וילם דפו

שחקן אמריקאי
(הופנה מהדף ווילם דפו)

ויליאם ג'. "וילם" דפואנגלית: William J. "Willem" Dafoe;‏ נולד ב-22 ביולי 1955) הוא שחקן קולנוע אמריקאי, מועמד ארבעה פרסי אוסקר ושלושה פרסי גלובוס הזהב. הוא ממייסדי קבוצת תיאטרון הניסיונית "The Wooster Group".

וילם דפו
Willem Dafoe
Willem Dafoe Cannes 2019.jpg
וילם דפו, 2019
לידה 22 ביולי 1955 (בן 66)
אפלטון, ויסקונסין, ארצות הברית
שם לידה William James Dafoe עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית, איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1977–הווה (כ־44 שנים)
שפה מועדפת אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק מדבב
מקום לימודים
  • אוניברסיטת ויסקונסין–מילווקי
  • Appleton East High School עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Giada Colagrande (2005–הווה) עריכת הנתון בוויקינתונים
Elizabeth LeCompte (19772004) עריכת הנתון בוויקינתונים
מספר צאצאים 1 עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ביוגרפיהעריכה

דפו נולד בעיר אפלטון, ויסקונסין, ארצות הברית. אחד משמונה ילדיהם של מוריאל איזבל (לבית ספריסלר) וד"ר וויליאם אלפרד דפו (1917-2014), הוא צייץ ב-2009: "חמשת אחיותי גידלו אותי מכיוון שאבי היה מנתח, אמי הייתה אחות והם עבדו יחד, כך שלא ראיתי אף אחד מהם יותר מידי." אחיו, דונלד דפו, הוא מנתח השתלות וחוקר. שם משפחתו הוא ממקור צרפתי. בתיכון הוא קיבל את הכינוי וילם, שהוא הגרסה ההולנדית לשם ויליאם.

דפו למד דרמה באוניברסיטת ויסקונסין-מילווקי, אך עזב לאחר שנה וחצי כדי להצטרף לקבוצת התיאטרון הניסיונית "תיאטרון X" במילווקי, ויסקונסין לפני שעבר לניו יורק ב-1976, שם התמחה אצל ריצ'רד שכנר, מנהל קבוצת התיאטרון האוונגרדית "The Performance Group", שם פגש את המנהלת האמנותית של הלהקה אליזבת לקומפט והחל בין השניים רומן. לקומפט ביחד עם אחרים טיפחה את שכנר ויצרה את "קבוצת ווסטר", ותוך פחות משנה דפו לקח כבר חלק בקבוצה[1]. דפו המשיך עם קבוצת ווסטר גם בשנות האלפיים.

קריירהעריכה

קריירת הסרטים של דפו החלה בגיל 25 ב-1980, כאשר לוהק ל"שערי החופש", הגם שהופעתו נחתכה בעריכה. תפקיד הפריצה שלו היה של הסמל הרחום אליאס בסרט "פלאטון" (1986)[2]. מאז היה לשחקן אופי פופולרי, שבגלל תווי פניו המחוספסים מלהקים אותו לעיתים לתפקידי הנבל, כמו הגובלין הירוק בסרטי ספיידרמן. הוא גילם את ישו בסרטו של מרטין סקורסזה "הפיתוי האחרון של ישו" (1988), ועוד באותה שנה השתתף בסרט "מיסיסיפי בוערת"[3].

ב-1989 גילם את שלמה ארוך בסרט "ניצחון הרוח", שצולם בחלקו בישראל[4].

ב-1993, שיחק לצידה של מדונה במותחן האירוטי "גוף ההוכחות"[5].

פעמיים גילם בלש משטרה - ב"הקדושים מבוסטון" (1999) וב"אמריקן פסיכו" (2000)[6], ואף השתתף ב"החופשה של בין" (2007). הוא היה מועמד פעמיים לפרס האוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר, על משחקו בסרט "פלאטון"[7], וב"צילו של הערפד" (2000)[8].

דפו היה אורח פסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה ב-2005[9].

ב-2005 כיכב בסרט של הבמאי והתסריטאי הדני לארס פון טרייר מנדרליי[10], ושיתף פעולה שוב עם פון טרייר בסרט "אנטי-כריסט" ב-2009[11], ובסרט נימפומנית ב-2013[12].

ב-2006 הוא גילם את ראש המטה בקומדיה המוזיקלית "אמריקן דרימז" לצד יו גרנט ומנדי מור[13].

ב-2014 גילם את הסופר פיטר ואן האוטן בסרט "אשמת הכוכבים" לצד אנסל אלגורט ושיילין וודלי.באותה שנה גם גילם את דמותו של המבאי האיטלקי פייר פאולו פאזוליני בסרט "פאזוליני"[14].

ב-2017 שיחק בסרט הדרמה "גיבור אמריקאי", לצד ג'רארד באטלר וגרטשן מול. באותה שנה שיחק גם בסרטים "החומה הגדולה" ו"רצח באוריינט אקספרס"[15].

בספטמבר 2018 זכה בפרס השחקן הראשי בפסטיבל הסרטים של ונציה על הופעתו כווינסנט ואן-גוך ב"שערי הנצח" של ג'וליאן שנאבל[16].

בשנת 2022 ישחק בסרט הדרמה ההיסטורי "איש הצפון" לצדה של ניקול קידמן.

חיים אישייםעריכה

בשנת 1977, דפו החל מערכת יחסים עם הבמאית אליזבת לקומפט. בנם, ג'ק, נולד בשנת 1982. הם נפרדו בשנת 2004 ומעולם לא נישאו משום שמבחינתה "הנישואים מייצגים בעלות".

ב-25 במרץ 2005 דפו התחתן עם השחקנית, התסריטאית ובמאית הקולנוע האיטלקייה גיאדה קולאגרנדה, שנה לאחר שהשניים נפגשו ברומא בהקרנת בכורה של אחד מסרטיה. דפו אמר בשנת 2010, "אכלנו ארוחת צהריים ואמרתי: 'את רוצה להתחתן מחר?'" והם עשו זאת באמת למחרת היום בטקס קטן עם שני חברים כעדים. בני הזוג עבדו יחד על סרטיה כבמאית "לפני שהיה לו שם" (2005) ו"אישה" (2010)[17]. הם מחלקים את זמנם בין רומא, ניו יורק ולוס אנג'לס. הוא מחזיק באזרחות איטלקית ואמריקאית.

דפו הוא פסקטריאני ונמנע מאכילת בשר "משום שחוות בעלי חיים הם אחד הגורמים העיקריים להשמדת כדור הארץ".

פילמוגרפיה נבחרתעריכה

קולנועעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ רחלה זנדבנק, הדרך לנצחיות - קבוצת ווסטר, כותרת ראשית, 1 ביוני 1988
  2. ^ מאיר שניצר, נפש אמריקאי הומיה, חדשות, 9 במרץ 1987
  3. ^ ירון פריד, ביקור הסמל הטוב - ראיון עם דאפו, כותרת ראשית, 1 ביוני 1988
  4. ^ אמיר פלג, ויליאם דאפו מצטלם בישראל לסרט "הניצחון" על מתאגרף יהודי בשואה, חדשות, 1 במאי 1989
    עירית שמגר, בחירתו של וילם, מעריב, 7 במאי 1989
  5. ^ חגי לוי, סרט / יש סקס אחר, חדשות, 3 במאי 1993
  6. ^ נילי ברקן, ‏למה הוא כל-כך כועס?, באתר גלובס, 1 באוגוסט 2000
  7. ^ מאיר שניצר, ארבעה ל"פלאטון", שלושה לוודי אלן, חדשות, 1 באפריל 1987
  8. ^ נסים דיין, ‏נראה שאי אפשר להרוג ערפד, באתר גלובס, 7 בנובמבר 2001
  9. ^ גואל פינטווילם דפו ואנגלופולוס יבואו לפסטיבל הקולנוע בחיפה, באתר הארץ, 19 בספטמבר 2005
    פבלו אוטין, ‏הצפון החדש, באתר גלובס, 16 באוקטובר 2005
  10. ^ גואל פינטועבד לעצמו, באתר הארץ, 9 בנובמבר 2005
    פבלו אוטין, ‏עבדים היינו. ונשארנו, באתר גלובס, 27 בדצמבר 2005
  11. ^ כתב גלובס, ‏"אנטי-כריסט", הסרט שהפך את כולם לאנטי, באתר גלובס, 27 ביולי 2009
    דן פיינרו, קאן, ‏סרטו החדש של לארס פון טרייר חצה את כל גבולות הפרברסיה, באתר גלובס, 18 במאי 2009
  12. ^ נועה לוין, עכבר העירהקאסט של "נימפומנית" חושף סיפורים מהס(ר)דינים, באתר הארץ, 5 במאי 2014
    אורון שמיר, עכבר העיר"נימפומנית": לא דיברנו עוד על אהבה, באתר הארץ, 9 במאי 2014
  13. ^ אורי קלייןמתקפה כושלת בכל החזיתות, באתר הארץ, 13 ביוני 2006
  14. ^ שני ליטמןיומו האחרון של הבמאי פאזוליני - בסרט חדש, באתר הארץ, 25 בפברואר 2014
    אריאלה בנקיר, להיות פאזוליני: וילם דפו מספר איך נכנס לדמותו של הבמאי הגדול, באתר הארץ, 16 בספטמבר 2014
  15. ^ אורי קליין"רצח באוריינט אקספרס": למה לעשות גרסה מחודשת לסרט הזה, באתר הארץ, 19 בנובמבר 2017
  16. ^ אבנר שביט‏, פסטיבל ונציה 2018: "רומא" הזוכה הגדול, קייס נאשף זכה בפרס השחקן במסגרת צד, באתר וואלה!‏, 08 בספטמבר 2018
  17. ^ אורי קלייןאני והבמאית שלי, באתר הארץ, 19 באוקטובר 2005
  18. ^ אורי קליין, גלריה, הארץ, אני מצלם את עצמי במיטה - משמע אני קיים, באתר הארץ, 25 במאי 2006
  19. ^ פבלו אוטין, ‏אקשן כמופע מחול, באתר גלובס, 29 במרץ 2004
  20. ^ אורון שמיר, אן האתוויי מגלמת חצי עיתונאית, חצי סוחרת נשק. זה מגוחך כמו שזה נשמע, באתר הארץ, 23 בפברואר 2020