ונישיה סטנלי

ונישיה סטנלי
	דיוקנה של ונישיה, ליידי דיגבי מאת סר אנתוני ואן דייק
לידה	דצמבר 1600
פטירה	1 במאי 1633 (בגיל 32)
בן או בת זוג	Kenelm Digby (1625, 1625–?) ; Richard Sackville, 3rd Earl of Dorset ;

ונישיה אנסטסיה, ליידי דיגבי (שם נעורים: סטנלי, באנגלית: Venetia Anastasia, Lady Digby (née Stanley) ; דצמבר 1600 - 1 במאי 1633) הייתה יפהפייה נודעת ומהוללת בתקופת בית סטיוארט (1603–1714) ואשתו של איש חצר ומדען בולט, סר קנלם דיגבי, המוכרת כיום בעיקר בעקבות יצירות האמנות והחיבורים שנוצרו אודותיה או בהשראתה.

היא הייתה גם נכדתו של תומאס פרסי, הרוזן השביעי מנורת'מברלנד, ונינתו של אדוארד סטנלי, הרוזן השלישי מדרבי.

חייה

ונישיה סטנלי הייתה בתם השלישית של סר אדוארד סטנלי מטירת טונג בשרופשייר, ברון (ונכדו של אדוארד סטנלי, הרוזן השלישי מדרבי ), ^[1] ולוסי פרסי (בתו ואחת מיורשיו של הרוזן מנורת'מברלנד שנכלא בשל בגידה בשל חלקו במזימה קתולית נגד אליזבת הראשונה ). לוסי סטנלי מתה כמה חודשים לאחר שילדה את ונישיה. בהשראתה זכה השם "ונישיה" לפופולריות.

יופיה נודע למרחקים, והיא הוצגה בחצרו של המלך ג'יימס הראשון כשהייתה בשנות העשרה שלה. בתקופה זו היא נתקלה בקנלם דיגבי, אותו הכירה בילדותה, והשניים התאהבו. ונישיה העניקה לדיגבי תלתל משיערה, והוא השיב לה בטבעת יהלום. ^[2] דיגבי, שלא נחשב עדיין מבוגר דיו, נשלח לתור את אירופה על ידי אמו, שפסלה את הקשר בין השניים. מאוחר יותר הוא כתב כי בשנת 1620, בעת שהיה באנז'ה, צרפת, הוא נשא חן בעיני מארי דה מדיצ'י, המלכה האם של צרפת. כדי להרחיק את עצמו מהמצב, הוא גרם לכך שיחשבו כי נהרג בקרבות שפרצו באנז'ה, וזמן קצר לאחר מכן הצטרף למשלחת הדיפלומטית של המלוכה האנגלית בספרד. ואולם, מכתביו הסודיים לונישיה בו סיפר לה את האמת וחיזק אותה, הוחזקו על ידי אימו ולא נמסרו לונישיה, אשר שקעה ביגון.

ייתכן כי בתקופה זו גרמה התנהגותה לשמועות רכילותיות שמאוחר יותר דווחו כאילו היו אמת על ידי סוחר העתיקות ג'ון אוברי, אשר טען כי ונישיה היא פילגשו של איש החצר סר אדמונד ויילד או של ריצ'רד סאקוויל, רוזן דורסט. לאטענתו של אוברי נולדו לה מהאחרון ילדים והוא העניק לה קצבה של 500 פאונד לשנה. ^[3] ואולם, ויילד מת בשנת 1620, לפני הדיווחים על מותו של דיגבי; וצוואתו של דורסט אינה מתייחסת כלל לילדים כלשהם של ונישיה, על אף שביוגרפים במאה העשרים מתייחסים לילדם המשותף כעובדה קיימת. ^[4]

כך או כך, השקפתו של ג'ון אוברי לגביה היא זו שתפסה, כמו גם תיאורו כי דיגבי לכאורה ענה לחששות לגבי תומתה של ונישייה בהערה: "גבר נאה ותאוותן שהיה דיסקרטי, יכול ליצור רעיה טהורה גם מתוך בית בושת."

לונישיה הייתה גם מערכת יחסים חשובה עם אחיו הצעיר של ריצ'רד סאקוויל, אדוארד סאקוויל, שנלחם עליה בדו-קרב, אך נראה שמר על יחסים חבריים איתה ועם קנלם דיגבי גם לאחר נישואיהם. שירו הארוך של א.ד הופ "Edward Sackville to Venetia Digby" מדמיין את אהבתו של אדוארד לוונישיה כמופת למה שהסופר ומבקר הספרות קרי גרינווד מכנה, "אהבה חסרת צדק בשיאה הנוקבת". ^[5] אדוארד סאקוויל מופיע בתור "מרדוניוס" בתיאור הבדיוני של קנלם דיגבי על הנישואים שלו ושל ונישיה. ^[6]

חזרתו של דיגבי לא תיקנה מיידית את הפגיעה שחשה ונישיה בעקבות חוסר התקשורת של דיגבי, ואת זו שחש דיגבי עקב השמועות על חיזוריו של דורסט אחרי ונישיה. רק בשנת 1624, כשדיגבי צורף למשלחת לצרפת, כדי לטפל בסידור אירוסיהם של מי שבקרוב יהיה המלך צ'ארלס הראשון של אנגליה עם הנרייטה מריה, מכרה ונישיה את התכשיטים שלה כדי שיהיו לדיגבי כספים למחייתו, ודיגבי הבין את עומק רגשותיה כלפיו. ^[7]

דיגבי ו-ונישיה נישאו ככל הנראה בינואר 1625, ללא נוכחות אימו שהייתה בריב עם לורד סטנלי. ייתכן כי החשש לירושתה של ונישיה היה הבסיס לצורך בחשאיות. גם את בנם הראשון, קנלם, ילדה ונישיה עדיין בחשאי, בעזרתה של משרתת יחידה, באוקטובר 1625, כשדיגבי היה באחת ממשימותיו הדיפלומטיות. ^[8] מאוחר יותר היא ילדה לדיגבי עוד שלושה בנים, ג'ון, ג'ורג' ואוורארד, שהאחרון מת בינקותו; היא גם הפילה תאומים. ^[9]

ונישיה הייתה קתולית אדוקה. לדברי בעלה, שהתעקש שתתנהל "ללא אשם" לאורך כל נישואיהם, היא נכחה במיסה מדי יום והתפללה לפחות כמה שעות ביום. היא גם הצטרפה לקבוצה פרנציסקאנית עממית וביקרה אצל העניים בלונדון. היא ייסדה את עבודת הצדקה שלה בעזרת תחביב ההימורים שלה, ומזל טוב במיוחד בשולחן הקלפים, יחד עם תוכנית חיסכון של הרווחים שלה.

ונישיה דיגבי מתה בפתאומיות בשנתה באפריל 1633.בעלה, שהי מבועת מאובדנה, התיר לבצע נתיחה שלאחר המוות שלא הייתה עניין שגרתי באותה עת. לדבריו, במהלך שמונה השנים הקודמות למותה, היא סבלה מדי פעם מכאבי ראש, שבגללם נטלה "יין צפע" (שיכול היה להיות אחד מכמה תבשילים שכללו נחשי צפע או ארס שלהם ביין, אך סביר להניח שלא היה רעיל). הרופאים דיווחו שמצאו את "מוחה רקוב ופגוע: כל המוח הקטן (צרבלום) היה רקוב, ולא נשמר בצורתו אלא היה כולנו מוגלה וחומר שניזוק". ^[10]

מותה של ונישיה לא היה רק טרגדיה עבור דיגבי, אלא הפך כנראה לאירוע המכונן בחייו. אף על פי שלא שמר לה אמונים בעודה בחיים,^[11] ובהמשך לאחר מותה גם ניהל מערכת יחסים ארוכה עם אישה אחרת, הוא מעולם לא נישא בשנית. ^[12] אירוע מותה הפריד בין שתי התקופות העיקריות בחייו: הראשונה, בה היה איש חצר צעיר ומבריק שניהל מאבקי שררה; והשניה, כמדען מלנכולי וקתולי אפולוגטי.

בשנת 1655, זמן קצר לפני מותו, הכניס דיגבי לצוואתו את רצונו כי "האבק שלו ישכב על ידי זו שהייתה ברכתי הארצית הגדולה ביותר". ^[13] לפיכך, הוא נקבר באותו קבר נחושת ושיש שחור בו נקברה ונישיה שלושה עשורים קודם לכן. לבקשתו, לא התווסף כל כיתוב על הקבר מעבר לשלה.

יצירות בהן הונצחה

ציורים ופסלים

דמותה צוירה לפחות שלוש פעמים על ידי ואן דייק בשנות השלושים של המאה ה-16: בדיוקן משפחתי; בדיוקן בדמות פרודנציה - "הזהירות" (אחת משבע המידות הנוצריות); ובדיוקן ערש מותה, אותו הזמין ממנו דיגבי, שבהמשך גם איבד אותו דיוקן באחת מהפעמים בהן ברח מאנגליה במהלך מלחמת האזרחים האנגלית. (הציור נמצא כעת בגלריית דאליץ' בלונדון).

ונישיה סטנלי על ערש דווי מאת סר אנתוני ואן דייק, 1633.

</br> גלריית תמונות דולוויץ ', לונדון.

בנוסף צוירה ונישיה במספר מיניאטורות. ^[14]

אנרי טוטין, מיניאטורה אמייל לאחר המוות, 1637

לאחר מותה דיגבי הזמין גם יציקות גבס של ראשה, ידיה ורגליה של ונישיה. על קבר השיש המפואר שלה הוקם פסל של ראשה.

בשנת 1666, שנה בלבד לאחר מותו של דיגבי, נשרפה הכנסייה כליל בשריפה הגדולה של לונדון. מאוחר יותר תיאר החוקר ג'ון אוברי כי ראה את פסל הברונזה המוזהב שעמד על קברה של ונישיה, אך האש המסה את כל הזהב כליל, ומאוחר יותר, נמס הפסל לחלוטין.

חיבורים

לאחר מותה, שלח דיגבי את ילדיו לגור עם סבתם, בעוד הוא עצמו עבר לקולג' גרשם. שם הוא בילה בתחילה את זמנו בכתיבת דפי הספד לאשתו, אותם איגד יחד עם שירי משוררים תחת פטרונותו לספר בשם "בשבחי ונישיה".

חיבורו של דיגבי "זכרונות פרטיים" העוסק בונישיה ובו בתקופת החיזור שלהם פורסם בגרסה מצונזרת בלונדון בשנת 1828 ^[15] חיבור זה הוא אחד ממקורות המידע העיקריים על ונישיה, ונראה כי דיגבי תיקן אותו מדי פעם במהלך חייו. הוא השתמש בשמות הבדויים תאג'נס וסטליאנה עבור הדמויות הראשיות, ותיאר את רומן הנעורים שלהם, את המכשולים שונים לאורך התבגרותם, ואת איחודם הסופי בנישואים חשאיים, שלאחריהם נולד ילדם בחשאי בבית אביה של סטליאנה. הספר מסתיים כשטיאגנס נמצא במשלחת ימית (בדומה לדיגבי עצמו), ומצפה לשובו הביתה אל אשתו ובניו. עם זאת, אין ראיות המאמתות את הבסיס העובדתי של המסמך. לא ידוע, למשל, זהותו המדויקת של "מרדונטיוס", המחזר המתחרה לו הייתה מאורסת "סטליאנה" בתקופה שבה "תיאגנס" נחשב מת. אוברי ניסה לזהות אותו כריצ'רד סאקוויל, הרוזן השלישי מדורסט, אך הזיהוי אינו תואם שום בחינה היסטורית.

כאשר פורסם החיבור לראשונה, החלקים שצונזרו ממנו, שהיו בעיקר מיניים, הופצו תחילה באופן פרטי בחוברת נפרדת, ולבסוף נכללו כנספח להדפסה מאוחרת יותר, תוך שנה או שנתיים מהפרסום הראשון.

החוקר האיטלקי ויטוריו גבריאלי פרסם ברומא מהדורות באנגלית של החיבורים "בשבח ונישיה" ו"זכרונות פרטיים" במחצית השנייה של המאה ה-20.

החיבור "חיים קצרים" של ג'ון אוברי היה מקור המידע ביותר אודות ונישיה במשך מאות בשנים, על אף שהמידע שפורסם בו היה בגדר שמועה בלבד. גם בקטלוג של גלריית דאליץ' שפורסם יחד עם תערוכת הדיוקנאות של ואן דייק שכללה גם את דיוקנאות דיגבי וונישיה, נפלו שגיאות מסוימות (למשל התייחסות אליה כענייה על אף שלא הייתה כזאת), אך זהו המשאב הוויזואלי העדכני הטוב ביותר.

דיוקנאות

יצחק (או פיטר? ) אוליבר, אולי ליידי ונישיה סטנלי, לימים דיגבי, בסביבות 1615, מוזיאון ויקטוריה ואלברט, לונדון
אחרי אנטוני ואן דייק, מיניאטורה דיוקן כפול, 1632, טירת שרבורן העתיקה, דורסט
אחרי אנטוני ואן דייק, מיניאטורה דיוקן כפול, עם Kenelm Digby, Sherborne Old Castle, Dorset
אחרי אנטוני ואן דייק, דיוקן משפחתי, עם ילדים, 1633
אנטוני ואן דייק, "ונישיה סטנלי על ערש דווי", 1633, גלריית תמונות דולוויץ', לונדון
אנטוני ואן דייק, דיוקן, שתי גרסאות, בפאלאצו ריאלה, מילאנו; ובאוסף המלכותי, ווינדזור
אנרי טוטין, מיניאטורה, 1637, מוזיאון וולטרס לאמנות, בולטימור
יצחק (או פיטר? ) אוליבר, מיניאטורה, nd,

הערות שוליים

^ Grandson of the Earl of Derby via his father Sir Thomas Stanley, Sir Edward was made a baronet and invested as a Knight of the Bath. His family tomb in Tong church inscribed with reference to daughter "Venesie" surviving him.
^ Michael Foster, "Digby, Sir Kenelm", Oxford Dictionary of National Biography
^ Oliver Lawson Dick, ed. Aubrey's Brief Lives. Edited from the Original Manuscripts, 1949, s.v. "Sir Kenelm Digby", p. 98
^ Will of Dorset: Foster, "Kenelm Digby", ODNB. Supposed children: see, for example, the claim by R.T. Petersson, Sir Kenelm Digby, The Ornament of England (Harvard University Press, 1956), not merely that they had had a child, and Dorset had left a bequest to her, but that Digby later filed a lawsuit when it was withheld.
^ Review of Hope's Selected Poetry and Prose, Halstead Press, Sydney, 2000.
^ There is a more detailed account on Edward Sackville's page.
^ Foster, "Kenelm Digby", ODNB
^ Mendelson, "Venetia Digby", ODNB
^ Mendelson, "Venetia Digby", ODNB
^ (Digby, Letter-Book, 134
^ Letter-Book, 448
^ Foster, "Kenelm Digby", ODNB
^ National Archive, PRO, PROB 11/325, f.130
^ Now at Sherborne Castle, see Catharine MacLeod, Elizabethan Treasures: Miniatures by Hilliard and Oliver (National Portrait Gallery, 2019)
^ Kenelm Digby, Loose Fantasies, ed. V. Gabrieli, 1968

לקריאה נוספת

Moshenska, Joe (2016). A Stain in the Blood: The Remarkable Voyage of Sir Kenelm Digby. London: Heinemann. ISBN 9780434022892.
Elegies on Venetia Digby’s death, British Library, Add. MS 30259

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ונישיה סטנלי בוויקישיתוף

SIR KENELM DIGBY 1603-1665 (משאבים והפניות מאת ג'ון סאטון)
ביוגרפיה, Tudorplace.com. ניגש ב-5 בינואר 2023.

ערך זה הוא יתום, כלומר אין ערכים בוויקיפדיה שמקשרים אליו. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולקשר אליו מכמה מהערכים שמכילים את המונח "ונישיה סטנלי".

[1] Grandson of the Earl of Derby via his father Sir Thomas Stanley, Sir Edward was made a baronet and invested as a Knight of the Bath. His family tomb in Tong church inscribed with reference to daughter "Venesie" surviving him.

[2] Michael Foster, "Digby, Sir Kenelm", Oxford Dictionary of National Biography

[3] Oliver Lawson Dick, ed. Aubrey's Brief Lives. Edited from the Original Manuscripts, 1949, s.v. "Sir Kenelm Digby", p. 98

[4] Will of Dorset: Foster, "Kenelm Digby", ODNB. Supposed children: see, for example, the claim by R.T. Petersson, Sir Kenelm Digby, The Ornament of England (Harvard University Press, 1956), not merely that they had had a child, and Dorset had left a bequest to her, but that Digby later filed a lawsuit when it was withheld.

[5] Review of Hope's Selected Poetry and Prose, Halstead Press, Sydney, 2000.

[6] There is a more detailed account on Edward Sackville's page.

[7] Foster, "Kenelm Digby", ODNB

[8] Mendelson, "Venetia Digby", ODNB

[9] Mendelson, "Venetia Digby", ODNB

[10] (Digby, Letter-Book, 134

[11] Letter-Book, 448

[12] Foster, "Kenelm Digby", ODNB

[13] National Archive, PRO, PROB 11/325, f.130

[14] Now at Sherborne Castle, see Catharine MacLeod, Elizabethan Treasures: Miniatures by Hilliard and Oliver (National Portrait Gallery, 2019)

[15] Kenelm Digby, Loose Fantasies, ed. V. Gabrieli, 1968

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]