פתיחת התפריט הראשי

ועידת הלסינגפורס היא ועידה ציונית שנערכה בהלסינקי בשנת 1906[1]. במסגרת הוועידה, נתקבלו החלטות מפורשות על פעולת ההסתדרות הציונית לארצותיה השונות, לשיפור מעמדן של הקהילות היהודיות בפזורה, והבטחת הזכויות של היהודים בארצות השונות.

בתגובה למאבק הפוליטי המחמיר ברוסיה, שבא לביטוי במהפכת 1905 ובפרעות ביהודים, למשל פוגרום באודסה והפוגרום השני בקישינב, הוחלט על כינוס הוועידה השלישית של 'ציוני רוסיה', שתמכו לאורך כל הדרך בכך שהתנועה הציונית תטפל גם ב'עבודת ההווה' (המדיניות הארצית), קרי חיי היהודים בהווה - בגולה, ולא רק בתכנון העתיד בארץ ישראל. ממארגני הוועידה ומנסח החלטותיה היה זאב ז'בוטינסקי, המכתיר בזיכרונותיו את הוועידה 'פסגת נעורי הציוניים'[2], בראש הוועידה ישב ד"ר יחיאל צ'לנוב. במקביל לוועידת ציוני רוסיה התכנסה ב-1906 בקרקוב ועידת קרקוב של ציוני האימפריה האוסטרו-הונגרית[3].

תוכן עניינים

רקעעריכה

הוועידה הראשונה של ציוני רוסיה הייתה ועידת ורשה, הוועידה השנייה הייתה ועידת מינסק.

בקונגרס הציוני השביעי, שהתכנס ב-27 ביולי 1905 בבזל, הוחלט לשלול כל רעיון התיישבות מלבד ארץ ישראל, החוגים הציוניים ברוסיה, בדומה לאחיהם באוסטריה, לא הצליחו למצוא את נקודת האיזון בין מטרת הציונות לעתיד לבוא לבין התמודדות עם בעיות נוכחיות שמחייבות פעילות של התנועה בגולה (המדיניות הארצית, שתיקרא מאוחר יותר "עבודת ההווה").

היזמה לכינוס הוועידה באה מאנשי העיתונות הציונית. באותה תקופה יצאו לאור שלושה עיתונים ציונים ברוסיה, היו אלו: כרוניקה ייברייסקוי ז'יזני בעריכתו של אברהם אידלסון שיצא לאור בפטרבורג בשפה הרוסית, דאס יודישע פאלק בעריכתו של יוסף לוריא שיצא לאור בווילנה ביידיש, גלוס ז'ידובסקי בעריכתו של נח דוידסון שיצא לאור בוורשה בפולנית.

נקודת המוצא המשותפת לכל הזרמים הציוניים הייתה שלילת הגלות, כלומר מטרת התנועה הציונית היא יציאה מהגלות. אולם התקיים דיון בשאלה מה יחס התנועה הציונית למצב היהודים בגלות, כל עוד חי הציבור היהודי בגלות. האם יש לפעול בכיוון תחייה לאומית בגלות ולפעול למען הישגים לאומיים,

ההנהגה הוותיקה של חובבי ציון ובראשה מנחם אוסישקין ויחיאל צ'לנוב, כונתה ציוני ציון, כי לגישתם, על התנועה הציונית לעסוק אך ורק בנושאי ארץ ישראל והשגת הצ'ארטר שרצה הרצל.

מפלגת הפועלים היהודית הסוציאליסטית (שכונתה "סיימיסטים" וגם "סרפ" - תחיה) תמכה באוטונומיה לאומית פוליטית פרסונלית ליהודי רוסיה, לדעתם הציונות היא היעד הסופי והדרך להשגתה היא הקמת הלאום העברי בגולה, כאשר הלאום העברי יתבסס ויצבור זכויות, יוכל לדעתם לבנות מדינה.

בר בורוכוב, ופועלי-ציון צידדו ב"נוֹרמליזציה של הגלות". לדעתם הגלות היא שלילית ואי אפשר לתקנה תיקון מהותי, אבל גלות עם פוגרומים, גלות שמשולבת בהיעדר זכויות ליהודים היא גלות שלילית ויש לתקנה, כך שתהייה דומה לגלות במדינות מערב אירופה. לפיכך על התנועה הציונית ברוסיה לפעול להביא את מצב היהודים לזה הדומה ליהודי מערב אירופה.

ההנהגה הצעירה יותר, שביטאונה היה הראזסווייט בהנהגת אברהם אידלסון, בהשתתפות זאב ז'בוטינסקי ובתמיכת יצחק גרינבוים חשבו שהדרך לארגן את העם היא אוטונומיה לאומית הנתמכת על ידי השלטון, אוטונומיה הפורצת את גבולות התנועה הציונית ומכלילה את כל היהודים. אחרי שהיהודים יהיו מאורגנים יוכלו לפעול למען מדינה יהודית בארץ ישראל, לפיכך על התנועה הציונית להיות מעורבת בחיי היום-יום של היהודים בכל מקום בו הם חיים ובנוסף, לא הייתה דחיפות לדעתם ליישוב ארץ ישראל, כי הפתרון הטריטוריאלי נועד למצוא פתרון ליהודים בזמן הפוגרומים, הפוגרומים שככו ולכן ניתן לדון בבעיות השוטפות.

המכנה המשותף לכל הזרמים הציוניים היה הרצון להפוך את התנועה הציונית לגורם מרכזי בקרב היהודים. לשם התמודדות עם חילוקי הדעות כונסה הוועידה. אוסישקין עצמו לא השתתף בוועידה.

מארגני הוועידה השלישית ביקשו לכנס אותה בסנקט פטרבורג אולם לא קיבלו רישיון מתאים, ולכן הוחלט להתכנס בהלסינקי שנהנתה מאוטונומיה חלקית תחת שלטון הצאר ולפיכך היה בה חופש ביטוי יחסית למקובל ברוסיה של אותה תקופה.

הוועידה נערכה במלון באלאבא שבעיר.

החלטות הוועידהעריכה

החלטות הוועידה סימנו שלב שני, ומעשי יותר, לתהליך שהחל עוד בקונגרס הציוני הראשון בבזל (1897), אשר נוסף על "תוכנית בזל" (המציבה כמטרה עיקרית את הקמתו של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל) דובר בו גם על מאבק לשיפור מצבם של היהודים והבטחת זכויותיהם האזרחיות השונות בארצות מגוריהם. הצורך במאבק זה עלה בעקבות הפוגרומים הרבים שחלו בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 במדינות אירופה, ומזרח אירופה בעיקר. אמנם, הקונגרס הציוני ו"תוכנית בזל" ייצגו את הדעה כי רק הקמת בית לאומי לעם היהודי תאפשר שוויון אמיתי של היהודים, כאומה ככל האומות, אך שריר וקים היה הצורך לדאוג לזכויותיהם של יהודי אירופה עד שתמומש "תוכנית בזל" ותוקם המדינה היהודית.

הוגי הוועידה שאפו להפוך את התנועה הציונית ברוסיה לגוף פוליטי שיהיה מעורב בפוליטיקה הפנימית ברוסיה. בכך היו דומים להוגי כינוס וועדת קרקוב של אותה שנה, שאף הם החליטו על עירוב התנועה הציונית בפוליטיקה של אוסטריה.

מטרה המעורבות הפוליטית הייתה השגת הכרה בלאומיות היהודית ברוסיה ומאבק לאישור שלטון עצמי שיושג באופן חוקי. האוטונומיה המבוקשת נועדה לעסוק בנוסף לעניינים התרבותיים (כגישת הבונד) גם בכל שאר הנושאים הלאומיים.

ביום האחרון של כינוס הוועידה, ה-27 בנובמבר 1906 (10 בדצמבר לפי הלוח החדש), הוקראו החלטות הוועידה (שנודעו גם כ"תוכנית הלסינגפורס"

  • העבודה המעשית בארץ ישראל
  • המצע הפוליטי
  • הצעה של דרישות לאומיות מדיניות
  • פעולתנו הקרובה
  • השאלה הארגונית

את נאום הסיכום נשא ד"ר צ'לנוב ובנאום הדגיש כי החלטות הוועידה לא באו לשנות את חזונו של הרצל והביע את ביטחונו כי גם הרצל, אילו היה בחיים, היה מאשר את החלטות הוועידה. את נאום הנעילה נשא הרב של קהילת הלסינקי.

בעקבות הוועידהעריכה

המניפסט מקופנהגןעריכה

מאבק זה של התנועה הציונית למען זכויות היהודים בתפוצות נמשך כאשר בשנת 1918 נוסח "המאניפסט מקופנהגן" המגדיר את תביעות העם היהודי לקראת הסכמי השלום שהגיעו עם סיום מלחמת העולם הראשונה. במסמך זה, אשר נכתב על ידי המשרד הציוני שבימי מלחמת העולם הראשונה הועבר לקופנהגן, מנוסחות במפורש שתי תביעות ראשיות, הממשיכות את רוח הקונגרס הציוני הראשון, והן:

  1. הקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל
  2. הבטחת זכויות לאומיות למיעוט היהודי בארצות השונות.

מאבק בוועד המיעוטיםעריכה

ועד המשלחות היהודיות לועידת ורסאי הציג תזכיר שביסודו עמד המניפסט מקופנהגן, ועל תזכיר זה נאבק בוועד המיעוטים שליד חבר הלאומים, במקום מושבו בז'נבה. ועד המשלחות היהודיות המשיך להאבק למען זכויות המיעוט היהודי אך בשנות השלושים, עם עליתם לשלטון של הנאצים בגרמניה והתגברות הגזירות ההיטלראיות והאנטישמיות, גמל הצורך להקים מסגרת עולמית להגנת זכויות היהודים, שתהא בעלת כושר פעולה וסמכויות אשר חסרו לוועד המשלחות היהודיות.

הקמת הקונגרס היהודי העולמיעריכה

בעקבות כך כונס ב-1936 הקונגרס היהודי העולמי הראשון, שמטרותיו ייצוג היהודים בקהילות השונות והגנה על זכויותיהם האזרחיות, והקלת מצבם בשטח החברתי, כלכלי, פוליטי ותרבותי.

הנצחהעריכה

רחוב הלסינגפורס בעיר תל אביב-יפו קרוי על שם ועידה זו.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 21-27 בנובמבר לפי הלוח הישן או 4–10 בדצמבר לפי הלוח החדש
  2. ^ זאב ז'בוטינסקי, סיפור ימי - חלק ראשון
  3. ^ שלמה נצר, מאבק יהודי פולין על זכויותיהם האזרחיות והלאומיות, אוניברסיטת תל אביב, תש"ם, עמ' 25