וילהלם מאר

פרדריך וילהלם אדולף מאר (בגרמנית: Friedrich Wilhelm Adolph Marr;‏ 18 בנובמבר 1819 – 17 ביולי 1904) היה הוגה ומסית גרמני שטבע את המונח "אנטישמיות" (Antisemitismus) כשם נרדף למונח הגרמני "Judenhass", שנאת יהודים.

וילהלם מאר
Wilhelm Marr

לידה	16 בנובמבר 1819 מגדבורג, ממלכת פרוסיה
פטירה	17 ביולי 1904 (בגיל 84) המבורג, הקיסרות הגרמנית
מדינה	ממלכת פרוסיה
תפקיד	חבר הפרלמנט של המבורג

חייו

פרידריך ויליאם אדולף מאר נולד כבנם היחידי של הבמאי והשחקן היינריך מאר (גר') והנרייטה קתרינה (נולדה בכרר) בעיר מגדבורג שבגרמניה. מאר למד בבית-ספר בהאנובר. אחרי השלמת לימודיו חי מאר אצל אביו, שעבד בתיאטרון העירוני בווינה ומאר החל לעבוד כאיש מכירות בשתי חברות בבעלות יהודית.

בשנת 1841 עבר לציריך שבשווייץ ובמהרה העמיק את פעילותו הפוליטית ואימץ עמדות סוציאליסטיות קיצוניות, שהובילו לגירושו מציריך ללוזאן ומאוחר יותר מכמה ערים בגרמניה. בשנת 1845 פרסם מסה תועמלנית שזכתה להדים רבים בשם "גרמניה הצעירה בשווייץ" (Das junge Deutschland in der Schweiz). בשנת 1848 העלה מאר את מחזהו "מפיסטופלס", שביקר גם את השמרנים וגם את הליברלים. המחזה זכה להצלחה, שהובילה לאיסור על הצגתו ולמעצרו של מאר לפרק זמן קצר.

עם פרוץ מהפכת 1848 הצטרף מאר למהפכנים ואף התמנה לאחד משלושת ראשי הממשלה הדמוקרטית הזמנית ובאוקטובר נבחר לבית הנבחרים של המבורג. אחרי כישלון המהפכה ונפילת הדמוקרטיה אימץ עמדות אנטי-ליברליות מובהקות, עם תמיכה בדומיננטיות פרוסית בגרמניה, וביטא לראשונה עמדה עוינת לאמנציפציה ליהודים, שהאשימם באימוץ הרעיונות הליברליים והמהפכניים לתועלת זכויותיהם בלבד ובכישלון המהפכה.

אחרי כישלון המהפכה (1849), נבחר כציר לוועד העיר, והפך ליו"ר האגודה הדמוקרטית בהמבורג. בשנת 1862 איבד מאר את מקומו כציר וכיו"ר האגודה הדמוקרטית בעימות עם היהודי הליברלי גבריאל רייזר ובתגובה פרסם מתקפה עם רמיזות אנטישמיות בעיתון בברמן ומאוחר יותר ייסד מגזין אנטישמי בשם "ראי היהודים" (Der Judenspiegel). בשנים שלאחר מכן נדחק מאר מן הזרם המרכזי בעיתונות ופרסם כמעט אך ורק במגזינים אנטישמיים שונים. שנה לאחר מכן (1875) הוא נישא בשלישית, לסופרת יוהאנה תרזה קורניק, אף היא ממוצא יהודי, ממנה נולד לו בן, אך הנישואים הסתיימו שנתיים מאוחר יותר בגירושים.

בשנת 1879 פרסם מאר את ספרו "הדרך לניצחון הגרמאניות על היהדות" (Der Weg zum Siege des Germanenthums über das Judenthum), שבו ביטא את השקפתו האנטישמית והגזענית בצורה גלויה ושלמה בפעם הראשונה. כשמילותיו האחרונות של הספר הן "בא קיצה של גרמניה!". באותה שנה, הקים גם את "הליגה האנטישמית" (Antisemitenliga) בברלין. זו צברה מוניטין של אספסוף ולא זכתה לתמיכת המפלגות האנטישמיות, ודעותיו של היינריך טרייצ'קה הן שזכו למירב תשומת הלב.

"הדרך לניצחון הגרמאניות על היהדות" זכה להצלחה גדולה, וכתביו ופרסומיו של מאר נהנו מהדים רחבים, אך תקוותו לחדש את הקריירה הפוליטית שלו נכזבה ובהדרגה נדחק אל מחוץ לזירה על ידי פעילים פוליטיים אנטישמיים אחרים.

הגותו

מאר היה צאצא טיפוסי של ההגות הלאומנית וה"פולקית" שהתפתחה במיוחד בעקבות התסכול שגרם כישלון קונגרס וינה ביצירת מדינה מאוחדת לכל תושבי ה"פולק" (ה"עם") הגרמני. העמדה הפולקית לא דחתה לחלוטין אמנציפציה של היהודים ומיעוטים לא-גרמניים אחרים, אך תבעה מהם לוותר לחלוטין על מאפייניהם הייחודיים, לאמץ "רוח גרמנית-נוצרית" ולהיטמע באופן מלא בתוך העם הגרמני.

מאר פיתח את הרעיונות הללו שלב אחד הלאה ודחה את הרעיון של טמיעת היהודים בגרמניה. בחיבורו "ניצחון היהדות על הגרמאניות" (1879, Der Sieg des Judenthums über das Germanenthum) הוא הציג את הרעיון שהיהודים והגרמאנים נטועים במאבק מתמשך שיסודו גזעי, וכי היהודים מנצחים במאבק זה. הוא טען כי האמנציפציה היהודית הנובעת מן הליברליזם הגרמני, מאפשרת ליהודים לשלוט בכספים ובכלכלה בגרמניה. יתר על כן, מאחר שבין הגזע היהודי לגזע הגרמאני יש הבדל עמוק, טמיעה של היהודים אינה אפשרית. הגזעים יאלצו להילחם עד להיכחדותו של אחד הגזעים. ניצחון יהודי יביא לסופו של העם הגרמאני (finis Germaniae).

מאר היה הכותב הגרמני הראשון ששילב מרכיב פסבדו-מדעי גזעי בדיון על היהודים בגרמניה (קדם לו בכך ארתור דה גובינו באיטליה בשנת 1853, אך כתביו תורגמו לגרמנית רק בסוף המאה). הרעיונות הללו פותחו מאוחר יותר על ידי אויגן דירינג, שטען כי את ההבדל בין הגזעים ניתן לזהות בדם ועל ידי יוסטון סטיוארט צ'מברלין, שהעלה את התאוריה שמבנה הגולגולת (פרנולוגיה) מצביע על ההבדלים בין הגזעים. מאר הושפע גם מכתביו של צ'ארלס דרווין, בעיקר באמצעות ארנסט הקל, פרופסור שהפך רעיונות של דרוויניזם חברתי לפופולריים בגרמניה.

מאר היה סבור שהיהודים לא בשלים לקבלת אמנציפציה. הוא טען שתמיד תהיה שנאת יהודים. אהדה כלפי היהדות היא מלאכותית, אינה יכולה להתמיד ולא תתמיד, חייבת לבוא בעקבותיה תגובה. כל ברית חברתית בה היהודים יקבלו יתרון על הנוצרים לא תוכל להתמיד להתקיים. לא ייתכן שרוב עצום של בני אדם יקריבו את תכונותיהם לטובת מיעוט קטן, זה בניגוד לטבע האנושי. האמנציפציה גרמה רק דבר אחד: נתנה את הזכות ליהודי לגבור על הנוצרים. לא יהיה ניתן לסלק רגשות, השקפות ודעות קדומות על ידי צווים מלמעלה. הסלידה שחשים כלפי היהודי מקורה במהות היהדות.

מאר אף עמד על הסכנה הצפויה לנוצרים מהאמנציפציה של היהודים: תוך ארבעה דורות לא תהיה שום משרה במדינה ואפילו הגבוהה ביותר, שלא תיגזל על ידי היהודים. כשהחברה הגרמנית תגיע לגמר פשיטת הרגל החברתית, היהדות תהפוך את גרמניה למעצמה עולמית. היהודים מפיקים תועלת מהדם שנשפך במלחמות אירופה. היהודים דחקו מהחברה כל אידיאליזם. היהודים שולטים במשרות הרמות, בתיאטרון ולא השאירו לנוצרים אלא עבודת כפיים קשה שמתמיד נרתעו מפניה. ההכרה היהודית השתלטה על העולם. אלמנט בלתי יהודי לא מצליח להרים ראש. היהודים היושבים בקרבנו הם שבט זר, גמיש, עיקש. לגבי רוסיה- שם היהדות תדחוף את רוסיה למהפכה.

מאר היה חוליה חשובה בשרשרת המתפתחת של גזענות בגרמניה שהתפתחה לרצח עם בתקופת הנאצים, רעיונותיו של מאר, אם ישירות ואם באמצעות ממשיכיו, זכו להשפעה ניכרת על האידאולוגיה הגזעית של הנאצים בגרמניה. למרות השפעתו, רעיונותיו של מאר לא אומצו מייד על ידי הלאומנים הגרמנים. הליגה הפאן גרמנית, שנוסדה בשנת 1891, אפשרה במקור חברותם של יהודים, בתנאי שהם נטמעו לחלוטין בתרבות הגרמנית. רק בשנת 1912, שמונה שנים לאחר מותו של מאר, הכריזה הליגה הפאן גרמנית על גזענות כעיקרון בסיסי.

לקריאה נוספת

• משה צימרמן, וילהלם מאר: הפטריארך של האנטישמיות: לראשית האנטישמיות המודרנית, ירושלים: הוצאת מרכז זלמן שזר, 1982.
• משה צימרמן, "מרדיקליזם לאנטישמיות". בתוך: שמואל אלמוג (עורך), שנאת ישראל לדורותיה, ירושלים: הוצאת מרכז זלמן שזר, 1980.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא וילהלם מאר בוויקישיתוף

• וילהלם מאר, בספרייה היהודית המקוונת (באנגלית) - כולל תמונתו
• The Victory of Judaism over Germanism, תרגום לאנגלית
• וילהלם מאר (1818-1904), דף שער בספרייה הלאומית