ויליאם פיט האב

פוליטיקאי בריטי

ויליאם פיט, הרוזן מצ'טהאם, הידוע גם כויליאם פיט האב, (באנגלית: William Pitt, 1st Earl of Chatham‏; 15 בנובמבר 170811 במאי 1778) היה מדינאי בריטי שעמד בראש ממשלת בריטניה בין השנים 1766 ל-1768. קודם לכהונתו כראש הממשלה כיהן פיט כשר החוץ בממשלת בריטניה והיה הכוח המניע מאחורי הצלחתה של זו במלחמת הצרפתים והאינדיאנים.

ויליאם פיט האב
William Pitt, 1st Earl of Chatham
ויליאם פיט האב
ויליאם פיט האב
לידה 15 בנובמבר 1708
לונדון, ממלכת בריטניה הגדולה ממלכת בריטניה הגדולהממלכת בריטניה הגדולה
פטירה 11 במאי 1778 (בגיל 69)
לונדון, ממלכת בריטניה הגדולה ממלכת בריטניה הגדולהממלכת בריטניה הגדולה
מדינה הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת  הממלכה המאוחדת
מקום קבורה מנזר וסטמינסטר
השכלה
עיסוק פוליטיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הוויגית
בת זוג הסטר פיט
ראש ממשלת בריטניה ה־9
30 ביולי 176614 באוקטובר 1768
(שנתיים ו־11 שבועות)
מונרך בתקופה ג'ורג' השלישי
פרסים והוקרה
עמית החברה המלכותית עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה William Pitt, 1st Earl of Chatham Signature.svg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

עם פרוץ מלחמת שבע השנים מונה פיט לשר החוץ הבריטי והסדיר את המדיניות הממשלתית במלחמה לעירוב רוב הכוחות הבריטיים במאבק הימי ובמאבק על המושבות באמריקה הצפונית ובתת-היבשת ההודית. ויליאם פיט הסדיר תמיכה לאומית עבור מאמץ המלחמה ויצא בקריאה של השמת ההפרשים הפוליטיים בצד לנוכח המאבק שהיה על בריטניה לפעול במסגרתו. בסיומה של המלחמה פוטר פיט מתפקידו אך השיג תהילת עולמים על הישגו המרהיב שהוביל לכיבוש הבריטי של כל צרפת החדשה והודו הצרפתית. המלחמה קבעה בסיומה כי הצי המלכותי הבריטי הוא הצי האירופאי החזק ביותר והפילה מכוחה את צרפת, יריבתה ארוכת השנים של בריטניה.

בהמשך כיהן פיט כראש ממשלת בריטניה במשך שנתיים אשר במהלכן פעל למנוע משבר ביחסיה של בריטניה; "ארץ האם", עם מושבותיה האמריקאיות מעבר לים. משבר יחסים שבסופו של דבר הוביל למלחמת העצמאות של ארצות הברית. על אף המלחמה שפרצה בסופו של דבר בין שלוש עשרה המושבות לבין בריטניה כמעט עשור לאחר סיום כהונתו של פיט, הוא זכור בהערכה רבה בארצות הברית על פועלו לשמר את דרישותיהם וצורכיהם של בני המשובות והצגתם בפני הפרלמנט הבריטי. שמו "ויליאם פיט האב" נועד להבדילו מבנו, ויליאם פיט הבן, שהיה אף הוא ראש ממשלת בריטניה בתקופה מאוחרת יותר. על שמו נקראת העיר האמריקנית פיטסבורג. לעיתים נקרא פיט בתואר האצולה שלו, צ'טהאם (Chatham).

חייו בצעירותועריכה

ויליאם פיט נולד בווסטמינסטר, אנגליה, לאביו רוברט פיט, בנו של מושל העיר ההודית מדראס, תומאס פיט. זה האחרון נודע בכך שמכר יהלום בשווי 135,000 לירות שטרלינג לפיליפ השני, דוכס אורליאן, העוצר הצרפתי עבור לואי החמישה עשר, מלך צרפת. תומאס פיט, אשר הודות לעסקה שקידם עם העוצר הצרפתי נודע בכינוי "יהלום" (Diamond), היה אדם בעל מזג חם אשר נהג להיכנס רבות לוויכוחים עם מקורביו, בהם גם אשתו. התנהלותו של תומאס עם סובביו הושפעה רבות ממצבו הבריאותי עקב מחלת השיגדון בה הוא חלה, אשר לעיתים הובילה אותו לדיכאון עקב כאב כרוני. אף על פי כן, תומאס זכור בסבלנות שרכש לנכדו ויליאם. באווירה המשפחתית למד ויליאם הצעיר משמעת מאביו ומסבו.

סכום העתק שנרכש מהעוצר הצרפתי הפך את משפחת פיט למשפחה אמידה, וכך קיבל פיט את חינוכו בבית הספר איטון היוקרתי. ב-1727 התקבל לטריניטי קולג' באוקספורד, אך נאלץ לעוזבו בשל מחלת השיגדון התורשתית וחשוכת המרפא[1] בה לקה. המחלה מנעה מפיט מלהשתתף ברכיבה על סוסים ובציד. ב-1728 נשלח ללמוד משפטים באוניברסיטת אוטרכט ברפובליקה ההולנדית. השכלתו הקלאסית הביאה אותו לחקות בפעילותו ומחשבתו פוליטיקאים מימי הרפובליקה והאימפריה הרומית. פיט נהג לקרוא ולשנן נאומים של מרקוס טוליוס קיקרו. בימיו בפרלמנט פעל פיט להעתיק את הרטוריקה של פוליטיקאים רומים שונים בנאומיו. על יכולותיו לימים נחשב להיות אחד מהנואמים החזקים, המשריעים והסוחפים ביותר בתולדות הפוליטיקה של בריטניה.

ויליאם פיט התנגד למעורבות בשירותיה של הכנסייה האנגליקנית ונותר מרוחק ממוסדות דתיים לאורך חייו. לאחר סיום לימודיו ברפובליקה ההולנדית שב פיט לבית משפחתו. בהמשך נשלח בידי אביו לנהל נכס משפחתי קטן בקורנוול, שאותו כינה "מקום מסתור מקולל" באחד ממכתביו הרבים לאחותו הנאמנה, נאן (אן) פיט. ויליאם פיט השיג תמיכה להעשיר את אופקיו דרך ריצ'רד טמפל, הוויקונט קובהאם הראשון (אנ'), שהתגורר בהדר באחוזה מפוארת ובפארק עצום בסטו, בבקינגהאמשייר, אליה באו ויליאם וחבריו לבקר. קובהאם שימש פטרון עבור פיט ושלח אותו אל 'הטיול הגדול' באירופה, טיול מסורתי של צעירים מבני המעמדות הגבוהים ברחבי היבשת האירופאית. במהלך טיולו ביקר ויליאם פיט בממלכת צרפת ובקונפדרציה השווייצרית הישנה. עם שובו של פיט מטיולו, קובהאם העניק לו משרה צבאית ברגימנט הפרשים האישי שלו.

חבר הפרלמנט הבריטיעריכה

פעילות מוקדמתעריכה

ב-1735 נבחר פיט, בן ה-27, חבר המפלגה הוויגית, לבית הנבחרים הבריטי. הוא נבחר במחוז הבחירה "אולד סארום"(Old Sarum), הנמנה עם מחוזות הבחירה הרקובים[2]. הוא היה ידוע בהתנגדותו הנמרצת לממשלת בריטניה, בהנהגתו של ראש הממשלה רוברט וולפול. בשנים אלה נעשה גם למקורבו של יורש העצר פרדריק, נסיך ויילס, בנו של המלך ג'ורג' השני. ראש הממשלה וולפול נשא במשרה מאז 1720, והעניק מונופול על פטרונות. התנועה הפוליטית של "הפטריוטים" (ובהם ויליאם פיט) הצטרפו לחברים וויגים חסרי שביעות רצון נוספים לגיבוש כוח אופוזיציה בתמיכתו של פרדריק, נסיך ויילס, שהיה מנוכר באופן חריף מאביו המלך ג'ורג' השני.

במהלך המאה ה-18 המוקדמת לא היו מפלגות פוליטיות רשמיות, והסמכות הפוליטית, יחד עם ההזדמנויות הכספיות שהביאה איתה, הייתה נתונה לחסותם של קומץ משפחות אוליגרכיות בעלות נכסים, כמו גם לחסותו של המלך, שכן החלטה שלא תטיב עם רצונו, גם עם עברה ברוב קולות בפרלמנט, תיחשב לפשע בגידה. נאום הבכורה של פיט בפרלמנט היה כל כך ביקורתי כלפי משרד ראש הממשלה עד לנקודה שוולפול חשב לפעול לבטל את תפקידו בהנהגה הצבאית של יחידת הפרשים של הלורד קובהאם. בשנת 1737 מינה הנסיך מוויילס את פיט לאחד מבכירי יועציו עם שכר של 400 ליש"ט בשנה. כשרונותיו כנואם התבררו במהרה. הוא התייחס שוב ושוב ל"קולה של אנגליה", אותו היה כביכול צריך לחפש מחוץ לפרלמנט עקב ניקורו של הפרלמנט מהארץ אשר בראשה אמור היה לפעול. פיט טען שהוא מדבר בשם האינטרסים המסחריים ואפילו בשם המושבות מעבר לים, אשר כמעט ולא היו מיוצגים כלל. הוא השתמש בטיעונים שהרחיקו הרבה מעבר לאינטרסים הקרובים של משפחות האצולה שתמכו במפלגה הוויגית; אך הוא יצר קשרי ידידות מתמשכים ובעלי ערך עם בעלי ההון של הסיטי של לונדון בהתנגדותו להתנהלות הזהירה של וולפול במחלוקות עם ספרד הבורבונית בנוגע לסחר בחופי מערב תת-היבשת ההודית הפונים אל הים הערבי.

וולפול לבסוף ירד מהשלטון בשנת 1742 והוחלף בממשלה שכללה חלק מעמיתיו הוותיקים, דוגמת תומאס פלהם-הוליס, דוכס ניוקאסל הראשון, ופיליפ יורק, הרוזן הראשון של הרדוויק (אנ'). ג'ון קרטרט, רוזן גרנוויל השני, שבעבר היה ממתנגדיו הגדולים של וולפול, התמנה לשר החוץ הבריטי. "הנערים הפטריוטים" שהתנגדו נחרצות לוולפול, שפיט היה המנהיג המוכר בהם, עדיין לא נכללו בממשלה החדשה. תנועת "הנערים הפטריוטים" התנגדו לקרטרט עוד יותר נמרצות מכפי שהם התנגדו לוולפול. במקור תמך פיט במעורבות הבריטית במלחמות היבשתיות על אדמת אירופה, אך עם פריצתה של מלחמת הירושה האוסטרית התנגד נחרצות לשליחת החיילים הבריטיים לשמור על נסיכות הבוחר מהנובר (נסיכות בוחר בתוך האימפריה הרומית הקדושה אשר הייתה בריבונותו של המלך ג'ורג' השני) מפני הצבא הצרפתי וגינה את קרטרט "שר החיילים בהנובר". על עמדתו של פיט בעניין המלחמה שמר לו המלך ג'ורג' השני טינה.

פיט התעקש שיש לפעול נגד צרפת במערכה בימים ובמושבות הצרפתיות הקולוניאליות, ולא ביבשת האירופאית. כאשר נאלץ קרטרט להתפטר בשנת 1744, ניוקאסל ואחיו הנרי פלהאם מילאו את תפקידו ורצו לכלול את פיט במנהל המשרדים, אך ג'ורג' השני סירב לקבל אותו לפעילות בתוך הממשלה. בתקופה זו הופיע פיט לראשונה בפני הפרלמנט כאשר הייתה התפרצות והחמרה במצבו הבריאותי עקב מחלת השיגדון שלו. פיט היה עטוף תחבושות, על קביים, ועם מגף ענק על כף רגלו, כשהוא מנסה להסתיר בכך את מחלתו. אף על פי כן, המלך הסכים לקבלת המינוי של פיט לפעילות במשרד החוץ עם פריצתו של המרד היעקוביטי של 1745 במהלכו ניסה צ'ארלס אדוארד סטיוארט להשיג ידיו על הכתר הבריטי דרך טענתו לכתר של סבו, ג'יימס השני, מלך אנגליה לשעבר. ב-1746 מונה פיט כחבר במועצה המייעצת למלך (Privy Council) וג'ורג' השני לבסוף הביא למינויו לאחראי על חלוקת המשכורות של עובדי המדינה. תפקיד מנהל השכר היה אחד המבוקשים בממשלה וכלל פרצות לשחיתות שלטונית. פיט שימר תדמית של אדם מוסרי וישר בכך שסירב לקחת משכורת שנתית עבור עצמו בת יותר מ-4,000 ליש"ט.

חולי, פרישה ושיבהעריכה

כאשר ראש הממשלה הנרי פלהם נפטר בתפקידו בשנת 1754, פיט קיווה להשיג את משרתו ולהחליפו, אך, לאחר מאבקים פוליטיים ותככים רבים, נטשו אותו ניוקאסל והנרי פוקס (לימים הברון הראשון הולנד הראשון) למען התועלת הפוליטית שלהם. לאחר מכן היה על פיט להתמודד עם התפרצות מחודשת של מחלתו ופרש לאחוזתו החדשה בבאת'. נכון לאותה העת הייתה הקריירה הפוליטית של פיט בשפל עם אובדן תמיכתם של ניוקאסל ופוקס. פיט היה דאז רווק נכה ומזדקן, אך התאהב לפתע בליידי הסטר גרנוויל, התארס עמה בבת אחת, והזוג התחתנו עוד כבר בנובמבר 1754. הסטר הייתה בת 33 ופיט בן 46, והיא העריצה אותו, אולי מהתקופות בילדותה בה ביקרה בסטו עם אחיה עת שהה פיט בחסותו של קובהאם. היא הייתה אישה נאה, חכמה, סבלנית ומעשית להפליא - במיוחד בנוגע לכסף, סידור משכנתאות, הסדר חלוקות כספים וחלוקה בין הונה האישי להון בעלה, בשנים בהן היה חולה מכדי להסדיר את ההון המשפחתי באופן עצמאי, כדי להגן עליו.

הנישואים הוכיחו בריאים ואידיאלים לשני בני הזוג והובילו להקמת גרעין משפחתי מסודר ואוהב ("הרגלים" כינה אותם פיט). לאחר נישואיו מצבו הבריאותי של פיט השתפר באורח פלא. מאוחר יותר עסק פיט במשך זמן ממושך בעיסוקיו האישיים ולא התרברב בעבודתו הפוליטית למשך שנה. לאחר שהפך באורח פלא לאדם בריא ומאושר, היה פיט מוכן למאבק הפרלמנטרי הגדול האחרון שתכנן עבור עצמו על השגתו של תפקיד בכיר. אבל ראשית, עקב ההתקפות שלו על משרד ניוקאסל, פיט פוטר, ללא פרוטה, ממשרד חלוקת השכר בשנת 1755. גיסו, הרוזן טמפל, עזר בפיט ומשפחתו בקשייהם הכלכליים דרך העברת קצבה של 1,000 פאונד שנתיים.

פרוץ מלחמת שבע השנים העניקה לפיט את ההזדמנות אשר לה הוא ציפה להשגת משרה מדינית בכירה. המלחהמ התנהלה בעיקרה בין בריטניה וממלכת פרוסיה עם תומכותיהן נגד האימפריה האוסטרית וממלכת צרפת עם תומכותיהן, אשר אליהן הצטרפו עם הזמן גם האימפריה הרוסית והאימפריה הספרדית. המלחמה החלה בהפסדים כבדים ובבלבול מדיניות ניכר בתוך המחנה המנהלי הבריטי. הדרישה הרווחת בקרב חברי פרלמנט רבים למינויו של פיט למשרד החוץ הובילה אותו לצאת בנאום ישיר מול הפרלמנט, והוא הכריז, "אני בטוח שאני יכול להציל את המדינה הזאת, ואף אחד אחר לא יכול". בנובמבר 1756 הוא מונה למשרד לאחר שניוקאסל הודר מתפקידו, כשויליאם קוונדיש, הדוכס הרביעי מדבונשייר מכהן כראש הממשלה. ביוני 1757 חזר ניוקאסל למשרת ראש הממשלה אך לא התערב רבות במנהל החוץ של פיט.

שר החוץ הבריטי (1756-1761)עריכה

בנובמבר 1756, לאחר כהונה בתפקידים ממלכתיים, מינויו של פיט כלל את משרת מזכיר המדינה לענייני חוץ בדרום בריטניה, וכן לתפקיד השר המקשר בין הממשלה לבית הנבחרים. מתוקף תפקידו היה אחראי לאנגליה, ווילס, אירלנד והמושבות הבריטיות בצפון אמריקה. בתפקידו זה שירת עד 1761, עם הפסקה קצרה ב-1757, לאחר שפוטר על ידי המלך. פיט קבע שצריכה להיות במלחמה התרכזות לאומית של המאמץ הצבאי הבריטי במערכה הימית ובמערכה במושבות הקולוניאליות. הוא החיה את הסדר הקמת המיליציות בשלוש עשרה המושבות של אמריקה הבריטית, הורה על גיוס מחודש והצטיידות מחודשת וארגון מחדש של הצי המלכותי הבריטי, וביקש לאחד את כל המפלגות ואת דעת הקהל מאחורי מדיניות מלחמה קוהרנטית ומובנת. הוא תפס את המערכה באמריקה נגד צרפת החדשה והמערכה נגד הודו הצרפתית כמטרות העיקריות של האסטרטגיה הבריטית: הוא שלח את משלחותיו העיקריות לאמריקה, כדי להבטיח את כיבוש קוויבק ולואיזיאנה הצרפתית. במקביל העביר פיט תמיכה כספית נרחבת עבור חברת הודו המזרחית הבריטית במאבקה נגד חברת הודו המזרחית הצרפתית.

ריכוז הכוחות הבריטיים התרחש מחוץ למערכה היבשתית, לכן, בזירה האירופית הייתה פעילותה של בריטניה מצומצמת, ועיקר פעילותה שם התבטאה בסיוע לפרוסיה בהנהגתו של פרידריך השני, מלך פרוסיה. פיט סבסד וחיזק את צבאותיו של פרידריך השני מפרוסיה כדי לערב כמה שיותר כוחות צרפתים על היבשת, בעוד הצי הבריטי המלכותי הטריד את הצרפתים בחופיהם שלהם, בהודו המערבית ובאפריקה ופעל להטיל מצור ימי על חופיה של צרפת. פיט שינה את מטה ההנהגה הצבאית הבריטית ומינה לפיקוד על המערכה באמריקה את ג'פרי אמהרסט, ברון אמהרסט הראשון. במהלך שנת 1759, "שנת הניצחונות" הבריטיים של המלחמה, כתב הוראס וולפול, סופר נודע ובנו של ראש הממשלה לשעבר רוברט וולפול, בהתפעלות על יכולותיו של פיט ופעילותו המנהלית לאורכה של המלחמה. עיקר הפעילות הצבאית התבצעה במסגרת מלחמת הצרפתים והאינדיאנים, הזירה האמריקנית של מלחמת שבע השנים, שבה הכתה בריטניה את צרפת ללא תנאי תוך השגת ויתור צרפתי על צרפת החדשה - המושבה הצרפתית שהחלה להתהוות בצפונה של אמריקה. פיט היה מעורב בזירה זו לפרטי פרטים. הוא למד את מפות האזור, בפרט לאחר הניצחונות הצרפתיים עד 1757. הוא הביא לגיבוש תוכנית אסטרטגית בשנת 1758, וממקום מושבו בלונדון, מרחק אלפי קילומטרים מזירת המלחמה, שלח הוראות לקציני הצבא שלו ועודד את רוחם.

"רצוי מאוד יהיה", כתב בדצמבר 1758 לגנרל אמהרסט, "שאפשר יהיה להמשיך בפעולות מעבר לאגם אונטריו עד לניאגרה, ושתוכל לאפשר לעצמך לפתוח בפעולה נגד המצודה שם, שהצלחתה תסייע לכונן שליטה רצופה על האגם, ובתוך כך גם לנתק את הקשר בין קנדה למושבות הצרפתיות בדרום."[3] לתוצאות המלחמה, שבצפון אמריקה הסתיימה למעשה כבר ב-1760 עם כיבוש קוויבק סיטי ומונטריאול[4] היו השלכות ארוכות טווח על מעמדה של בריטניה בעולם כמעצמה, ופיט כאדריכל הניצחון זכה בתהילת עולם. ברם, בשנת 1760 עלה לשלטון המלך ג'ורג' השלישי. הוא ויועציו היו עוינים לפיט, והוא נאלץ להתפטר באוקטובר 1761. הגורם הישיר להתפטרותו של פיט ממשרד החוץ נבע מחוסר יכולתו למנוע מספרד להישאר מחוץ למלחמה. פיט לבדו לא עייף ממלחמה. הוא מעולם לא התחשב בקשייה או בחורבה הניצבת מול מדינה פושטת רגל עקב הליך המלחמה המתמשך. הוא נטה לרכז את כל התנהלות הממשלה בידיו ועבד במרץ זועם. אופיו המתנשא שרחש כאבותיו, שהרחיק רבים, והתייחסותו הגבוהה לענייני המנהל כמעל לפוליטיקה זיכתה אותו בכבוד ובהערצה אך מעט ידידות.

המשך דרכו הפוליטיתעריכה

התפטרותו לוותה בהענקת תואר אצולה עבור רעייתו הסטר והענקת קצבה ממשלתית למשפחת פיט בסך 3,000 ליש"ט. פיט התנגד בחריפות לתנאי חוזה פריז, שנחתם ב-1763 ושם קץ למלחמה, וסבר שתנאי ההסכם אינם הולמים את ממדי הניצחון הבריטי. הוא התנגד להחזרת "איי הסוכר" בקריביים לצרפת, להישארותה של צרפת בפודוצ'רי שבהודו, ולזכויות הדיג שנותרו לצרפתים בניופאונדלנד. בצד הוויתורים לצרפת קבל גם על הפניית הגב לפרוסיה, שותפתה של בריטניה במלחמה.

לבריטניה לא הייתה ברירה אלא לחתום על ההסכם: חובה הלאומי שעמד טרום המערכה ב-1755 על כ-74 מיליון לי"ש, קפץ ב-1763 ל-133 מיליון לי"ש. לשם כך חוקקה בריטניה ב-1765 את חוק הבולים, אשר החיל מס בולים על המושבות בצפון אמריקה, ואשר קבע כי כל מסמך רשמי או חוקי – עיתון, רישיון, חוזה שכירות וכדומה חייב להיות מבוייל. החוק נועד לממן חלק מהוצאות המלחמה, אך בסופו של דבר האיץ את פריצתה של מלחמה אחרת - מלחמת העצמאות האמריקאית. פיט תמך באמריקאים ובביטול החוק, וזה אכן בוטל ב-1766, אך במקומו התקבל חוק אחר, החוק ההצהרתי, שהצהיר על כפיפותן של המושבות לכתר ולחוק הבריטי.

ראשות הממשלהעריכה

 
סמל האצולה של בית משפחת פיט
 
סמל העיר פיטסבורג מעוצב בתבנית סמלה של משפחת פיט.

ב-1766 עם התפטרותו של ראש הממשלה המכהן רוקינגהאם, מונה פיט לתפקיד ראש הממשלה ולתפקיד הלורד שומר החותם. הוא מונה גם לבית הלורדים ולצורך כך קיבל את התואר "הרוזן מצ'טהאם". הוא ערך שורה של מינויים בממשלתו - את צ'ארלס טאונסנד מינה לתפקיד שר האוצר, ואת הרוזן משלבורן לתפקיד שר החוץ. בתקופה זו התמקד ביחסים עם המושבות בצפון אמריקה, בשמירה על קיום תנאי חוזה פריז על ידי צרפת וספרד, ובמעמדה של חברת הודו המזרחית הבריטית. ב-1767 העלה טאונסנד את המיסים על תה, נייר, וסחורות אחרות והעלה עליו את חמתם של המתיישבים האמריקאים. הוא עשה זאת ללא התייעצות עם פיט, וכנראה גם בניגוד לדעתו של זה.

עדיפותו של פיט לא הייתה מנהל פוליטי אלא מדיניות - בראש ובראשונה מדיניות חוץ. פיט חשש ממעמדו של הבידוד הבריטי ביחס לאירופה. פיט היה בעל חזון שראה בצפון אירופה 'מערכת איתנה ומוצקה' סביב הברית המחודשת של בריטניה עם רוסיה ופרוסיה. פיט פעל באופן מתמשך בניסיון להסדיר ברית חדשה בין בריטניה, רוסיה ופרוסיה, אשר תמנע את עלייתה של צרפת מחדש כמעצמה המובילה באירופה. המשא ומתן להסדר ברית נתקל במאבקי מילים ממושכות שהובילו לפגות תוקפה של היוזמה של פיט. פיט לא נקט יוזמות נוספות במדיניות החוץ. פיט היה מעורב בסכסוכים טריטוריאליים עם ספרד, אך ראה אותם כמשניים. מדיניות החוץ של פיט הייתה זמן רב הדאגה העיקרית שלו. נוסף על מדיניות חוץ היו המושבות בראש מעייניו. חשיבותה של הודו עבור ההתפתחות של האימפריה הבריטית הוכיחה עצמה עוד באותה העת ובעניין התפשטות ההשפעה הבריטית בהודו פיט התעקש שהנושא יטופל על ידי חקירה פרלמנטרית ולא במשא ומתן של הממשלה עם חברת הודו המזרחית הבריטית. פיט ראה לעצמו החלטה לפיה זכויות טריטוריאליות בהודו שייכות לכתר ולא לחברה, ולאחר מכן הסדיר הסכם המאפשר לחברה לנהל את הזכויות שלה מול משרד האוצר. הודו תיפול לממשל בריטי ישיר במקום ממשל החברה רק עם הקמתו של הראג' הבריטי ב-1858 עקב המרד ההודי הגדול.

בתחילת דצמבר 1766 פרש פיט זמנית עקב מחלתו לבאת', לאחר שנאם פעמיים בלבד מול בית הלורדים. כשלא הצליח לחזור לתפעול מלא אחרי חג המולד, החקירה הפרלמנטרית בנוגע לחברה נכנסה למבוי סתום. כאשר החקירה והמשא ומתן נמשכו, פיט במקביל עדיין סירב לתת ייעוץ בנושאים מהותיים, ועדיין הפנה את כל הנחישות עבור 'חוכמת הפרלמנט'. עם זאת, הוא נתן הנחיות לגבי הליך החקירה. הוא המשיך לחשוף את ענייני החברה לראשונה לביקורת ציבורית, תוך שהוא מנסה לעורר חקיקה כלשהי להגבלת סמכויותיה של החברה. כך ניתן לפיט קרדיט על קביעת עקרון ההתערבות הפרלמנטרית בהודו הבריטית. אולם אף על פי שהמשא ומתן הביא לתרומת החברה לקופה הארצית, סוגיית הזכויות לא הוסדרה.

פיט שקע בכאבים כרוניים שהובילו אותו לדכדוך ממושך ומנעו ממנו למלא את מטלותיו בתור ראש הממשלה. לפתע התהפכה דמותו של פיט, שנראה במקור כמנצח הגדול וסמל הפטריוטיות הבריטית. עם התקשותו למלא את דרישות התפקיד איבדו רבים מחברי הפרלמנט את אמונם בראש הממשלה. ג'ורג' השלישי, שבמקור האמין ביכולתו של פיט עם מינויו לראש הממשלה, איבד גם כן את אמונו בראש הממשלה כפי שהיה עת הוכתר המלך. מחלתו הכרונית של פיט הייתה הגורם המרכזי שעורר את התמוטטות ממשלו והתמוטטות השאיפות הפוליטיות שלו. עם זאת, שורשי הכישלון היו עמוקים יותר. עוד לפני שהמחלה הכריעה אותו, התגלה לפרלמנט הכולל על התנהלותו הממשלתית, כאשר בקרב הקבינט שמר על כמעט כל ההתנהלות השלטונית בידיו וסירב פעמים רבות לחלוק מטלות וסמכויות. הוא לא נהג לשתף במטלותיו את עמיתיו לקבינט או למפלגה ואף לא נהג להסביר להם את מדיניותו, או לנקוט באמצעים למזער את הסיכונים להתנגדות בקרב הפרלמנט. אוגוסטוס הנרי פיצרוי, הדוכס השלישי מגרפטון העיר בעצב, "הלורד צ'טהאם, עם כישרונותיו הגבוהים, לא היה בעל כישוריו באנושיות"[5]. קשיים פיזיים רק החמירו את חוליו של פיט, אשר התמוטט מספר פעמים בתגובה להם. באוקטובר 1768, לאחר כשנתיים של כהונה, פרש פיט מתפקיד ראש הממשלה.

סמואל ג'ונסון כתב כי

"וולפול היה שר שהמלך נתן לעם, פיט היה שר שהעם העניק למלך."

שנים אחרונות ומורשתעריכה

הוראס וולפול כתב על פיט באחד ממכתביו, בעקבות כיבוש האי מרטיניק ב-1761: " אני אומר לך כי (בכושר הדיבור שלו) כבש את מרטיניק... לרומאים לקח שלוש-מאות שנה לכבוש את העולם. אנו הכנענו את כדור הארץ בשלושה מסעות מלחמה, וגודלו של כדור הארץ, אם יורשה לי לומר, לא השתנה מאז."[6] פיט המשיך לכהן תקופת מה בבית הלורדים, וקרא ללא הועיל להתפייסות עם המתיישבים האמריקאים, בטרם יהיה מאוחר מדי. הוא מת ב-1778, שבע מהחיים הפוליטיים, חוזה בחששותיו הגרועים ביותר קורמים עור וגידים עם הצהרת העצמאות האמריקאית ב-1776. פיט נפטר במהלך דיון בבית הנבחרים. חברי בית הנבחרים הסכימו פה אחד לקיום הלוויה במנזר וסטמינסטר על חשבון האוצר הלאומי. הלורדים, לעומת זאת, הצביעו בהצבעה שנקבעה על רוב קטן שלא להיות נוכחים בהלוויה. ההלוויה לבסוף התקיימה ב-9 ביוני, וארון קבורתו של פיט הועמד במנזר למשך יומיים והביא לביקורם של תושבים רבים. תשומת הלב הציבורית הממושכת שניתנה למותו הייתה עזה, אך קצרה. פיט אכן היה כבר "מת בבחינה פוליטית", כפי שניסח זאת הוראס וולפול. רק מעטים, בהם תומכיו האדוקים, אכן ציפו ממנו שיבה לגדולה פוליטית קודם פטירתו.

חמש שנים לאחר מותו, בנו, ויליאם פיט הבן, נבחר לראש ממשלת בריטניה.

בארצות הברית זכה פיט לכבוד רב, הן בשל השפעתו המכרעת על הגבולות, והן בשל תמיכתו במתיישבים בשנים שלאחר המלחמה. בין היתר קרויה על שמו העיר פיטסבורג שבפנסילבניה. סמל העיר מעוצב לפי תבנית סמל האצולה של משפחת פיט. העיר פיטסבורג שוכנת במקום בו ניצב פורט דוקן, אחד המעוזים הצרפתיים שבו החלה למעשה מלחמת הצרפתים והאינדיאנים, ושנפילתו סימנה את תחילת השלב המכריע במערכה.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא ויליאם פיט האב בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ במאה ה-18 הייתה מחלת השיגדון חשוכת מרפא.
  2. ^ מחוזות כפריים שבהם מספר בעלי זכות הבחירה נמוך מאוד, עד כדי כמה עשרות. במחוז סארום היו ב-1831 רק 11(!) בעלי זכות בחירה
  3. ^ מקור: וינסטון צ'רצ'יל, ההיסטוריה של העמים דוברי האנגלית, כרך 3).
  4. ^ מלחמת שבע השנים הסתיימה רשמית רק ב-1763 עם חתימת חוזה פריז
  5. ^ האוטוביוגרפיה של גרפטון, עמוד 103
  6. ^ מקור באנגלית



הקודם:
צ'ארלס ווטסון-ונטוורת', המרקיז השני מרוקינגהם
ראש ממשלת בריטניה
17661768
הבא:
אוגוסטוס פיצרוי, הדוכס מגראפטון