פתיחת התפריט הראשי

קרל דניץגרמנית: Karl Dönitz (מידעעזרה); ‏16 בספטמבר 1891 - 24 בדצמבר 1980) היה מפקד צי הצוללות הגרמני בעת מלחמת העולם השנייה, ומשנת 1943 היה גרוס-אדמירל - המפקד הראשי של הצי. דניץ נבחר על ידי היטלר ליורשו בתפקיד נשיא גרמניה (לתפקיד הרייכסקאנצלר היטלר מינה את יוזף גבלס, שהתאבד למחרת), והוא כיהן כנשיא גרמניה הנאצית בשבוע האחרון שלפני כניעתה.

קרל דניץ
Karl Dönitz
Karl Dönitz.jpg
קרל דניץ
לידה 16 בספטמבר 1891
ברלין, הקיסרות הגרמנית הקיסרות הגרמניתהקיסרות הגרמנית
פטירה 24 בדצמבר 1980 (בגיל 89)
אומיהלה (Aumühle), ליד המבורג, גרמניה המערבית גרמניה המערביתגרמניה המערבית
כינוי Der Löwe, האריה
השתייכות הצי הגרמני הקיסריהצי הגרמני הקיסרי  הצי הגרמני הקיסרי
רייכסמרינהרייכסמרינה  רייכסמרינה
קריגסמרינהקריגסמרינה  קריגסמרינה
תקופת שירות 19101945
דרגה גרוס-אדמירל (קריגסמרינה) גרוס-אדמירל
תפקידים צבאיים
מפקד הקריגסמרינה
מלחמות וקרבות
עיטורים
תפקידים אזרחיים
נשיא הרייך השלישי

ביוגרפיהעריכה

שנותיו המוקדמות ותחילת הקריירהעריכה

דניץ נולד ב-1891 בפרבר גרינאו (Grünau) שליד ברלין, לאב מהנדס, והיה השני מבין שני בנים. בשנת 1910 התגייס לצי הגרמני הקיסרי כצוער, ובשנת 1913 הוסמך כקצין בדרגת לויטננט (סג"ם). עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה שירת על גבי 'ברסלאו' (Breslau), סיירת קלה שפעלה בים התיכון. זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה, נמכרה 'ברסלאו', יחד עם סיירת המערכה,'גבן' (Goeben), לצי העות'מאני. שתי הסיירות פעלו בים השחור, כנגד הצי הרוסי.

דניץ קודם לדרגת אובר-לויטננט (סגן) בשנת 1916. זמן מה, כאשר ה'ברסלאו' הייתה בתיקונים, מונה דניץ למפקד של שדה תעופה סמוך למיצרי הדרדנלים. באותה השנה הוא הועבר לשרת כקצין בצי הצוללות הגרמני. בשנת 1918 קיבל פיקוד על צוללת משלו. הצוללת של דניץ הוטבעה על ידי הצי המלכותי הבריטי ב-4 באוקטובר 1918 והוא עצמו נפל בשבי הבריטי ונותר כשבוי מלחמה, במחנה שבויים ליד שפילד, עד לשחרורו ביולי 1920. דניץ שב לגרמניה, כאשר על פי הסכם ורסאי, אשר סיים את מצב המלחמה, נאסר על גרמניה להחזיק בצוללות. בכל זאת, דניץ נשאר בשירות הצי, ופיקד על ספינות טורפדו. ב-1934 דניץ מונה למפקד הסיירת 'אמדן' (Emden), ספינה אשר שייטה ברחבי העולם, במשך כשנה בכל פעם, ושימשה בעיקר לאימונים בתנאי ים.

כאשר צי הצוללות הגרמני הוקם מחדש ב-1935 מונה דניץ למפקדו. במסגרת תפקידו זה לחץ להסבת הצי הגרמני לצי שיהיה מורכב כמעט כולו מצוללות. הוא תמך באסטרטגיה של התקפה רק כנגד ספינות סוחר בריטיות, מטרות שתהיינה יחסית בטוחות להתקפה. דניץ הצביע על העובדה שאם יושמד צי המכליות של בריטניה, הדבר יגרום לכך שלצי הבריטי לא יהיה דלק, והישג זה יהיה שקול להטבעת הצי עצמו. דניץ טען כי באמצעות צי של 300 צוללות מדגם 7 החדש, שהתאימו למבצעים באוקיינוס האטלנטי, גרמניה תוכל לנצח במערכה מסוג זה. דניץ חישב שכמות של 300 צוללות דרושה על מנת להחזיק בכל זמן 100 צוללות פעילות בזירת המבצעים באוקיינוס האטלנטי מול בריטניה (והשאר בדרך אליה או בדרך חזרה לנמל, בתיקונים, בהפלגות אימונים, ובמשימות אחרות). על מנת להתגבר על נוכחות ספינות הליווי, הציע דניץ לאחד כמה צוללות ל"להקת זאבים" אשר תגבר על ההגנה באמצעות יצירת עדיפות כמותית מקומית לצוללות התוקפות.

דעתו של דניץ לא הייתה מקובלת על מפקד הצי הגרמני, גרוס-אדמירל אריך רדר, והשניים רבו ללא הרף על תקצוב ומשאבים בתוך הצי, ובו-בזמן ניהלו מאבק חיצוני כנגד אנשים כהרמן גרינג, מפקד הלופטוואפה במלחמת העולם השנייה, אשר גייסו לעצמם משאבים והשפעה אשר איימה להמעיט את השפעת הצי במאזן הכוחות בצמרת הנאצית. רדר לא האמין שהצי הגרמני של אניות מערכה כבדות יהיה בעל השפעה מכרעת, אך לא היה אמיץ דיו לקדם את תוכנית הצוללות של דניץ.

תפקידו במלחמת העולם השנייהעריכה

  ערך מורחב – המערכה באוקיינוס האטלנטי (1939–1945)

כאשר החלה המלחמה בשנת 1939, מוקדם יותר ממה שציפו רבים, כלל צי הצוללות של דניץ רק 50 צוללות, רובן בעלות טווח מצומצם, ורק 12 צוללות שהתאימו לפעולה נגד הספּנות לבריטניה באוקיינוס האטלנטי. דניץ נאלץ להקציב חלק מהצי לפעולות ראווה נגד הצי הבריטי העדיף, באופן ישיר, שנדונו ברובן לכישלון (אם כי השיגו כמה הצלחות מרשימות, שהבולטת בהן הייתה הטבעת אוניית המערכה הבריטית רויאל אוק בתוך מעגן סקאפה פלו המוגן; ההצלחה הייתה מושלמת, שכן הצוללת התוקפת, בפיקוד קפיטן גונתר פרין, הצליחה לחמוק החוצה מהנמל ולחזור בשלום), בעוד שהמשאבים שהופנו כנגד צי הסוחר הבריטי נחלו הצלחה.

בשנת 1941 השתפר מצב האספקה של צוללות מטיפוס VII לנקודה שבה פעולת הצי של דניץ הייתה בעלת השפעה של ממש על משק המלחמה הבריטי. אף על פי שהייצור של ספינות סוחר עלה בתגובה להטבעות, הרי פצצות טורפדו משופרות, צוללות טובות יותר, ותכנון מבצעי משופר הוליכו למספר הטבעות גובר והולך, מה שאילץ את בריטניה וארצות הברית להשקיע משאבים אדירים בכוחות ים ואוויר ללוחמה נגד צוללות. בדצמבר 1941 הצטרפה ארצות הברית למלחמה, ודניץ תכנן את מבצע "הקשה" כנגד הספינות בחוף המזרחי של ארצות הברית. מבצע שנערך בחודש שלאחר מכן, ותוצאותיו היו דרמטיות.

 
צוללת מדגם VIIC באתר הזיכרון של הצי הגרמני

דניץ חשד כי בעלות הברית חשפו את קוד האניגמה (מכונת ההצפנה ששימשה את הגרמנים במהלך המלחמה, ובעלות הברית אכן הצליחו "לפצח" את הצופן שבו פעלה), ולכן הורה לצי לעבור להשתמש בדגם אניגמה משופר החל מ-1 בפברואר 1942. זאת על אף ששאר הצבא הגרמני המשיך להשתמש בקוד האניגמה, מתוך אמונה בכך שלא ניתן לפצחו. שינוי זה בקוד של הצי הגרמני גרם לבעיה של ממש בקרב מפצחי הקודים של בעלות הברית. לבסוף (בשל טעות בשיגור של מסר אחד) התברר לבעלות הברית כי המדובר במכונת אניגמה ולה ארבעה גלגלי הצפנה במקום שלושה במכונת האניגמה הרגילה, והשדרים האלו פוצחו לבסוף גם כן.

בסוף שנת 1942, התגברה אספקת הצוללות מטיפוס VII עד לנקודה שבה יכול היה דניץ להורות על התקפות בכוחות גדולים שכונו "להקת הזאבים". אבדן בעלות הברית באוניות עלה בצורה שקשה היה להן לסבול אותה לאורך זמן, והיה חשש ממשי לאספקת הדלק לאיים הבריטיים. בשנת 1943 החליף דניץ את רדר כמפקד הצי הגרמני.

במשך 1943 המלחמה באוקיינוס האטלנטי פנתה לרעת הגרמנים, בעיקר משילוב של ההיקף הגדול של המשאבים שהופנו ללוחמה נגדם, במיוחד כיסוי אווירי של רוב האוקיינוס האטלנטי הצפוני על ידי מפציצים ארוכי טווח מצוידים במכ"ם, ומינויו של אדמירל מקס הורטון, מפקד זרוע הצוללות של הצי הבריטי, למפקד המערכה נגד הצוללות הגרמניות. הורטון, המומחה לצוללות, הוביל פיתוח טקטיקות חדשות ואמצעי לחימה חדשים ששיפרו מאוד את יעילות הלחימה נגד הצוללות הגרמניות.

למרות זאת, דניץ המשיך לדחוף את תוכנית הצוללות שלו, והגביר את הפיתוח ואת האספקה של צוללות חדשות. בסוף המלחמה היה צי הצוללות הגרמני הגדול והמתקדם ביותר בעולם, ודגמי צוללות מתקדמים, ובפרט דגם 21, היו לאבטיפוס לצוללות האמריקניות והרוסיות לאחר המלחמה.

יורשו של היטלרעריכה

 
קרל דניץ עם אדולף היטלר, 1945
  ערך מורחב – ממשלת פלנסבורג

בסוף המלחמה, כאשר נפגשו הכוחות הסובייטים והאמריקניים על נהר האלבה, ולמעשה פיצלו את השטחים שבשליטת גרמניה לשטח צפוני ולשטח דרומי, העמיד היטלר את כל הכוחות שבשטח הצפוני שבשליטת גרמניה (לא רק כוחות הצי) תחת פיקודו של דניץ. לדניץ היה ברור כי ימיו של היטלר ספורים, ומכיוון שסבר שהיינריך הימלר יהיה היורש, אף נפגש עמו והציע לו את תמיכתו. אך חינו של הימלר (אשר ניהל מגעים לכניעה עם הרוזן פולקה ברנדוט) ואף חינם של יורשים נוספים כהרמן גרינג סר בעיני היטלר, ובטרם התאבד מינה את דניץ כיורשו. יש להניח כי לא היה זה רק בשל תכונותיו של דניץ כמצביא ימי מבריק, אלא גם כהבעת זעם כלפי כל הגורמים במפלגה הנאצית ובצבא אשר "בגדו" בו בשעותיו האחרונות, ואשר הוא ראה בהם את האשמים בתבוסתו. דניץ היה מהבודדים בצמרת הצבא הגרמני שמעולם לא הכזיבו את היטלר.

 
בית הספר לספורט במורוויק, מקום מושבה של ממשלת פלנסבורג

בשנת 1934, עם מותו של פאול פון הינדנבורג, הכריז היטלר על חוק מיוחד, שאושרר לאחר מכן במשאל עם, לפיו תאוחד כהונת הנשיא עם כהונת הקאנצלר לכלל כהונה אחת בשם "פיהרר ורייכסקאנצלר". אך בעת זו, עם לכתו, הפריד היטלר בין שתי הכהונות. לנשיא מינה את דניץ, ולרייכסקאנצלר מינה את יוזף גבלס. הלה התאבד ביום שלאחר מכן.

דניץ כיהן כנשיא גרמניה במשך שמונה ימים, החל ממותו של היטלר ב-30 באפריל 1945 עד כניעתה של גרמניה ב-8 במאי 1945. מושבה של הממשלה החדשה היה בפלנסבורג, עיר נמל בצפון גרמניה (ולכן כונתה בדיעבד ממשלת פלנסבורג), שם השתכן דניץ באוניית הנוסעים "פאטריה", ומשם ניהל את ממשלתו, שלמעשה הייתה בעלת סמכויות אפסיות וטווח שלטונה היעיל היה תחומה העירוני של פלנסבורג, אם לא פחות מכך. ממשלה זו פעלה באותו זמן קצר בחלל ריק, תוך שהיא מתכנסת מדי יום באחת הכיתות של בית הספר הימי בפלנסבורג ל"ישיבות קבינט" חסרות תכלית. דניץ הפנה את מרבית מאמציו בתקופה זו כדי לוודא כי חיילים רבים ככל האפשר נכנעים לארצות הברית ולבריטניה ולא לברית המועצות. ב-23 במאי פיזר הצבא הבריטי את שרידי ה"ממשלה" ואסר את כל חבריה[1].

המשפטעריכה

 
שלושה מחברי ממשלת פלנסבורג, הגנרל אלפרד יודל, אלברט שפר והאדמירל קרל דניץ, לאחר מעצרם בידי בעלות הברית

דניץ היה אחד מהנאשמים העיקריים במשפטי נירנברג. שלא כמו רבים מהנאשמים האחרים, לא הואשם בפשעים נגד האנושות, ושוררת אחדות דעים כי על אף מעמדו הרם לא לקח חלק של ממש בשואה. הוא הואשם בפשעים נגד השלום, בעריכת מלחמה תוקפנית, ובפשעי מלחמה. אישומים אלו נגעו למלחמת הצוללות הבלתי מוגבלת, ולהוראה שנתן שלא להציל ניצולים מספינות שהוטבעו על ידי צוללות.

דניץ התעקש כי לא עשה דבר שהמקבילים לו בתפקיד אצל בעלות הברית לא עשו. בעדותו במשפט מסר תצהיר מאדמירל צ'סטר נימיץ מהצי האמריקני, שהעיד כי ארצות הברית ניהלה אף היא מלחמת צוללות בלתי מוגבלת כטקטיקה במלחמתה נגד יפן באוקיינוס השקט, ושגם צוללות אמריקניות לא הצילו ניצולים מספינות שהוטבעו על ידיהן. אף־על־פי־כן מצא חבר השופטים את דניץ אשם בפשעים נגד השלום ודן אותו לעשר שנות מאסר, אותן ריצה בבית הכלא שפנדאו[2], אשר נמצא במה שהפך במהלך תקופת מאסרו למערב ברלין. עד מתן גזר דינו של צ'ארלס טיילור (מנהיג ליברי), ב-2012, דניץ היה ראש המדינה היחיד אשר הורשע על ידי בית משפט בינלאומי. גזר דינו של דניץ נחשב לשנוי במחלוקת ביותר מבין כל נאשמי נירנברג. דניץ שוחרר ב-1 באוקטובר 1956, לאחר שסיים לרצות את עונשו[3].

דניץ טען במהלך השנים שעד שנתמנה לראש המדינה לא ידע על השמדת היהודים[4] ושהיה כל כולו עסוק בענייני הצי. היסטוריונים בריטיים פקפקו בכך[5] וגם אלברט שפר טען שדניץ שיקר בטענו שלא ידע על השואה[6].

שנותיו האחרונותעריכה

זכרונותיו יצאו לאור בגרמניה תחת השם "עשר שנים ועשרים יום" ב-1958, ותורגמו לאנגלית כעבור שנה. בשנות ה-70 תרגמה הוצאת מערכות את הספר לעברית, אך הוצאתו נגנזה על בהוראת שר הביטחון, שמעון פרס[7].

דניץ התגורר ברובע יוקרה בהמבורג והתכתב עם היסטוריונים ואנשי צבא שנלחמו נגדו. בתחילת 1963 הוא הוזמן להופיע בפני תלמידים בבית ספר והצדיק את המהלכים הצבאיים של גרמניה הנאצית וזכה לתשואות[8]. בעקבות זאת ניתנה הוראה שלא להזמין אישים מהתקופה הנאצית להרצות בבתי ספר[9].

בשנת 1965 נערכה נגדו חקירה על כך שלא נתן חנינה לחייל שהורשע בעריקה מהצי בימים האחרונים של מלחמת העולם השנייה[10]. דניץ טען שרצה לשמור על משמעת בצי כדי שיהיה ניתן להציל חיילים שנמלטו מגרמניה המזרחית, והתיק נסגר ללא הגשת כתב אישום[11].

הוא נפטר ב-25 בדצמבר 1980[12]. ממשלת גרמניה המערבית הודיעה שלא תיערך לו הלוויה צבאית[13]. להלווייתו הגיעו רבים מאנשי הצי הגרמני, וכן נציגים מציים של מדינות זרות. על קברו הונח זר מטעם רודולף הס ומטעם הואפן אס אס ובהלוויה נוגן ההמנון הנאצי[14].

 
תעודת המעצר של דניץ מ-1945

לאחר מותו נמכרו בגרמניה מטבעות זיכרון לזכרו[15].

חיים פרטייםעריכה

קרל דניץ נישא ב-1916 לאינגבורג וובר (Weber ,1962-1894), בתו של הגנרל הגרמני אריך וובר (1933-1860). לזוג נולדו שלושה ילדים: אורסולה (1990-1917), קלאוס (1920) ופטר (1922). הבן פטר שירת אף הוא בצי הצוללות הגרמני, ונהרג בשנת 1943, כאשר הצוללת בה שירת הוטבעה. לאחר שאחיו נהרג, הועבר קלאוס לתפקיד עורפי. עם זאת, הוא עלה ביוזמתו על ספינת טורפדו אשר ערכה פשיטה בסמוך לחופי אנגליה. הספינה הוטבעה במהלך הפשיטה, והוא נהרג.

לקריאה נוספתעריכה

  • דניץ, קרל. מלחמת הצוללות: קרבות הצי הגרמני. מגרמנית: עזריאל טל. תל אביב, זמורה-ביתן-מודן, 1979.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ דור סער-מן, "מה קרה בגרמניה הנאצית אחרי שהיטלר התאבד?", באתר הארץ, 14 בנובמבר 2017
  2. ^ העברתם של רודולף הס, קול העם, 13 ביולי 1947
  3. ^ אדמירל דניץ יצא מבית הכלא, שערים, 2 באוקטובר 1956
  4. ^ דניץ המזועזע, דבר, 20 בפברואר 1959
  5. ^ שאול פרידלנדר, הזכרון הסלקטיבי של אדמירל דניץ, דבר, 9 בינואר 1981
  6. ^ נחום אורלנד, המומחה של היטלר בכלא שפנדאו, דבר, 2 בנובמבר 1975
  7. ^ נפתלי קראוס, פרס הורה לגנוז ספרו של האדמירל הנאצי דניץ, מעריב, 4 בינואר 1977
  8. ^ אדמיראל דניץ זכה במחיאות כפיים, למרחב, 3 בפברואר 1963
  9. ^ יורשו של שטראום מגן על דניץ, קול העם, 6 ביוני 1963
  10. ^ א. דויטשקורן, יתכן שאדמירל דניץ יישפט על הריגת קצין גרמני, מעריב, 3 בספטמבר 1965
  11. ^ הופסקו ההליכים נגד האדמירל קארל דניץ, חרות, 4 בנובמבר 1965
  12. ^ מת אדמירל קארל דניץ, דבר, 26 בדצמבר 1980; המשך
  13. ^ מת קארל דניץ האדמיראל הנאצי, מעריב, 26 בדצמבר 1980
  14. ^ לצלילי ההמנון הנאצי נקבר יורשו של היטלר, מעריב, 7 בינואר 1981
  15. ^ עלי כהן, מטבעות זכרון נאציים נמכרים בבנקים בגרמניה, דבר, 24 ביולי 1981



הקודם:
פאול פון הינדנבורג
נשיא גרמניה
1945
הבא:
וילהלם פיק