וילהלם גוסטלוף (אונייה)

וילהלם גוסטלוף
Wilhelm Gustloff
	"וילהלם גוסטלוף" כאוניית בית-חולים, 1939
	"וילהלם גוסטלוף" כאוניית בית-חולים, 1939
	דגם של "וילהלם גוסטלוף" באנדרטת הזיכרון בלבואה (Laboe)
תיאור כללי
סוג אונייה	אוניית נוסעים
צי	קריגסמרינה
דגל הצי
חברת ספנות	ארגון חזית העבודה הגרמנית באמצעות חברת הספנות המבורג סוד
ציוני דרך עיקריים
מספנה	בלום את פוס
תחילת הבנייה	1 באוגוסט 1936
הושקה	5 במאי 1937
תקופת הפעילות	15 במרץ 1938 – 30 בינואר 1945 (6 שנים)
אחריתה	הופקעה על ידי הקריגסמרינה ב-1 בספטמבר 1939; הוסבה לאוניית בית-חולים ב-20 בנובמבר 1940, טורפדה וטבעה ב-30 בינואר 1945
מיקום	55°04′N 17°25′E / 55.07°N 17.41°E
מלחמות וקרבות	מלחמת העולם השנייה
מידות
הֶדְחֶק	1,200 טונות
תפוסה	25,484 טון תפוסה (ברוטו)
אורך	208.50 מטרים
רוחב	23.59 מטרים
שוקע	4.8 מטרים
נתונים טכניים
מהירות	15.5 קשרים (29 קמ"ש)
גודל הצוות	417 אנשי צוות (כאוניית נוסעים), 173 אנשי צוות (כאוניית בית חולים), 1,465 נוסעים (מתוכנן)
מספר נוסעים	1,463
טווח שיוט	12,000 מייל ימיים במהירות 15 קשרים
גובה התרנים	56 מטרים מהשדרית
הנעה	4 מנועי דיזל מתוצרת MAN, בהספק 9,500 כוחות סוס
צורת הנעה	2 מדחפים ארבעה-להביים

"וילהלם גוסטלוף" (בגרמנית: Wilhelm Gustloff) הייתה אוניית נוסעים של צי המלחמה הגרמני בתקופת השלטון הנאצי. ב-30 בינואר 1945, לקראת סיום מלחמת העולם השנייה, היא הוטבעה בים הבלטי על ידי הצוללת הסובייטית S-13, בפיקודו של אלכסנדר מרינסקו.

מקום טביעת וילהלם גוסטלוף

גוטנהפן

קיל

מקום טביעת וילהלם גוסטלוף

בהפלגה גורלית זו פינתה האונייה פליטים גרמנים וחיילים מהצבא והצי ממזרח פרוסיה, אשר כותרה על ידי הצבא האדום. על פי הערכות, מתוך למעלה מ-10,000 נוסעים על סיפונה, נספו 9,343 איש. נתון זה הופך את הטביעה לאסון הימי החמור ביותר בהיסטוריה.

האונייה נקראה על שמו של וילהלם גוסטלוף, מייסד וראש הסניף השווייצרי של המפלגה הנאצית, שנרצח בשנת 1936 על ידי הסטודנט היהודי דוד פרנקפורטר.

תולדות האונייה

"וילהלם גוסטלוף" הייתה אוניית הנוסעים הראשונה שנבנתה במיוחד עבור ארגון "כוח באמצעות שמחה" (Kraft durch Freude, KdF), זרוע של "חזית העבודה הגרמנית" (Deutsche Arbeitsfront ,DAF). מטרת הארגון הייתה לספק פעילויות נופש ותרבות, כגון קונצרטים, הפלגות וטיולים מאורגנים, לפועלים גרמנים, למשפחותיהם ולחברי המפלגה הנאצית. עד אביב 1939 שימשה "וילהלם גוסטלוף" כאוניית הדגל של KdF, ולאחר מכן גויסה לצורכי הורמאכט וצי המלחמה הגרמני.

בקיץ 1939 שימשה האונייה להחזרת חיילי "לגיון הקונדור" מספרד, בעקבות ניצחון הכוחות הלאומניים של פרנסיסקו פרנקו במלחמת האזרחים. בין ספטמבר 1939 לנובמבר 1940 שימשה כאוניית בית-חולים, ובמשימתה הראשונה במסגרת זו, הובילה 650 חיילים פולנים פצועים בים הבלטי.

ב-20 בנובמבר 1940 פורק ציודה הרפואי של האונייה, והיא נצבעה מחדש בצבע האפור התקני של כלי השייט הצבאיים, במקום צבעי הלבן-והירוק שאפיינו אוניות בית-חולים. עקב ההסגר הימי שהטיל הצי הבריטי על חופי גרמניה, נמנע ממנה לצאת לים הפתוח. תחת זאת, הוצבה בנמל גוטנהפן (כיום גדיניה) ושימשה כמגורים עבור לכ-1,000 חניכי בסיס ההדרכה של הצוללות. במשך למעלה מארבע שנים עגנה ה"וילהלם גוסטלוף" בנמל, עד שהושבה לשירות במסגרת מבצע "חניבעל" – מבצע פינוי המוני של אזרחים גרמנים וכוחות צבא ממזרח פרוסיה ומאזורים נוספים שעמדו בפני כיבוש על ידי הצבא האדום.

מבצע חניבעל

"מבצע חניבעל" אורגן ביוזמת אדמירל קרל דניץ, מפקד צי המלחמה הגרמני. באותה תקופה כותרה פרוסיה כותרה על ידי הצבא האדום, ומטרת המבצע הייתה לחלץ אנשי צי, חיילים ואזרחים גרמנים, כולל פצועים, מנמל גוטנהפן (גדיניה) ולהסיעם לנמל קיל. לפי רשימות הנוסעים ואנשי הצוות בעת היציאה, היו על סיפון האונייה כ-6,050 איש. מספר זה אינו כולל את אלפי הפליטים שעלו ונדחקו על סיפונה ללא רישום מסודר. היינץ שון (Heinz Schön), חוקר גרמני וניצול הטביעה שערך מחקר מקיף בשנות השמונים והתשעים, העריך כי באונייה נמצאו 10,582 בני אדם, בהם 173 אנשי חיל העזר של הצי, 918 קצינים וחיילים מדיוויזיית ההדרכה השנייה של צי הצוללות, 373 נשים מחיל העזר של הצי, 162 חיילים פצועים קשה ו-8,956 פליטים. אף שהאונייה תוכננה במקור ל-1,456 נוסעים, היא הותאמה לשאת מספר רב בהרבה של אנשים, תוך שימוש בחלליה הציבוריים, אך נועדה להפלגה קצרה בלבד. למרות זאת, נמצאה בה פחות ממחצית ציוד ההצלה הנדרש למספר הנוסעים שהפליגו בפועל.

בבוקר ה-30 בינואר 1945 הפליגה "וילהלם גוסטלוף" מנמל גוטנהפן בליווי אוניית הנוסעים "הנזה" (Hansa), אף היא עמוסה בפליטים וחיילים, וכן שתי ספינות טורפדו. אולם, עקב תקלה טכנית ב"הנזה" ובאחת מספינות הטורפדו, נאלצה "וילהלם גוסטלוף" להמשיך את המסע בליווי ספינת טורפדו אחת בלבד – ה"לובה" (Löwe).

על גשר הפיקוד של "וילהלם גוסטלוף" נמצאו ארבעה רבי-חובלים – שלושה אזרחיים וקצין הצי המלחמתי – שלא הצליחו להגיע להסכמה לגבי הנתיב הבטוח ביותר להפלגה. רב-החובל מטעם הצי, לויטננט-קומנדר וילהלם צאן (Wilhelm Zahn), איש צוללות, המליץ להפליג במים רדודים, קרוב לחוף וללא אורות, כדי להימנע מאיום הצוללות. לעומתו, הקברניט האזרחי הבכיר, פרידריך פטרסן (Friedrich Petersen), בחר בנתיב עמוק יחסית, שנחשב לנקי ממוקשים – מתוך רצון לחסוך בדלק, שהיה במחסור חמור. בהמשך ההפלגה, עם קבלת דיווח אלחוטי על שיירת שולות מוקשים גרמנית מתקרבת, הורה פטרסן להדליק את אורות הניווט (אנ') מחשש להתנגשות בחשיכה. בכך הפכה האונייה למטרה גלויה וקלה לזיהוי עבור הצוללות הסובייטיות שארבו באזור.

בשל היותה חמושה בתותחי נ"מ, חסרה סימני זיהוי של אוניית בית חולים, ולא צבועה בצבעים התקניים המבטיחים חסינות על פי הדין הימי הבין-לאומי, לא נהנתה האונייה מהגנה כלשהי תחת אמנות הלחימה הימית. מצב זה הפך אותה למטרה לגיטימית לתקיפה צבאית, אף על פי שהיו בה אלפי פליטים אזרחים.

הטבעת "וילהלם גוסטלוף"

הצוללת הסובייטית S-13, בפיקודו של קפיטן אלכסנדר מרינסקו, זיהתה את "וילהלם גוסטלוף" וירתה שלושה טורפדות לעבר דופנה השמאלית. ההתקפה אירעה זמן קצר לאחר השעה 21:00, כאשר האונייה הייתה במרחק של כ-30 ק"מ מהחוף, בין גרוסנדורף לעיירה לבה (Łeba). הטורפדו הראשון פגע בחרטום בצדה השמאלי של האונייה; השני פגע מעט מאחוריו; והשלישי חדר לחדר המכונות ושיתק את מערכות ההנעה והחשמל שלה. "וילהלם גוסטלוף" נטתה שמאלה וחרטומה החל לשקוע.

רבים מהנוסעים נספו כבר בשלבי ההתקפה הראשוניים – כתוצאה מהתפוצצות הטורפדות, מחדירת מים מהירה דרך הפרצות בדפנות ומהבהלה שפרצה. נוסעים אחרים נמחצו בדרכם לסיפון, אל סירות ההצלה, או קפצו אל המים הקפואים בניסיון להימלט – אך טבעו. טמפרטורת מי הים באותה תקופה בשנה הייתה בדרך כלל סביב 4⁰C. אולם, אותו יום היה קר במיוחד: טמפרטורת האוויר נעה בין מינוס 10 למינוס 18 מעלות, והמים היו מכוסים בקרח צף. עדים ששרדו תיארו ילדים שאחזו בהוריהם ונשים שניסו להציל את ילדיהן – אך רבים מהם נסחפו בגלים ונעלמו. ילדים קטנים שלבשו אפודות הצלה שלא התאימו למידותיהם טבעו, משום שצפו הפוך – רגליהם למעלה וראשיהם מתחת למים.

האונייה שקעה בתוך פחות מ-45 דקות מאז הפגיעה, כשחרטומה שוקע ראשון. האוניות הגרמניות שנחלצו לעזרה הצליחו למשות מהמים רק חלק קטן מהנוסעים: ספינת הטורפדו T-36 חילצה 564 ניצולים; "לובה" – 472; שולת המוקשים M341 ‏– 37; אוניית הקיטור "גוטינגן" – 28; הספינה למשיית טורפדו TF 19 ‏(Torpedofangboot) – שבעה; אוניית המשא "גוטלנד" – שניים; ספינת הסיור V1703 – תינוק אחד בלבד.

על פי מחקרו של היינץ שון, נספו באסון 9,343 גברים, נשים וילדים – מה שהופך את טביעת "וילהלם גוסטלוף" לאסון הימי הקטלני ביותר בהיסטוריה.

במאמר שפורסם בכתב העת Sea Classics, מציין אירווין קאפס (Irwin Kappes) כי מספר הנוסעים באונייה עלה על 6,000. לדבריו, אוניית הליווי "לובה" הגיעה אל "וילהלם גוסטלוף" כ-15 דקות לאחר הפגיעה והעלתה אל סיפונה את מירב הניצולים שיכלה לשאת. קאפס מציין עוד, כי קפטן הניגסט – מפקד הסיירת "אדמירל היפר", שגם היא הובילה מפונים (כ-1,500 במספר) – קיבל התרעה מהצופים במשמרת על התקפת הטורפדו נגד "גוסטלוף", אך בחר שלא לעצור ולאסוף ניצולים. קאפס נקב במספר 5,348 נספים, על פי מהדורה מוקדמת של ספרו של שון, "Die Gustloff Katastrophe" – אך כאמור, שון תיקן מאוחר יותר את המספר ל-9,343.

משדר התעודה Unsolved History של ערוץ "דיסקברי" ביצע ניתוח ממוחשב של טביעת "וילהלם גוסטלוף" באמצעות תוכנת הסימולציה maritime EXODUS. במסגרת הניתוח, הוערך כי כ-9,400 בני אדם נספו באסון – כ-85% מ-10,600 שהיו על סיפונה בעת ההפלגה. ההערכה נשענה על עיבוד עדויות הניצולים בנוגע לצפיפות באונייה, וכן על הדמיה של דרכי המילוט והאפשרויות המעשיות להישרדות בפרק הזמן הקצר שעמד לרשות הנוסעים מרגע הפגיעה ועד טביעת האונייה.

המחלוקת

במהלך מלחמת העולם השנייה טבעו אוניות רבות שהובילו אזרחים – הן מצד בעלות הברית והן בקרב מדינות הציר. עם זאת, בהתבסס על ההערכות העדכניות בנוסע למספר הנוסעים שהיו על סיפונה של "וילהלם גוסטלוף" ועל מספר הניצולים, נחשבת טביעתה לאסון הימי הגדול ביותר בהיסטוריה שנגרם כתוצאה מטביעת אונייה אחת.

הסופר הגרמני זוכה פרס נובל גינטר גראס התייחס לאירוע בראיון שפורסם בעיתון "ניו יורק טיימס" ב-8 באפריל 2003. הוא ציין, כי "אחת מהסיבות הרבות שכתבתי את 'בהילוך של סרטן' הייתה הרצון להרחיק את הנושא מן הימין הקיצוני... הם אמרו שהטרגדיה של 'גוסטלוף' היא פשע מלחמה. היא לא. היא הייתה נוראה, אך היא הייתה תוצאה של המלחמה, תוצאה איומה של המלחמה."

הגרסה סובייטית הרשמית טענה כי למעלה מ-1,000 קצינים גרמנים, בהם 70–80 אנשי צוללות, נספו בטביעה. בנוסף, נטען כי הנשים שהיו על סיפון האונייה היו נשות אס-אס ממחנות ריכוז – טענה שהתבררה מאוחר יותר כשגויה ומבוססת על מידע חלקי או מסולף.

שרידי האונייה

שרידי "וילהלם גוסטלוף" נמצאים בעומק 445 מטרים, במיקום גאוגרפי 55.07° צפון, 17.41° מזרח – כ-30 קילומטרים מהחוף, מזרחית לעיירה לבה (Łeba) ומערבית לוולדיסטלבובו (Władysławowo). אתר הטביעה הוכרז כאתר זיכרון, והצלילה אליו אסורה, הן מטעמים חוקיים והן מתוך כבוד לזכר ההרוגים. במפות ימיות פולניות הוא מצוין כ"מכשול לשיט מס' 73". זוהי אחת הטרופות הגדולות ביותר השוכנות על קרקעית הים הבלטי.

ספרים, וסרטים דוקומנטריים ודרמטיים

ספרים בעברית

גינטר גראס. בהילוך של סרטן - נובלה. מגרמנית: רחל בר-חיים. תל אביב, זמורה-ביתן, מוציאים לאור, תשס"ה-2004.
רותה ספטיס, מֶלח אל הים. תרגמה מאנגלית: מרב זקס־פורטל. תל אביב, הוצאת עם עובד, 2018.^[1]

ספרים בגרמנית

היינץ שון, ההיסטוריון והסופר הגרמני ואחד הניצולים של "וילהלם גוסטלוף", הוא הפורה ביותר מבין אלה העוסקים בנושא.

Schön, Heinz. Der Untergang der "Wilhelm Gustloff". Tatsachenbericht eines Überlebenden. (The sinking of the "Wilhelm Gustloff". Factual account of a survivor.) Karina-Goltze-Verlag K.-G., Göttingen 1952;
Schön, Heinz. SOS Wilhelm Gustloff. Die größte Schiffskatastrophe der Geschichte. (SOS Wilhelm Gustloff. The biggest shipping disaster in history.) Motorbuch Verlag Pietsch, Stuttgart 1998.
Schön, Heinz. Die Gustloff - Katastrophe. Bericht eines Überlebenden über die größte Schiffskatastrophe im Zweiten Weltkrieg. (The Gustloff catastrophe. Account of a survivor of the biggest shipping disaster in the Second World War.) Motorbuch Verlag, 2002
Schön, Heinz. Die letzte Fahrt der Wilhelm Gustloff. Dokumentation eines Überlebenden. (The last trip of the Wilhelm Gustloff. Account of a survivor.) Motorbuch Verlag, Stuttgart 2008.
Günter Grass.Im Krebsgang. Göttingen, Steidl Verlag, 2002.

ספרים באנגלית

A.V. Sellwood: The Damned Don't Drown. The Sinking of the Wilhelm Gustloff. Annapolis, Naval Institute Press, London 1973..
John Ries: History's Greatest Naval Disasters. The Little-Known Stories of the Wilhelm Gustloff, the General Steuben and the Goya. In The Journal of Historical Review, 1992, vol. 12, no. 3, pp. 371-381.

סרטים דרמטיים

Nacht fiel über Gotenhafen - ("לילה ירד על גוטנהפן"), סרט עלילתי, 1959.
Die Gustloff (סרט טלוויזיה), 2008.

סרטים דוקומנטריים

Killer Submarine, 1999;
Die große Flucht. Der Untergang der Gustloff - ("הבריחה הגדולה. הטבעת גוסטלוף"), 2001;
Ghosts of the Baltic Sea, 2006.

מקורות

C. Dobson, J. Miller an R. Payne, The Cruellest Night. London, Hodder & Stoughton, 1979.).
Kappes, Irwin J.; The Greatest Marine Disaster in History... and why you probably never heard of it. 2003.
Leja, Michael; Die letzte Fahrt der "Wilhelm Gustloff". ZDF, 1 August 2005.
Pipes, Jason; A Memorial to the Wilhelm Gustloff.
Schön, Heinz. Die Gustloff Katastrophe. Stuttgart, Motorbuch Verlag, 2002.
Williams, David; Wartime Disasters at Sea. Patrick Stephens Limited, Nr Yeovil, UK, 1997.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא וילהלם גוסטלוף בוויקישיתוף

וילהלם גוסטלוף, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

וילהלם גוסטלוף, ברשת החברתית פייסבוק

הערות שוליים

^ רות אלמוג, האסון הימי הנורא ביותר לא היה הטיטניק, באתר הארץ, 10 בדצמבר 2018

[1] רות אלמוג, האסון הימי הנורא ביותר לא היה הטיטניק, באתר הארץ, 10 בדצמבר 2018

[1]