסטים כתובים והם הועברו בעל פה לאורך הדורות תוך שמירה קפדנית על דיוק והגייה.

מזה שנים מתקיים ויכוח בין החוקרים על מקורן ההיסטורי של הוודות. כיום המחקר נוטה לתארך את יצירת הריג ודה סמהיטה (Samhita), החלק העתיק ביותר בקורפוס, לפרק הזמן שבין השנים 1500 ל-1200 לפנה"ס. מוסכם, כמו כן, כי הוודות נוצרו במרחב הגאוגרפי המוזכר בקורפוס כ"אזור שבעת הנהרות" (ככל הנראה פקיסטן של ימינו – אם כי מתוך שבעת הנהרות אחד התייבש ושניים התמזגו). חוקרים רבים טוענים כי הוודות הובאו לאזור זה על ידי שבטים הודו-אירופים נוודים או נוודים למחצה שנקראו Arya. מולם ניצבים אותם חוקרים המשוכנעים כי מדובר בשלב נוסף בהתפתחות הוודית של תרבות עמק האינדוס (על מנת שסוגיה זו תוכרע יש לפענח קודם את "כתב האינדוס").

הטקסטים נועדו לשירה במהלך טקסים וודיים. המסורת הטקסית הועברה ממורה לתלמיד בדרך של חזרה על הפעולות הריטואליות ושינון קפדני של הקאנון. מאחר שמדובר בטקסטים שנאמרו בעל פה ולא נכתבו, נוצרו שתי דרכים שונות לשינונם ושתיהן נלמדו על ידי אנשי הדת. בשיטת פדהפתה (padapatha) המילים נאמרות בצורה לא רציפה (דוגמה – "לורם איפסום"). בשיטת סמהיטהפתה (samhitapatha) מתבצעת הגיית המילים תוך חיבור הברות (דוגמה – "לורמיפסום"). השינון הכפול היווה גורם חשוב בשימור הטקסטים כמעט ללא שינוי לאורך תקופה של שלושת אלפי שנים (העלאת הוודות על הכתב – פעולה שנחשבה למטמאת – נעשתה לראשונה כאלף שנים לאחר חיבורן).

הריג ודה

עריכה
 
עמוד של הריג ודה מהמאה ה-19 - השפה סנסקריט הכתב דוואנגרי (סוג של אבוגידה)
  ערך מורחב – ריג ודה

הריג ודה סמהיטה – אסופת הידע הוודי והטקסי העתיקה ביותר – מתווה מתאר של מסורת התואמת היטב את אורח החיים הנוודי. אין בה מקומות קדושים, טקסטים כתובים, תשמישי קדושה או אפילו צורך במבנים. מקום הקמת המזבח אינו משמעותי וכל שנדרש לצורך ביצוע הטקס הוא איש דת הבקיא במנטרות ובמהלכי הטקס. עם זאת, ביצוע הטקס נעשה לפי מחזורים קבועים הקשורים במחזור שעות היממה ועונות השנה.

מיתוס בריאה מופיע בריג ודה במספר צורות שונות שבכולן מאפיינים החוזרים על עצמם. הבריאה היא לרוב תוצר של אלימות או קורבן. המאבקים בין האלים גורמים באופן קבוע לחוסר יציבות בעולם. כמו כן אין מדובר בתהליך רציף או יצירה של "יש מאין". הבריאה מהווה סוג של "סדר חדש" שלא ניתן להגדירו כדבר "טוב" או "רע". המנונות הריג ודה מהללים אלוהויות (devas) רבות ונסמכים על ידע והיכרות מוקדמים שלהן. אין אל אחד עליון על השאר, אך חלקם חשובים יותר מאחרים. לאלים רגשות ותשוקות אנושיים והם מוצגים לרוב כזכרים. האלים רוּדרה (שיווה) ווישנו מוזכרים אך נחשבים לשוליים יחסית לשאר האלים (מעמדם עלה במסורות מאוחרות יותר). עולם האלים הוא היררכי וניתן למיינם לפי גנאלוגיה או מיקומם בשמיים, באוויר (באטמוספירה) או על האדמה.

העשייה הדתית בוודות מתבטאת בטקסי העלאת קורבן (yajña) לאלים (deva). במרכז הטקס עומדת האש, שהיא יסוד טבעי, אך גם אמצעי המקשר בין האדם לממלכת השמים (הזבח הופך לעשן ועולה מעלה) ולפיכך זוכה ליחס של אל חשוב (Agni – אל האש). התקרובות שהועלו היו בעיקר חלב, חמאה, סומה (soma), תבואה ולעיתים חיות (לרוב צאן או בקר). תקרובת משקה הסומה נושאת חשיבות רבה – המשקה מעורר ההזיות נרקח בתהליך מיוחד מצמח הסומה הלא-מזוהה (עם השנים זהות הצמח נשכחה והוא הוחלף בצמחים אחרים ללא השפעה משכרת). בדומה לאש גם משקה הסומה מאפשר קשר בין האדם לאלים (אם כי באופן שונה מהאש מאחר שהקשר נוצר באמצעות הזיות) ולכן זוכה גם הוא למעמד של אל חשוב. ניתן לראות בזבח הסומה שריד מתקופות קודמות בהן הושם דגש רב יותר על הפן המיסטי בוודות (לעומת הפן הטקסי).

התרחבות והתקבעות הפולחן

עריכה

בשלהי האלף ה-2 לפנה"ס חלו שינויים באורח החיים של החברה הוודית. המעבר למרחב הגאוגרפי של המישור האינדו גנגטי ותהליכי היווצרותה וגדילתה של חברת יושבי-קבע הביאו להתמחות והתמקצעות שיצרו (לראשונה בחברה הוודית) מעמדות חברתיים. הברהמינים (brahmin), אנשי הדת, החלו בניסיונות של חלוקה חברתית לארבע הווארנות ומיקמו את עצמם בראש ההיררכיה החברתית, כשאחריהם (לפי סדר חשיבות) הקשטריה (ksatriya), הוויישיה (vaisya) והשודרה (sudra). מי שלא לקחו חלק בפולחן הוודי נודו אל שולי החברה וסומנו כ"טמאים".

במקביל לתמורות בחברה חלו שינויים גם בפולחן הדתי והטקס הלך והתפתח. הסיבות לכך עשויות להיות מגוונות. שינויים גאוגרפים ואחרים יצרו מציאות חדשה וצרכים חדשים. ייתכן שהשינויים הללו הביאו למיזוג ושילוב בין טקסים ישנים על מנת ליצור טקסים חדשים. תהליך הסידור והקיבוע של ההמנונות השבטיים יצר צורך לשתף קבוצות שונות בפולחן וליצור אחידות טקסית אל מול ההבדלים בין המסורות השבטיות. יש הטוענים (למשל החוקר הגרמני פריץ שטאל) שמקורן היחיד של ההתפתחויות בפולחן הוא הרצון לדייק בטקס.

ארבע הסמהיטות

עריכה

הוודות השתנו, ועד לכתיבת הברהמנות הראשונות (המאה ה-8 לפנה"ס לערך) התפתחו שני סוגי פולחן: גרִייה (gṛhya) – פולחן ביתי, בו שימשה אש טקסית בודדת ("אש בעל בית"), ושראוטה (śrauta) – פולחן ציבורי, שטקסיו קדומים יותר ועוסקים בעיקר באלים אגני וסומה. ההתפתחויות בפולחן הציבורי הולידו טקסים חדשים שהצריכו שימוש בשלושה מוקדי אש: אש בעל הבית (gārhapatya), אש הקורבן (āhavaniya) והאש הדרומית (anvaharyapacana או daksinagni). הטקס המורחב הצריך גם ארבעה ברהמינים בעלי התמחות, שעסקו באספקטים שונים של הטקס. הכהן הרביעי והמלומד ביותר, הברהמן (Brahman), לא השתתף בטקס באופן פעיל, אך נשא באחריות לתיקון טעויות בביצוע הטקס, אם התרחשו. השינויים בפולחן הובילו להתרחבות הקורפוס הוודי לכדי ארבע אסופות (samhita) עיקריות.

  • ריג ודה (ṛc veda) – אוסף בעשרה כרכים (Mandala), הכולל 1028 מזמורים לאלים שונים, כתובים כולם בסנסקריט עתיקה (ודית). כל מנדלה נכתבה על ידי משפחת חכמים אחרת. המנדלות השנייה עד השביעית הן העתיקות ביותר, עליהן נוספו השמינית והתשיעית, ולבסוף צורפו גם הראשונה והעשירית. כהן הריג ודה, ה"הוטר'" (Hotṛ – ר' מתגלגלת), אחראי על דקלום המנטרות במהלך הטקס.
  • יאג'וּר ודה (yajur veda) – אוסף של נוסחים ופסוקים לשימוש טקסי. האוסף נחלק לשתי מהדורות: "שחורה" ו"לבנה". היאג'ור ודה, ה"לבנה", מוכלת בכרך אחד בלבד, בעוד ה"שחורה" מורכבת משלושה. הכהן ממסורת זו, ה"אדואריו" (Adhvaryu), אחראי על ביצוע פעולות בעלות חשיבות טקסית: הכנת הקרקע, הקמת המזבח, התקנת הזבח והגשתו לאש.
  • סאמה ודה (sama veda) – ספר שירים (saman) והנחיות לזימור (gana), המבוסס על הריג ודה. כהן הסאמה ודה, ה"אודגאטר'" (Udgātṛ), התמחה בשירה.
  • אתהרוה ודה (atharva veda) – אוסף של לחשים וכשפים, אשר ייתכן שנועדו לשימוש אישי וביתי (בניגוד לטקסים פומביים, שבהם עוסקות שלוש הסמהיטות האחרות). אסופה זו עוסקת בצורה פחותה בטקס ובקורבן, ולפיכך זכתה ליחס של "נחיתות" לעומת שלוש הסמהיטות האחרות.

התפתחויות הוודות

עריכה

מסיבות שונות קיימים קשיים רבים בתיארוך ובכרונולוגיזציה של הכתבים הוודיים. למרות זאת מעריכים כי במאה ה-8 לפנה"ס, תוך כדי התקבעות הטקסטים של הסמהיטות, החלה להיווצר ספרות הברהמנה (Brahamana). זוהי ספרות מדרג משני המבדילה בין "מנטרה" – שיר או מזמור תפילה ל"ברהמנה" – פרשנות ודברי הסבר לטקסים המתוארים בסמהיטות. הברהמנות שנוצרו חקרו את האטיולוגיה של הקורבן – משמעותו, תכליתו, והקשר (Bandhu) בין ביצועו למהלך היקום. חיבורן מהווה מעבר לשלב רעיוני חדש המסמל ירידה בכוחם של האלים ועלייה במשמעות המיוחסת לקורבן ולטקס, כלומר, העשייה הדתית בברהמנות הופכת שנייה בחשיבותה להבנת העשייה. מיתוס הבריאה מדגים ירידה בכוחם של האלים ועלייה בכוחו של הקורבן. הבריאה בברהמנות קשורה לאל יחיד (פראג'פאטי – "אבי היצורים") שאיננו בהכרח גורם פעיל בתהליך – ולטקס קורבן. היא מסמלת חיפוש כלשהו אחר כוח קוסמי יחיד, שממנו שואבים אף האלים את כוחם – כוח שהוגדר לבסוף כישות יחידה ומוחלטת המכונה בְּרָהְמַן (Brahman).

לא תמיד ניתן להבחין בבירור בשלבי ההתפתחות בחשיבה התאולוגית והפילוסופית בכתבי המשנה לוודות. עוד בזמן כתיבתן של הברהמנות החלה להיווצר ספרות נוספת, הארנייקה (Aranyaka), שחוברה ביערות על ידי נזירים שדגלו בפרישות, וסיגפו עצמם כאמצעי להפנמת והטמעת הטקס והקורבן. הארנייקות הן טקסטים שמתמקדים במתן פרשנויות לטקס. הן מסכמות וחותמות את הברהמנות, ומהוות שלב ביניים בדרך להתפתחות האופנישדות.

נקודת ההסתעפות שבה התפתחה הארנייקה לספרות האופנישד (Upanishad) הנרחבת איננה ברורה. חלק מהאופנישדות המוקדמות הופיעו תחת הכותרת "ארנייקה" וארנייקות מסוימות מכנות עצמן "אופנישד". רוב החוקרים משערים שטקסטים מוקדמים אלו התחברו בין המאה השביעית למאה הרביעית לפנה"ס (ניתן לזהות בכתבים מהתקופה השפעות של טרום ולאחר הולדת הבודהיזם), אך טקסטים מסוג אופנישד המשיכו להתחבר לאורך השנים בתהליך שנמשך עד העת החדשה. האופנישד היא קטגוריה לא אחידה של טקסטים מיסטיים ופילוסופיים שמציגים התפתחות של גישה הנוגדת את החומרנות ומציגים לראשונה את מושג הסמסרה (Samsara) – שרשרת הלידה-מחדש שכובלת את האדם. גלגולו החדש של כל אדם נקבע כתוצאה מהקרמה – מעשיו בחייו הקודמים. עם זאת ניתן להגיע למוקשה (moksha – "שחרור") באמצעות ויתור על החומרניות והתאחדות עם ה"בְּרָהְמַן". ניתן לראות בשינוי זה במשמעות המילה "קרמה" – מ"מעשה שחשיבותו טקסית" ל"מכלול מעשיו של האדם המשפיע על גלגוליו הבאים" – דוגמה להתפתחות הפילוסופית שבמרכזה הפנמת הקורבן.

הארנייקה, האופנישד, והברהמנה נכללות כולן, ביחד עם הסמהיטות, בקטגוריית ה"התגלויות" (Sruti). כתוצאה מכך נוצר שימוש כוללני במילה "ודות" לתיאור ספרות המשנה הזו בכללותה. יש הכוללים בביטוי גם קטגוריה ספרותית נפרדת – הסוטרה (sutra), שנכללת ב"התגלויות" המשניות (Smrti) – זאת אף על פי שלפי המסורת נכתבו הסוטרות בידי בני אנוש וחשיבותן פחותה. עם השנים רווח השימוש במילים "ודה" ו"ודות" במשמעות של "טקסט דתי כלשהו" – לעיתים קרובות ללא קשר לוודות.

ודאנגה

עריכה
  ערך מורחב – ודאנגה

שש הוודאנגות (vedāṅga; מילולית: חברי הוודות) הן כלי עזר מסורתיים המשמשים ללימוד הוודות ולהבנתן, ומפרטים גם את הדרך שבה יש לדעת את הוודות, לשמרן ולהשתמש בהן. כלים אלו פותחו במאה ה-6 לפנה"ס (סוף העידן הוודי) והם משלבים פילוסופיה בכלים מדעיים.

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה
  • פטר עמרם, "מזמורים מן הריג-ודה", ירושלים: הוצאת כרמל, 2006 (עברית).
  • סימון וויטמן (Simon Weightman), "הינדואיזם", לקסיקון לדתות בנות זמננו, עורך: פרופ' ג'ון ר. הינלס, עורך המהדורה העברית: פרופ' ר. י. צבי ורבלובסקי, כתר הוצאה לאור, 1984 (עברית)
  • Gavin D. Flood, An Introduction to Hinduism, Cambridge University Press, 1996 (אנגלית)
  • Patrick Olivelle, Upanishads; Introduction, Oxford University Press, 1998 (אנגלית)

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא ודות בוויקישיתוף


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ודות&oldid=39151252"