מרטין סקורסזה

במאי אמריקאי

מרטין צ'ארלס סקורסזהאנגלית: Martin Charles Scorsese; נולד ב-17 בנובמבר 1942) הוא קולנוען אמריקאי. הוא נחשב לאחת הדמויות הבולטות של תקופת הוליווד החדשה, ובכלל לאחד הבמאים המשפיעים והבולטים של המאה העשרים. סקורסזה זכה בפרסים רבים, כולל פרס האוסקר, פרס גלובוס הזהב ופרס אמי, וכן באות הרצאת ג'פרסון לשנת 2013[1].

מרטין סקורסזה
Martin Scorsese
לידה 17 בנובמבר 1942 (בן 81)
ארצות הבריתארצות הברית ניו יורק, מדינת ניו יורק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Martin Charles Scorsese עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית, איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1959 עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
בן או בת זוג
  • ג'וליה פרז (19761978)
  • Laraine Marie Brennan (19651971)
  • ברברה דה פינה (19851991)
  • איזבלה רוסליני (19791982)
  • הלן שרמרהורן מוריס (1999–?) עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים קתי סקורסזה, פרנצ'סקה סקורסזה, דומניקה קמרון-סקורסזה עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
פרופיל ב-IMDb
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
סקורסזה בקאן בשנת 2002

ביוגרפיה עריכה

ילדותו עריכה

סקורסזה נולד בארצות הברית למשפחת מהגרים נוצרית שהגיעה מאיטליה. הוא גדל בשכונת "איטליה הקטנה" בניו יורק. משפחתו הייתה במעמד סוציו-אקונומי נמוך ואביו עבד כגהץ בחנות בגדים. מרטין הילד היה חולני וסבל רבות מאסתמה. הוא סיפר, כעבור שנים, שבאותם ימים בהם היה מסוגר בחדרו בעקבות התקפות האסתמה, היה מבלה שעות על גבי שעות בהתבוננות החוצה אל הרחוב וכך החל להתגבש חזונו הוויזואלי יוצא הדופן, שיבוא לידי ביטוי בסרטיו הקולנועיים. החיים ב"איטליה הקטנה" היו קשים ואלימים ורבים מחבריו של סקורסזה נהפכו לעבריינים.

לימודיו עריכה

סקורסזה עצמו נמשך אל הדת ונרשם ללימודי כמורה, אך הוא סולק מהסמינר בעקבות התנהגות פרועה ומראה חיצוני מוזנח. לאחר מכן הלך בעקבות אהבתו הגדולה השנייה: הקולנוע. הוא נרשם לאוניברסיטת ניו יורק במגמת קולנוע והיה תלמיד מבריק שהכל ניבאו לו גדולות. ב-1964 סיים בהצטיינות יתירה את הלימודים באוניברסיטה ועד אז הספיק לצלם כמה סרטים קצרים. הוא החל לעבוד כעורך סרטים וערך, בין היתר, את הסרט זוכה פרס אוסקר "וודסטוק". ב-1965 החל לצלם את הפיצ'ר הראשון שלו "מי דופק על דלתי?". סיפור על אהבה שסופה ידוע מראש בין בריון מתבגר לבחורה שעברה אונס, על רקע רחובות "איטליה הקטנה"[2] הסרט החל כסרט סטודנטים, צולם בהפסקות במשך שנתיים ויצא לאקרנים ב-1967. כמו כן ביים באותה שנה סרט קצר בן פחות משש דקות בשם "הגילוח הגדול".

המוטיבים בסרטיו עריכה

רבים מהמוטיבים בסרטיו של סקורסזה הם אוטוביוגרפיים וניזונים מחוויות הילדות שלו בשכונת מהגרים בניו-יורק של שנות ה-40 וה-50. פשע מאורגן (במיוחד של המאפיה הסיציליאנית), אלימות רחוב, המופיעים החל מסרטו הראשון כמו גם סמלי הכנסייה והדת שיעסיקו את סרטיו המאוחרים יותר.

קריירה כבמאי עריכה

בסרט "איטליה הקטנה" גם החל שיתוף הפעולה של סקורסזה עם הארווי קייטל שיימשך לאורך שנות ה-70. לדברי סקורסזה, לפני שהוא מתחיל לצלם את סרטיו הוא מצייר אותם. הוא מצייר את כל הסצינות, את זוויות המצלמה. לאחר "מי דופק על דלתי?" צילם סקורסזה את "כנופיית ברתה" (1972), שגם לא זכה להצלחה והותיר את סקורסזה בשוליים. בסרט זה שיחקו ברברה הרשי ודייוויד קאראדין בתפקידים הראשיים.

ב-1973 באה הפריצה הגדולה של סקורסזה. הוא עיבד לתסריט סיפור קצר שכתב שנים רבות לפני כן וקרא לו בשם "רחובות זועמים"[3]. סרט זה היה מעין המשך טבעי ל"מי דופק על דלתי?". הרווי קייטל שוב שיחק בתפקיד הבריון אובד העצות, על רקע הרחובות האלימים של "איטליה הקטנה", והכנסייה שפוקחת עין על הכול מרחוק. הסיסמה של הסרט הייתה: "אתה לא מכפר על החטאים שלך בכנסייה. אתה עושה את זה ברחוב"[4]. בסרט מסופר על צ'ארלי (קייטל) שחולם על ניהול מסעדה שיעניק לו דודו ג'ובאני, ראש המאפיה השכונתי. אולם ג'ובאני לא מזדרז כל כך לתת לו את מבוקשו בגלל קשריו עם ג'וני בוי, מטורף ששקוע בחובות, ובגלל קשריו הרומנטיים עם בת דודתו של ג'וני בוי, טרזה, שחולה באפילפסיה. הסיום עקוב מדם. אולם את ההצגה גנב הפעם מישהו אחר: שחקן צעיר בשם רוברט דה נירו, שגילם את דמותו של ג'וני בוי המטורף[4]. משחקו היה כה כובש וכה מרהיב, עד שרוב תשומת הלב שהופנתה לסרט, הופנתה אליו בגללו. "רחובות זועמים" הוקרן בפסטיבל קאן וזכה למחמאות גם מצד הצופים וגם מצד המבקרים[4]. אמנם הסרט היה בסופו של דבר כישלון, אך הוא כיסה את הוצאותיו הנמוכות (חצי מיליון דולר) ופתח בפני סקורסזה שער לתעשיית הקולנוע של הוליווד. ב-1974 עשה סקורסזה פנייה חדה, וצילם סרט פמיניסטי בשם "אליס לא גרה כאן יותר" בכיכובם של אלן בורסטין וכריס כריסטופרסון.

בינתיים התגלגל לידיו של סקורסזה תסריט שכתב פול שרדר על אודות נהג מונית שמידרדר למצב פסיכוטי. הוא היה להוט לביים את הסרט, וללהק את דה נירו לתפקיד הראשי, אולם לא נמצא לסרט מימון. הוא היה אלים מדי, קודר מדי, והגיבור שלו היה זועם מדי. שני דברים הביאו בסופו של דבר את המימון הדרוש: אלן בורשטיין זכתה בפרס אוסקר על הופעתה ב"אליס לא גרה כאן יותר" וגם דה נירו זכה באוסקר על הופעתו ב"הסנדק 2". הסרט "נהג מונית" צולם במשך פרק זמן קצר בקיץ 1975, ועמד לחולל מהפכה בתעשיית הקולנוע בכל הקשור לאלימות על המסך. שרדר כתב את התסריט בהשראת ניסיון התנקשות כושל של מטורף במושל אלבמה, ובהשראת סרטיו של רובר ברסון "הנידון למוות ברח" ו"הכייס". סקורסזה צילם סרט בעל מחוות רבות לסרטים שאהב: סרטי פילם נואר, ובעיקר סרטיו של ז'אן-לוק גודאר "ויקאנד", "פיירו המשוגע", "עד כלות הנשימה" ו"הבוז". אין ספק שסצנת הטבח בסוף הסרט היא אחת המחרידות ביותר שנראו על המסכים, בעיקר בגלל הריאליזם שבה. סקורסזה אמר עליה: "אני אוהב את הרעיון של קילוחי דם. זה מזכיר לי... חי אלוהים, זה מזכיר לי... זה כמו טיהור, אתם יודעים, מזרקות של דם. אבל זה גם משהו ריאליסטי. הבחור ששם את הדם, אמרתי לו לשים עוד קצת, הוא אמר שזה יהיה יותר מדי, אמרתי שזה בסדר." דמותו של דה נירו בסרט מהפנטת כאשר רואים כיצד הוא מידרדר פעם אחר פעם לטירוף. זוהי אותה דמות שהוא משחק בכל סרטיו של סקורסזה: אדם שנע על התפר שבין שפיות לטירוף והטירוף מנצח אותו פעם אחר פעם. הסצנה רוברט דה נירו עומד מול המראה ואומר: “You Talking To Me?” נחשבת לאחת מן הסצנות הידועות ביותר בתולדות הקולנוע. הסרט זכה לפופולריות עצומה והדיון על האלימות שבו העסיק את כל אמריקה[5].

ב-1977 יצר סקורסזה את "ניו יורק, ניו יורק", שהוא, כהגדרתו, "מחזמר שהוא אנטי מחזמר". זוהי הצדעתו של סקורסזה לסרטים המוזיקליים של הוליווד עליהם הוא גדל. בסרט זה הוא מיזג את הליטוש אל הוליווד הקלאסית עם החיספוס והריאליזם של סרטיו הקודמים והתוצאה מפתיעה. הסרט לא זכה להצלחה, וסקורסזה הלך ושקע בעולם הסמים. הוא האמין שמותו קרוב, וכשרוברט דה נירו הציע לו לעשות את "השור הזועם" הוא אימץ את כל כוחותיו על מנת ליצור את סרטו הגדול ביותר, ושהאמין שגם יהיה האחרון.

ב-1978 יצא לאקרנים הסרט "הוואלס האחרון" סרט תיעודי שיצר סקורסזה על מופע הפרידה של להקת הרוק "הבנד", שנערך ב-25 בנובמבר 1976, בו התארחו בין השאר: אריק קלפטון, פול באטרפילד, ניל יאנג, ואן מוריסון, מאדי ווטרס, ג'וני מיטשל ובוב דילן[6].

שנות השמונים עריכה

ב-1980 ביים את הסרט "השור הזועם", סיפור עלייתו ונפילתו של ג'ייק לה מוטה, אלוף העולם באיגרוף. הסרט נעשה על פי ספרו האוטוביוגרפי. ניו יורק שוב חוזרת להיות עיר אלימה ואכזרית, שמצולמת בשחור ולבן כהומאז' לסרטי הפילם נואר. דה נירו, אולי בתפקידו הגדול ביותר, מגלם אדם שיצריו המטורפים מונעים ממנו פעם אחר פעם להגיע לפיסגה ולחיות בשלום עם הסובבים אותו, עד לנפילה הכואבת[7]. דה נירו זכה בפרס אוסקר על משחקו.

ב-1981 ניסה בחור מעורער בנפשו לרצוח את הנשיא רייגן, בטענה שהושפע מ"נהג מונית". הפרשה השפיעה קשה על סקורסזה והוא שוב שקל לפרוש מתעשיית הקולנוע, אולם לבסוף החליט להישאר וב-1983 יצר את "מלך הקומדיה". בהמשך שנות ה-80 יצר סרט סוריאליסטי על ניו יורק, "שגעון של לילה"[8]. ב-1986 ביים את "צבע הכסף" בכיכובם של פול ניומן וטום קרוז[9].

ב-1988 יצא לאקרנים הסרט "הפיתוי האחרון של ישו", על פי תסריט שעובד על בסיסהרומן באותו השם מאת ניקוס קאזאנצאקיס, שהציג את ישו כנאבק בפיתויים ובפחדים שונים וחי את חייו באופן שונה מהמתואר בברית החדשה[10] הסרט הוחרם על ידי הכנסייה ועל ידי ארגונים נוצריים שונים. הקרנתו של הסרט נאסרה גם בישראל על ידי המועצה לביקורת סרטים ומחזות[11], לאור המהומה שחולל כבר בעולם והחשש לפגיעה בקהילה הנוצרית[12]. המועצה ביססה את החלטתה על פנייה של אנשי דת נוצרים, ולא על תוכן הסרט[13]. ביוני 1989 החליט בית המשפט העליון, בהרכב של חמישה שופטים פה אחד, להתיר את הקרנתו. השופטים קבעו כי לא הייתה הצדקה לפסול את הסרט, כיוון שאין כל ודאות שהקרנתו תפגע בסדר הציבורי. השופטים קבעו כי העובדה שהסרט הוקרן במדינות נוצריות מובהקות כמו איטליה, ספרד, צרפת וגרמניה, הופכת את פסילתו בארץ ללא הגיונית[14]. החלטת בית המשפט העליון הייתה תקדים שהחליש את כוחה של הצנזורה על סרטים בישראל[15].

שנות התשעים עריכה

ב-1990 חזר לטריטוריות הישנות והידועות שלו עם "החבר'ה הטובים", סרט מאפיה, שאהוב במיוחד על מעריציו האדוקים. שוב משחק דה נירו את המטורף שמערער את סביבתו. גם רבים משחקני הסופרנוס העתידיים משחקים בסרט הזה. הוריו של סקורסזה מבליחים אף הם להופעות אורח קצרות, והסרט, שמציג שוב את חזונו הוויזואלי יוצא הדופן של סקורסזה, הפך לקלאסיקה מיידית ולאחד מסרטי המאפיה הטובים שנעשו[16].

שנה מאוחר יותר עשה סקורסזה חידוש ל"פסגת הפחד" של ג'יי לי תומפסון, עם דה נירו בתפקיד הראשי, של אסיר משוחרר שיוצא לנקום בעורך דינו (ניק נולטה). היה זה סרטו הקופתי ביותר של סקורסזה עד לשנה זו.

ב-1993 יצר את "עידן התמימות", שזכה להצלחה רבה, הן אמנותית והן מסחרית[17]. ב-1995 יצר את "קזינו", שמיחזר, פחות או יותר, את ההישגים של "החבר'ה הטובים". סרטו הבא "קונדון" מ-1997, היה שיפור משמעותי, אך נכשל בקופות. ב-1999 יצר, את "לגעת במוות", שהיווה המשך רעיוני ל"נהג מונית"[18]. את התסריט כתב פול שרדר, וניקולס קייג' היה השחקן הראשי. אך זה לא עזר לסרט להצליח בקופות. הוא גם שיחק בסרט "חלומות" של אקירה קורוסאווה בתפקיד הצייר ואן גוך.

שנות האלפיים עריכה

ב-2002 חזר סקורסזה לעניינים עם "כנופיות ניו יורק". היה זה הסרט הראשון שבו שיתף פעולה עם לאונרדו די קפריו, שיתוף פעולה חדש ומסקרן. הסרט הציג אלימות קשה בימיה הראשונים של ניו יורק, כשכנופיות נלחמו על טריטוריות ביניהן[19]. סקורסזה חלם על עשיית הסרט הזה במשך 20 שנה, ולצורך עשייתו הועמד לידיו התקציב הגדול ביותר בקריירה שלו. הסרט לא היה הצלחה גדולה אך כיסה את עלויותיו, וסקורסזה זכה בפרס גלובוס הזהב על בימויו[20].

ב-2004 יצא סרטו "הטייס", אפוס מרהיב על אודות הווארד יוז, הגאון המוזר, שרשם הישגים רבים בתחום הקולנוע והתעופה[21]. זהו אחד הסרטים הגדולים ביותר של סקורסזה מבחינה ויזואלית. הביקורות היו חיוביות ברובן, והסרט גם הצליח בקופות. הסרט היה מועמד ל-11 פרסי אוסקר ובכללם פרס הבימוי לסקורסזה[22]. אולם גם בטקס זה הפסיד סקורסזה, הפעם לקלינט איסטווד[23].

ב-2005 ביים סרט דוקומנטרי על בוב דילן, "אין דרך הביתה"[24]. באותה שנה גם החל לעבוד על סרט מאפיה חדש שנקרא "השתולים", בכיכובם של לאונרדו די קפריו, ג'ק ניקולסון ומאט דיימון[25]. הסרט יצא לאקרנים באוקטובר 2006, והיה לסרט המצליח ביותר של סקורסזה בקופות, בד בבד עם הצלחתו הביקורתית המרשימה. הסרט זיכה את סקורסזה, לראשונה, ב"פרס אוסקר" בקטגוריית "הבמאי הטוב ביותר", ואף זכה בקטגוריית "הסרט הטוב ביותר"[26].

העשור השני של המאה ה-21 עריכה

ב-2008 יצא לאקרנים הסרט "Shine a Light", סרט תיעודי על הופעה של להקת "הרולינג סטונז"[27]. באותה שנה החל גם סקורסזה לעבוד על הסרט "שאטר איילנד", מותחן פסיכולוגי המבוסס על רומן בעל אותו שם משנת 2003 מאת דניס ליהיין[28]. גם בסרט זה כיכב לאונרדו די קפריו לצד בן קינגסלי, מארק רופאלו ואחרים. הסרט יצא לאקרנים ב-19 בפברואר 2010[29].

בטקס פרסי גלובוס הזהב, שנערך ב-17 בינואר 2010, הוענק לסקורסזה פרס על מפעל חיים[30]. באוקטובר 2011 יצא לאור סרטו על ג'ורג' הריסון, "חיים בעולם חומרני"[31].

סקורסזה זכה בפרס גלובוס הזהב השלישי שלו בקריירה בטקס של 2011 על עבודת הבימוי שלו בסרט "הוגו".

בינואר 2012 קיבל סקורסזה את פרס עמית באפט"א, פרס על מפעל חיים שמוענק על ידי האקדמיה הבריטית לאמנויות הקולנוע והטלוויזיה[32]

בדצמבר 2013 יצא לאור סרטו "הזאב מוול סטריט" בכיכובו של לאונרדו די קפריו. זהו שיתוף הפעולה החמישי בין הבמאי לשחקן[33].

בדצמבר 2016 יצא לאור סרטו "שתיקה", אותו פיתח במשך 25 שנים. בסרט מככבים ליאם ניסן, אנדרו גארפילד ואדם דרייבר[34]. בשנה זו הוענק לו פרס פרמיום אימפריאלה היפני בקטגוריית תיאטרון/קולנוע[35]. בשנת 2019 ביים את הסרט "האירי" בכיכובם של רוברט דה נירו ואל פצ'ינו, בסרט שהופק בשיתוף פעולה עם נטפליקס[36].

בשנת 2017 החלה הפקת העיבוד לספר "רוצחי פרח הירח", אותו ביים סקורסזה בכיכובם של לאונרדו דיקפריו ורוברט דה נירו[37]. העלילה מתרחשת בשנות העשרים סביב השבט האינדיאני אוסייג' שחי בעיר אוקלהומה. הילידים נהרגים בזה אחר זה לאחר שאחד מהם התעשר כשגילה נפט, מעשי הטבח באוסייג' תופסים את תשומת לב ה-FBI שפותחים בחקירה. צילומי הסרט החלו ב-2021[38].

טלוויזיה עריכה

בשנת 2010, HBO החלה לשדר את סדרת הדרמה של סקורסזה, "אימפריית הפשע"[39]. הסדרה נכתבה על ידי טרנס ווינטר ובוימה על ידי סקורסזה, ומגוללת את סיפורה של אטלנטיק סיטי בראשית ימיה, בתחילת המאה ה-20[40]. ב-2011 זכה סקורסזה, לראשונה בקריירה שלו, בפרס אמי בקטגוריית הבמאי הטוב ביותר של סדרת דרמה[41]. ב-2016 החלה HBO לשדר את הסדרה ויניל שיצר סקורסזה יחד עם מיק ג'אגר, ריץ' כהן וטרנס וינטר[42].

בשנת 2021 עלתה סדרה דוקומנטרית בנטפליקס, בת שבעה פרקים בבימויו, בשם "נגיד שזאת עיר" אודות השקפת עולמה וקורותיה של פראן ליבוביץ בעיר הגדולה ניו יורק[43].

פילמוגרפיה חלקית עריכה

סרטים עלילתיים עריכה

טלוויזיה עריכה

סרטים תיעודיים עריכה

סרטים קצרים וקליפים עריכה

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא מרטין סקורסזה בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ פרס גלובוס הזהב למרטין סקורסזה, באתר ynet,‏ 13 בנובמבר 2009
  2. ^ פבלו אוטין, ‏אני סקורסזה, במאי צעיר, באתר גלובס, 2 בפברואר 2005
  3. ^ משה נתן, רחובות של חטא ואשמה, מעריב, 15 באוקטובר 1976
  4. ^ 1 2 3 זאב רב-נוף, חיים בצל המאפיה, דבר, 15 באוקטובר 1976
  5. ^ הרצל ארליך, דיוקנה של עיר־בלהות, דבר, 14 ביוני 1976
  6. ^ זאב רב-נוף, מוסיקה עם כל דבר, דבר, 11 באוגוסט 1978
  7. ^ אורי קליין, גיבורים אלימים, דבר, 30 באפריל 1981
  8. ^ רחל נאמן, קולנוע - דורותי, היכנעי! 'שיגעון של לילה', כותרת ראשית, 28 במאי 1986
    מאיר שניצר, הווידיאו שולח ידיים, חדשות, 23 במאי 1986
  9. ^ מאיר שניצר, סרט - מוסר של ניקל, חדשות, 10 במרץ 1987
  10. ^ עדנה פיינרו, סקורסי מספר על ישו, חדשות, 27 באוקטובר 1988
    גידי אביבי, מי שלא בא לראות בא למחות, כותרת ראשית, 24 באוגוסט 1988
  11. ^ הצנזורה בארץ פסלה את "הפיתוי של ישו", חדשות, 18 באוקטובר 1988
  12. ^ משה נגבי, יש סיכו׳ טוב לבטל בבג״ץ את הפסילה, חדשות, 18 באוקטובר 1988
  13. ^ עירית נחמני, בשנו האב, הבן ויהושע ׳וסטמן, חדשות, 19 באוקטובר 1988
  14. ^ רן לוי-, הותרה הקרנת "הפיתוי האחרון של ישו׳, חדשות, 16 ביוני 1989
  15. ^ משה נגבי, פרשנות משפטית - עוד קיצוץ בכנפי הצנזורה, חדשות, 16 ביוני 1989
  16. ^ מאיר שניצר, הלשין ונשאר בחיים, חדשות, 12 באוקטובר 1990
  17. ^ אורן טציר, שובר קופות / בין הכפכה לקצה השרוול, חדשות, 4 באוקטובר 1993
  18. ^ נסים דיין, ‏סקורסזה חוזר לניו-יורק, באתר גלובס, 13 בינואר 2000
  19. ^ נסים דיין, ‏כמה זמן נחסכה מאיתנו חוויה שכזאת, באתר גלובס, 16 בינואר 2003
  20. ^ סוכנויות הידיעות, הסרט "שיקאגו" זכה ב-3 פרסי גלובוס הזהב, באתר הארץ, 19 בינואר 2003
  21. ^ אהרון קשלס, ‏אוטוביוגרפיה, באתר גלובס, 27 בינואר 2005
  22. ^ פבלו אוטין, ‏בשביל זה המציאו פרס למפעל חיים, באתר גלובס, 28 בפברואר 2005
  23. ^ שמוליק דובדבני, המירוץ לאוסקר של מרטין סקורסזה, באתר ynet, 28 בינואר 2005
  24. ^ רינת אבולעפיה, ‏אחד מי יודע, באתר גלובס, 25 בדצמבר 2005
  25. ^ ביקורות:
    אדם אבולעפיה, ‏ליאונרדו עצבני, באתר גלובס, 8 בנובמבר 2006
    ישי קיצ'לס, עכבר העיר תל אביב, הלכה ניו יורק, נשארו הכנופיות, באתר הארץ, 5 בנובמבר 2006
    מישל רוזנברג על "השתולים", אימגו
  26. ^ פבלו אוטין, ‏סקורסזה לוקח סוף-סוף את האוסקר, באתר גלובס, 26 בפברואר 2007
  27. ^ עכבר העיר, סקורסזה והרולינג סטונס - הסרט, באתר הארץ, 24 בדצמבר 2007
  28. ^ טרנס ראפרט, הניו יורק טיימס, שאטר איילנד: פסגת החרדה של סקורסזה, באתר הארץ, 16 בפברואר 2010
  29. ^ נטע אלכסנדר, שאטר איילנד: אי שפיות זמנית של מרטין סקורסזה, באתר הארץ, 24 בפברואר 2010
  30. ^ אורי קליין, סקורסזה יקבל את גלובוס הזהב למפעל חיים, באתר הארץ, 15 בנובמבר 2009
  31. ^ זהר וגנר, עכבר העיר, "ג'ורג' הריסון: חי בעולם חומרני": איפה הטאץ' של סקורסזה?, באתר הארץ, 30 בדצמבר 2011
    סגול 59, עכבר העיר, סקורסזה מציג: הומאז' מרגש לחיפושית מרתקת, באתר הארץ, 10 בנובמבר 2011
  32. ^ עכבר העיר, מרטין סקורסזה יקבל את פרס באפט"א למפעל חיים, באתר הארץ, 4 בינואר 2012
  33. ^ שני ליטמן, סרטו החדש של סקורסזה, "הזאב מוול סטריט", מעורר מחלוקת, באתר הארץ, 24 בדצמבר 2013
    אמיר קמינר, מרטין סקורסזה: "דיקפריו סובל מסטיגמה", באתר ynet, 1 בינואר 2014
  34. ^   ליאל ליבוביץ', "שתיקה" של מרטין סקורסזה: אחד הסרטים היהודיים הגדולים ביותר שנעשו, באתר הארץ, 6 במרץ 2017
  35. ^ פרס פרימיום אימפריאל לשנת 2016
  36. ^ אור סיגולי, ‏"האירי": אם זו שירת הברבור של סקורסזה, היא הכי מושלמת שאפשר, באתר גלובס, 22 בנובמבר 2019
  37. ^ איתן לשם, עכבר העיר, הפרויקט החדש של דיקפריו וסקורסזה, באתר הארץ, 27 בספטמבר 2017
  38. ^ רועי אבן, ‏זהו אותו אם תוכלו, באתר ‏מאקו‏, 11 במאי 2021
  39. ^ עידו ישעיהו, עכבר העיר, אימפריית הפשע: לא הסופרנוס שחשבתם, באתר הארץ, 31 בינואר 2011
  40. ^ שירות גלובס, ‏במאי הקולנוע מרטין סקורסזה מביים סדרת דרמה חדשה עבור רשת HBO, באתר גלובס, 1 בדצמבר 2008
  41. ^ עכבר העיר, אמי 2011: "משפחה מודרנית" היא הזוכה הגדולה של האמי, באתר הארץ, 19 בספטמבר 2011
  42. ^ הגר בוחבוט, עכבר העיר, "ויניל": סדרה שמגדירה מחדש טלוויזיה ומוזיקה, באתר הארץ, 15 בפברואר 2016
      חן חדד, "ויניל" מרשימה ומסנוורת אבל גם חלולה וסקסיסטית, באתר הארץ, 16 בפברואר 2016
  43. ^   גילי איזיקוביץ, "פראן ליבוביץ: נגיד שזאת עיר": שיר אהבה לניו יורק, באתר הארץ, 9 בינואר 2021
      אורון שמיר, פראן ליבוביץ תמיד הקדימה את זמנה, באתר הארץ, 20 בינואר 2021
מרטין סרקוסזה – פרסים
הקודם:
2005: אנג לי (הר ברוקבק)
פרס גילדת הבמאים של אמריקה – במאי בסרט קולנוע
2006: מרטין סקורסזה (השתולים)
הבא:
2007: האחים כהן (ארץ קשוחה)