ועידת הלסינגפורס

ועידת הלסינגפורס היא ועידה ציונית שנערכה בהלסינקי בשנת 1906[1]. במסגרת הוועידה, נתקבלו החלטות מפורשות על פעולת ההסתדרות הציונית לארצותיה השונות, לשיפור מעמדן של הקהילות היהודיות בפזורה, והבטחת הזכויות של היהודים בארצות השונות.

בתגובה למאבק הפוליטי המחמיר ברוסיה, שבא לביטוי במהפכת 1905 ובפרעות ביהודים, למשל פוגרום באודסה והפוגרום השני בקישינב, הוחלט על כינוס הוועידה השלישית של 'ציוני רוסיה', שתמכו לאורך כל הדרך בכך שהתנועה הציונית תטפל גם ב'עבודת ההווה' (המדיניות הארצית), קרי חיי היהודים בהווה - בגולה, ולא רק בתכנון העתיד בארץ ישראל. ממארגני הוועידה ומנסח החלטותיה היה זאב ז'בוטינסקי, המכתיר בזיכרונותיו את הוועידה 'פסגת נעורי הציוניים'[2], בראש הוועידה ישב ד"ר יחיאל צ'לנוב. במקביל לוועידת ציוני רוסיה התכנסה ב-1906 בקרקוב ועידת קרקוב של ציוני האימפריה האוסטרו-הונגרית[3].

רקעעריכה

הוועידה הראשונה של ציוני רוסיה הייתה ועידת ורשה, הוועידה השנייה הייתה ועידת מינסק.

בקונגרס הציוני השביעי, שהתכנס ב-27 ביולי 1905 בבזל, הוחלט לשלול כל רעיון התיישבות מלבד ארץ ישראל, החוגים הציוניים ברוסיה, בדומה לאחיהם באוסטריה, לא הצליחו למצוא את נקודת האיזון בין מטרת הציונות לעתיד לבוא לבין התמודדות עם בעיות נוכחיות שמחייבות פעילות של התנועה בגולה (המדיניות הארצית, שתיקרא מאוחר יותר "עבודת ההווה").

היזמה לכינוס הוועידה באה מאנשי העיתונות הציונית. באותה תקופה יצאו לאור שלושה עיתונים ציונים ברוסיה, היו אלו: כרוניקה ייברייסקוי ז'יזני בעריכתו של אברהם אידלסון שיצא לאור בפטרבורג בשפה הרוסית, דאס יודישע פאלק בעריכתו של יוסף לוריא שיצא לאור בווילנה ביידיש, גלוס ז'ידובסקי בעריכתו של נח דוידסון שיצא לאור בוורשה בפולנית.

נקודת המוצא המשותפת לכל הזרמים הציוניים הייתה שלילת הגלות, כלומר מטרת התנועה הציונית היא יציאה מהגלות. אולם התקיים דיון בשאלה מה יחס התנועה הציונית למצב היהודים בגלות, כל עוד חי הציבור היהודי בגלות. האם יש לפעול בכיוון תחייה לאומית בגלות ולפעול למען הישגים לאומיים,

ההנהגה הוותיקה של חובבי ציון ובראשה מנחם אוסישקין ויחיאל צ'לנוב, כונתה ציוני ציון, כי לגישתם, על התנועה הציונית לעסוק אך ורק בנושאי ארץ ישראל והשגת הצ'ארטר שרצה הרצל.

מפלגת הפועלים היהודית הסוציאליסטית (שכונתה "סיימיסטים" וגם "סרפ" - תחיה) תמכה באוטונומיה לאומית פוליטית פרסונלית ליהודי רוסיה, לדעתם הציונות היא היעד הסופי והדרך להשגתה היא הקמת הלאום העברי בגולה, כאשר הלאום העברי יתבסס ויצבור זכויות, יוכל לדעתם לבנות מדינה.

בר בורוכוב, ופועלי-ציון צידדו ב"נוֹרמליזציה של הגלות". לדעתם הגלות היא שלילית ואי אפשר לתקנה תיקון מהותי, אבל גלות עם פוגרומים, גלות שמשולבת בהיעדר זכויות ליהודים היא גלות שלילית ויש לתקנה, כך שתהייה דומה לגלות במדינות מערב אירופה. לפיכך על התנועה הציונית ברוסיה לפעול להביא את מצב היהודים לזה הדומה ליהודי מערב אירופה.

ההנהגה הצעירה יותר, שביטאונה היה הראזסווייט בהנהגת אברהם אידלסון, בהשתתפות זאב ז'בוטינסקי ובתמיכת יצחק גרינבוים חשבו שהדרך לארגן את העם היא אוטונומיה לאומית הנתמכת על ידי השלטון, אוטונומיה הפורצת את גבולות התנועה הציונית ומכלילה את כל היהודים. אחרי שהיהודים יהיו מאורגנים יוכלו לפעול למען מדינה יהודית בארץ ישראל, לפיכך על התנועה הציונית להיות מעורבת בחיי היום-יום של היהודים בכל מקום בו הם חיים ובנוסף, לא הייתה דחיפות לדעתם ליישוב ארץ ישראל, כי הפתרון הטריטוריאלי נועד למצוא פתרון ליהודים בזמן הפוגרומים, הפוגרומים שככו ולכן ניתן לדון בבעיות השוטפות.

המכנה המשותף לכל הזרמים הציוניים היה הרצון להפוך את התנועה הציונית לגורם מרכזי בקרב היהודים. לשם התמודדות עם חילוקי הדעות כונסה הוועידה. אוסישקין עצמו לא השתתף בוועידה.

מארגני הוועידה השלישית ביקשו לכנס אותה בסנקט פטרבורג אולם לא קיבלו רישיון מתאים, ולכן הוחלט להתכנס בהלסינקי שנהנתה מאוטונומיה חלקית תחת שלטון הצאר ולפיכך היה בה חופש ביטוי יחסית למקובל ברוסיה של אותה תקופה.

הוועידה נערכה במלון באלאבא שבעיר.

החלטות הוועידהעריכה

החלטות הוועידה סימנו שלב שני, ומעשי יותר, לתהליך שהחל עוד בקונגרס הציוני הראשון בבזל (1897), אשר נוסף על "תוכנית בזל" (המציבה כמטרה עיקרית את הקמתו של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל) דובר בו גם על מאבק לשיפור מצבם של היהודים והבטחת זכויותיהם האזרחיות השונות בארצות מגוריהם. הצורך במאבק זה עלה בעקבות הפוגרומים הרבים שחלו בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 במדינות אירופה, ומזרח אירופה בעיקר. אמנם, הקונגרס הציוני ו"תוכנית בזל" ייצגו את הדעה כי רק הקמת בית לאומי לעם היהודי תאפשר שוויון אמיתי של היהודים, כאומה ככל האומות, אך שריר וקים היה הצורך לדאוג לזכויותיהם של יהודי אירופה עד שתמומש "תוכנית בזל" ותוקם המדינה היהודית.

הוגי הוועידה שאפו להפוך את התנועה הציונית ברוסיה לגוף פוליטי שיהיה מעורב בפוליטיקה הפנימית ברוסיה. בכך היו דומים להוגי כינוס וועדת קרקוב של אותה שנה, שאף הם החליטו על עירוב התנועה הציונית בפוליטיקה של אוסטריה.

מטרה המעורבות הפוליטית הייתה השגת הכרה בלאומיות היהודית ברוסיה ומאבק לאישור שלטון עצמי שיושג באופן חוקי. האוטונומיה המבוקשת נועדה לעסוק בנוסף לעניינים התרבותיים (כגישת הבונד) גם בכל שאר הנושאים הלאומיים.

את נאום הסיכום נשא ד"ר צ'לנוב ובנאום הדגיש כי החלטות הוועידה לא באו לשנות את חזונו של הרצל והביע את ביטחונו כי גם הרצל, אילו היה בחיים, היה מאשר את החלטות הוועידה. את נאום הנעילה נשא הרב של קהילת הלסינקי.

ביום האחרון של כינוס הוועידה, 27 בנובמבר 1906 (10 בדצמבר לפי הלוח החדש), הוקראו החלטות הוועידה (שנודעו גם כ"תוכנית הלסינגפורס")[4]:

העבודה המעשית בארץ־ישראל

בהכירה שהתפתחותן הכל־צדדית של עמדותינו בארץ־ישראל וכן ההכשרה השיטתית של הארץ עצמה ליעודה לשמש מקלט בטוח במשפט גלוי בשביל העם היהודי מהוות, בהתאם לסעיף הראשון של תוכנית בזל, את היסוד האורגני והעיקרי של התפיסה הפוליטית של הציונות; שחוסר מעש מתוך צפייה לעתיד עלול להשפיע לרעה על יציבות תנועתנו ופוריותה; שבלא השגת תוצאות ממשיות בכיוון זה תהא מלחמתנו הפוליטית־דיפלומטית למען ארץ ישראל משוללת המשקל הדרוש והכוח הממשי, — דורשת הוועידה ממוסדותינו המבצעים, בהתאם להחלטותיו של הקונגרס השביעי, עבודה מתמדת, נמרצת ומתוכננת בארץ ישראל, ביחד עם פעילות פוליטית בהתאם לאופייה הפוליטי של תנועתנו.

בהביאה בחשבון שהתיישבות, השואפת ליצירת הברה אוטונומית, צריכה בשלביה הראשונים לשאת אופי של תכנון מכוון, כי רק בדרך זו יכול להיווצר הבסיס לעליה המונית מסודרת בעתיד, — מכירה הוועידה, שמטרת העבודה המעשית בארץ ישראל צריכה להיות, מצד אחד, יצירת סידרה של תנאים ההכרחיים בשביל עליה טבעית וגדלה באופן פרוגרסיבי של המונים יהודיים, ומצד שני, הבטחת ההשפעה המכרעת של היסוד היהודי בתחומי החיים התרבותיים, המשקיים והציבוריים בארץ ישראל.

על יסוד הנאמר מציעה הוועידה למוסדות המנהלים את ההצעות הבאות:

  1. חקירתה הכל־צדדית של הארץ וניהולה בכלל של עבודתנו הישירה בה צריכים להיות מרוכזים בידי משרד מיוחד, שיוקם בארץ ישראל גופה בהנהגתם ובפיקוחם של מוסדותינו המרכזיים
  2. בפתחו את שירות המודיעין צריך המשרד הארץ־ישראלי לשאוף לכך, ששירות זה ירוכז בידיו הוא וימלא לא רק תפקיד של לשכת מודיעין אלא גם יעסוק בעידוד יזמתם של יחידים וקבוצות, המחפשים אפשרות להשקיע את עמלם או את הונם בארץ ישראל
  3. הוועידה מוצאת לנחוץ להציע לוועד הפועל הציוני לדאוג להקמת מוסד מיוחד בקושטא, שמטרתו תהא הסרת המכשולים העומדים על דרכו של המפעל ההתיישבותי בארץ ישראל
  4. יש להגיש סיוע שיטתי והדרכה לכל הגילויים הטבעיים של הציבוריות היהודית המופיעים בארץ ישראל ולנסיוגות הציבור שם להתארגנות עצמית וכדומה
  5. המוסדות המבצעים של הקונגרס צריכים להקדיש תשומת־לב מיוחדת לשיפורו ולארגונו היעיל של מפעל החינוך היהודי בארץ ישראל
  6. המוסדות המבצעים של הקונגרס צריכים ליצור מערכת מוסדות רחבה לשם שיפור תנאי העבודה השכירה בארץ ישראל. בתוך זה יש להגיש סיוע להתחלות ההתארגנות של הפועלים היהודיים עצמם
  7. הוועידה מכירה בחשיבות העקרונית ובצורך ההכרחי של ייסוד בנק חקלאי או מוסד דומה לזה לאשראי אפותיקאי ארוך־מועד בארץ ישראל, והיא מטילה חובה על הגופים המנהלים להכין לקונגרס השמיני הקרוב תוכנית מעובדת של מוסד כזה
  8. הוועידה מוצאת לנחוץ ליצור ברוסיה ועדה ארץ־ישראלית שצריכה להיות כפופה לוועדה הארץ־ישראלית המרכזית, והיא מחווה את דעתה שרצוי להקים וועדות כאלה גם בארצות אחרות בהן קיימים ארגונים ציוניים ניכרים
  9. הוועידה מוצאת שראויה לתמיכה הנלהבת ביותר הצעתו של פרופ׳ וארבורג על סיוע לחברת "בצלאל", על נטיעת חורשות של עצי זית ועל קרן מיוחדת של יער הרצל, וכן גם על סיוע להפצת המניות של הסינדיקאט התעשייתי הארץ ישראל ושל חברת המטעים הארץ ישראל. הוועידה מוסרת את ביצוע תמיכה זו בהצעותיו של פרופ׳ וארבורג לוועדה הארץ ישראלית ברוסיה העומדת להיווסד
  10. הוועידה מביעה ללשכה המרכזית את שביעות רצונה המלאה על יזמתה לייסד ביטאון עברי תקופתי בארץ ישראל ומציעה לה לגשת בהקדם האפשרי לביצועה של תוכניתה זו
  11. הוועידה מוצאת לנחוץ להציע לכל החברים שיגישו סיוע פעיל להגדלת אמצעיה של קרן החינוך הארץ ישראל, שנוסדה על ידי הוועד הפלשתינאי האודיסאי

המצע הפוליטי

בשים לב שארגון העם היהודי לפעולה לאומית וציונית הוא, על פי הסעיף השני בתוכנית בזל, אחד האמצעים החשובים ביותר למימוש מטרות הציונות, הן על ידי ביצור כוחות היהדות בגולה והענקת אמצעים תרבותיים, חומריים ופוליטיים חדשים למאבק למען יצירת חיים לאומיים תקינים בארץ ישראל, והן בשים לב שבארצות הגולה יכולים ארגונים לאומיים להתפתח רק בתנאי הכרתם על ידי המדינה, הכרה שהיא אפשרית רק בהתכונן משטר דמוקרטי בארצות אלו – מאשרת הוועידה השלישית את הצטרפותם הטבעית של ההמונים הציונים לתנועת השחרור של העמים הטריטוריאליים של רוסיה, ולאור השינוי המתחולל במשטר המדיני ברוסיה, רואה היא כהכרחי את איחוד היהדות הרוסית למען השגת ההכרה בלאומיות היהודית והאישור החוקי לממשל עצמי בכל ענייני החיים היהודיים הלאומיים. לאור החלטה זו, תגן ההסתדרות הציונית ברוסיה על המצע שלהלן:

  • דמוקרטיזציה של המימסד הממלכתי על יסודות של פרלמנטריזם קפדניים, חופש פוליטי רחב, אוטונומיה של המחוזות הלאומיים וערובות לזכויותיו של המיעוט הלאומי
  • שוויון זכויות מלא ומוחלט של האוכלוסייה היהודית
  • הבטחת ייצוגו של המיעוט בכל הבחירות הממלכתיות, המחוזיות והמקומיות, שתערכנה על ידי הצבעה כללית, שווה, ישירה וחשאית, ללא הבדל מין
  • הכרה בלאום היהודי כחטיבה שלמה עט זכויות של שלטון עצמי בכל שטחי הקיום הלאומי
  • כינוס אספה יהודית לאומית כל־רוסית לשם עיבוד היסודות של הארגון הלאומי
  • זכויות הלשונות הלאומית והמדוברת בבית הספר, בבית המשפט ובחיים הציבוריים
  • הזכות להחליף בכל מקום ומקום את יום המנוחה ביום ראשון במנוחה ביום שבת

הצעה של דרישות לאומיות מדיניות

אחרי שהוועידה השלישית שמעה ודנה בקווים כלליים ב"הצעה של דרישות לאומיות-מדיניות" שהובאה בפני הוועידה, היא מאשרת אותה לשם התנהגות כללית על פיה ולשם עיבודה הנוסף בתור "הצעת התוכנית" של ההסתדרות הציונית ברוסיה, בנוסח שלהלן:

  • זכויותיה הלאומיות של האוכלוסייה היהודית, הן בשטח החיים האזרחיים הכלליים והן בשטח השלטון העצמי הלאומי, נקבעות על ידי הרשות המחוקקת הממלכתית הכללית על יסוד הפטיציה של האספה הלאומית היהודית הכל רוסית, הנבחרת על ידי האוכלוסייה היהודית בלא הבדל מין ומקום המגורים, בבחירות כלליות, שוות, יחסיות, ישירות וחשאיות.
זכויותיה הלאומיות של האוכלוסייה היהודית נקבעות ומובטחות על ידי הדשות המחוקקת הממלכתית הכללית בשביל כל הטריטוריה של הממלכה הרוסית, ואין בכוחה של תחיקה מחוזית מדדת לשנותן
  • הן באספה הלאומית והן בכל הופעותיה הבודדות בקרב היהדות או בזירה המדינית הכללית, נלחמת ההסתדרות הציונית על הדרישות הבאות, בתור תנאים הכרחיים להתפתחותם החופשית והיעילה של הכוחות הלאומיים והפעילות העצמית הלאומית של האוכלוסייה היהודית:
בשדה השלטון העצמי הלאומי
  • על הלאום היהודי נמנה כל יהודי שלא הודיע על פרישתו מן האומה
  • הפונקציות של השלטון העצמי הלאומי מבוצעות במקומות על ידי מועצות הקהילות, במחוזות האוטונומיים — על ידי הוועידות המחוזיות, ובגבולותיה של הממלכה כולה — על ידי הוועידות היהודיות הכל רוסיות, וכל המוסדות הללו נבחרים על ידי האוכלוסייה היהודית, בלא הבדל מין, על יסוד הנוסחה המחומשת
  • כנציגיה של האוכלוסייה היהודית נהנים מוסדות השלטון העצמי הלאומי מכל הזכויות בשטח הרכוש ומכל שאר הזכויות של אישיות משפטית, וכן גם מן הזכות של הגשת פטיציות
  • לרשותם של מוסדות השלטון העצמי הלאומי נמסרים הסכומים המוקצבים באופן פרופורציונלי בשביל הצרכים היהודיים מתוך האמצעים הכספיים הממלכתיים או המקומיים, ונוסף לזה ניתנת להם הזכות של הטלת מסי חובה על האוכלוסייה היהודית
  • השלטון העצמי הלאומי יהיה רשאי לייסד, לכלכל ולתמוך בכל מיני מוסדות המיועדים לשם:
  • השכלה עממית
  • בריאות העם
  • עזרה הדדית ועזרה בהשגת עבודה
  • הדרכה בהגירה
  • קיום הפולחן הדתי
כמו כן ניתנת לו הזכות להתקין בשביל מוסדותיו, בגבולות של חוק המדינה והמחוז, תקנות והוראות
בשטח החקיקה הכללית
  • הזכות להחליף בכל מקום ומקום את מנוחת החובה ביום ראשון בזו של יום שבת
  • הכרה במנוחת השבת ובפולחן הדתי היהודי בשביל הרוצים בכך בבית הספר הכללי מכל הדרגות ובשירות הממלכתי, הן של חובה והן של התנדבות, עד כמה שאין הכרה זו מפריעה באופן יסודי למילוין התקין של החובות
  • השארה בתוקפם של חוקי האישות הנוהגים אצל היהודים
המשך הצעת דרישות לאומיות מדיניות
  • כתנאי מוקדם והכרחי לארגון יציב ומוצק של האוכלוסייה היהודית ולהתפתחות החופשית של כוחותיה הלאומיים ופעילותה העצמית הלאומית, מצטרפת ההסתדרות הציונית ברוסיה בשלמות אל הדרישה שהובעה על ידי היסודות הפרוגרסיביים של כל העמים הטריטוריאליים ברוסיה בדבר דמוקרטיזציה של המשטר הממלכתי על יסודות הפרלמנטריזם, שיווי זכויות כללי בלא הבדל מוצא, דת ומין, חופש המצפון, ההבעה, ההתאגדות והאספות, חופש השביתות, עם שמירה רחבה על ידי תחיקה מתאימה על תנאי העבודה בכל ענפי הייצור בלא יוצא מן הכלל, שיווי זכויות של הדתות, דה-צנטרליזציה של השלטון, אוטונומיה לאומית ומחוזית ושלטון עצמי של המיעוטים הלאומיים.
עם זה תומכת ההסתדרות הציונית ברוסיה במיוחד בעקרונות הבאים:
  • השוויון לפגי החוק צריך להיות מבוצע בקפדנות לא רק בכל שטחי החיים הפנימיים של המדינה, אלא גם ביחסים הבינלאומיים, במובן ההבטחה של חופש מלא ושווה לכל אזרחי רוסיה, בלא הבדל לאום או דת, להיכנס, לעבור ממקום למקום ולעסוק בכל מלאכה ומקצוע בגבולותיהן של כל ארצות חוץ, ובדומה לזה ההבטחה לכל בני חוץ לארץ, בלא הבדל לאום ודת, של חופש מלא ושווה כזה בגבולותיה של רוסיה
  • הזכויות האוטונומיות של המחוזות הלאומיים וזכויות השלטון העצמי של המיעוטים הלאומיים נקבעות על ידי הרשות המחוקקת הממלכתית על היסודות שעובדו על ידי האספות המחוזיות והלאומיות המכונסות למטרה זו, אחר שהן נבחרות על ידי הצבעה כללית, שווה, יחסית, ישירה וחשאית
  • עם הגשמת האוטונומיה של המחוזות הבודדים, עם בתי מחוקקים מיוחדים משלהם, צריך קודם כל להיות מובטח על ידי הפרלמנט הממלכתי הכללי שיווי הזכויות של כל הלאומים במקומות הללו, השמירה על כל החירויות האזרחיות ועל זכויותיו של המיעוט הלאומי
  • באי כוח העם אל "הדומה הממלכתית" ואל בתי הנבחרים של המחוזות ואל המועצות העירוניות והמקומיות נבחרים על ידי הצבעה כללית, שווה, ישירה וחשאית, בלא הבדל מוצא, דת ומין, בתוספת התיקון שזכות הייצוג של המיעוטים מקויימת באופן פרופורציונלי למספרם
  • במידת האפשרות הרחבה ביותר, נעשים בחירות השופטים ומינויי בעלי המשרות במקומות עם אוכלוסייה מעורבת על יסוד עקרון הפרופורציונליות
  • הזכות להשתמש בלשונות כל האומות בכל מקום בחיים הפומביים
  • במקומות שבהם האוכלוסייה של לאום מסוים מגיעה לאחוז שנקבע על ידי החוק, מחויבים משרדי השלטון הממלכתי והמחוזי ומוסדות השלטון העצמי המקומי, בקשריהם שבעל פה ובכתב עם אותה האוכלוסייה, להשתמש בלשונה המדוברת

פעולתנו הקרובה

לצורך המאבק למען האינטרסים הלאומיים של היהודים נוקטת ההסתדרות הציונית ברוסיה בפעולות שלהלן:

בזירה המדינית הכללית
  • הכשרת דעת הקהל לטובת דרישותינו ותעמולה למענן בקרב נציגי המפלגות והקבוצות הלאומיות
  • הסברת מצבן וחשיבותן הפוליטית של אותן הקבוצות הלאומיות, שתישארנה אחר הגשמת האוטונומיה הלאומית המחוזית מחוץ לתחומי המחוז, ואיחודן על בסים ההגנה על זכויותיו של המיעוט הלאומי
  • מלחמה במגמות של לאומנות אגרסיבית והתבוללותית בקרב נציגי האומות
פעילות בקרב היהדות
  • ההסתדרות הציונית ברוסיה מנהלת פעילות פוליטית עצמאית, בהעריכה אותה כאחד האמצעים ההכרחיים להגשמת מטרותיה של הציונות
  • חברי ההסתדרות הציונית ברוסיה אינם רשאים להיות חברים במפלגות פוליטיות יהודיות אחרות הערה: בראותה באגודה למלוא הזכויות של העם היהודי ברוסיה ארגון, אשר תפקידו הוא איחודם של היסודות השונים של היהדות למטרה מיוחדת שאץ לה אופי מפלגתי פוליטי, מתירה הוועידה את השתתפותם של הציונים באגודה זו, כל זמן שתשמור על אופיה הבלתי מפלגתי הזח
  • לצרכים מוחשיים באה ההסתדרות הציונית ברוסיה לידי הסכם עם מפלגות ואיגודים, עד כמה שתוכניתם אינה סותרת את מטרותינו ברוסיה
  • כדי לשתף את ההמונים היהודיים הרחבים בפעילות הלאומית המדינית, יש להפיץ ביניהם את כל הססמאות שאנו דוגלים בהן, ובפרט לעשות פופולריזציה רחבה לרעיון ולתפקידים של האספה הלאומית היהודית הכל רוסית
  • יש לייסד בדרך של הודעה, ובמידת האפשרות — בדרך של קבלת אישור חוקי, קהילות המקיפות את כל האוכלוסייה היהודית המקומית, עם מועצות נבחרות ועם תפקידים של שלטון עצמי לאומי מלא.
במקומות שבהם קיימים כבר ארגונים קהילתיים, יש לבצע בהם דמוקרטיזציה שיטתית ולהרחיב את תפקידיהם עד לגבולות של שלטון עצמי לאומי מלא.
תכסיסי בחירות

בהתחשב בזה, ששיטת הבחירות הנוכחית היא בלתי מושלמת ודורשת משום כך זהירות מיוחדת במלחמת המפלגות בקרב היהדות, למניעת פיצול הקולות וכישלונם הכללי של היהודים, קובעת הוועידה השלישית את העקרונות הבאים לגבי תכסיסי הציונים במלחמת הבחירות הקרובה:

  • באותם המקומות שבהם, הודות להכרעה המספרית של האוכלוסייה היהודית, הצלחת היהודים מובטחת בוודאות גמורה אפילו במקרה של פיצול הקולות, מנהלים הציונים, במקרה הצורך, את הבחירות באופן עצמאי ולחוד
  • בכל שאד המקומות מסייעים הציונים להקמתו של ועד בחירות. יהודי מאוחד, הנבחר על ידי האוכלוסייה, או של ועד קואליציוני, ובתוך הוועדים הללו הם מופיעים ופועלים כמפלגה מיוחדת
  • הן בקרב הבוחרים היהודיים והן בתוך ועד הבחירות היהודי המאוחד מנהלים הציונים, בתקופה שלפני הבחירות, תעמולה עצמאית לטובת המצע הלאומי המדיני שלהם ולטובת המועמדים הרצויים להם כבוררים או כצירים ל"דומה הממלכתית".
  • כאשר נתקבלה, לאחר התעמולה שלפני הבחירות, ההחלטה הסופית של אספת הבוחרים היהודיים, מצביעים הציונים בעד המועמדים של הרוב ומשאירים לעצמם את חופש הפעולה רק במקרה שברצונו של הרוב להעביר ל"דומה הממלכתית" מועמד המצדד במדיניות ההתבוללות
  • מן המועמדים היהודיים דורשים הציונים הודאה בססמאות, הן הדמוקרטיות והן הלאומיות, הכלולות במצע ההסתדרות הציונית ברוסיה, והצטרפות אל הסיעה הפרלמנטרית הלאומית היהודית הפועלת על יסודות פדרטיביים
  • הציונים מתנגדים בהחלט לבחירתם של יהודים אל "הדומה הממלכתית" הקשורים במשמעת של מפלגות שאינן מודות בדרישות הלאומיות היהודיות
  • מן המועמדים הבלתי יהודיים דורשים הציונים הודאה בססמאות, הן הדמוקרטיות. והן הלאומיות, הכלולות במצע ההסתדרות הציונית ברוסיה

השאלה הארגונית

לחבר של ההסתדרות הציונית ברוסיה יכול להיות כל יהודי המודה בתבנית הבזילאית המציית להחלטותיהן של הוועידות הציוניות.

כיחידה של הארגון ההסתדרותי המקומי מופיע הוועד הציוני המקומי, הנבחר על ידי השוקלים במספר של 7 חברים על 100 שוקלים; אם מספר השוקלים הוא מ־100 עד 500, הרי על בל מאה מוסיפים חבר אחד; מ־500 עד 2000 מוסיפים חבר אחד על כל 300 שוקלים, ולמעלה מ-2000 — חבר אחד על כל 500.

אגודות בודדות, הן אלו המייצגות זרם מיוחד, והן אלו שהתאגדו למטרה מיוחדת או מחמת סיבות מיוחדות, קיומן מותר, והן שולחות את נציגיהן אל הוועדים המקומיים.

הוועידה מחווה את דעתה נגד הנהלות לפי פלכים וחושבת למתאים יותר קיום של 5 ועדים גליליים (הדרום, פולין, ליטא, החבל הבלטי, רוסיה הפנימית וסיביר). ואולם באזורים מסוימים רשאים הוועדים הגליליים בהסכמתו של הוועד המרכזי לייסד ועדים פלכיים.

תפקידם של הוועדים הגליליים הוא תיווך בין הוועד המרכזי והוועדים המקומיים. הוועדים הגליליים הללו נבחרים בוועידות הכלליות או האזוריות או. בוועידות שלפני הקונגרסים. על הוועד המרכזי מוטלת החובה לכנס ועידות אזוריות לבחירת הוועדים הללו. עד כינוסן של הוועידות הללו יכול הוועד המרכזי להקים ועדים כאלה לפי בחירתו.

הוועד המרכזי רשאי לעמוד בקשרים עם הוועדים המקומיים באופן בלתי אמצעי. הוועד המרכזי רשאי לספח אליו חברים על פי החלטת חברי הוועד המרכזי פה אחד ובהסכמת רוב חברי הוועד הפועל הציוני.

רצוי שהוועד המרכזי יעמוד בקשרים עם הוועדים המקומיים בפולין באמצעות הוועד הגלילי של פולין.

כל ההנחות הללו מתקבלות על ידי הוועידה בתור הוראות, אשר הוועד המרכזי צריך לעבדן ולנסחן בזמן שיכין את התקנון הנורמלי. נוסף לאמור לעיל מתקבלות עוד שתי ההחלטות הבאות בשאלה הארגונית:

  • הוועידה מחליטה שהוועד המרכזי צריך לנקוט באמצעים כדי שכל הציונים ישלמו, מלבד השקל, גם מס מיוחד ("היטל עצמי") לטובת ההסתדרות בגובה של מס הדירה, ואלה הפטורים ממס בזה ישלמו לא פחות מרובל אחד לשנה.
  • הוועדה הארץ ישראלית, בגישתה לדון ולעבד הצעות בדבר עבודה מעשית בארץ ישראל, מודיעה עליהן בעוד מועד לוועד המרכזי, ומחויבת לבוא לידי הסכם אתו בנוגע לכל הפעולות שהיא מבצעת ברוסיה ובארץ ישראל.

בעקבות הוועידהעריכה

המניפסט מקופנהגןעריכה

מאבק זה של התנועה הציונית למען זכויות היהודים בתפוצות נמשך כאשר בשנת 1918 נוסח "המאניפסט מקופנהגן" המגדיר את תביעות העם היהודי לקראת הסכמי השלום שהגיעו עם סיום מלחמת העולם הראשונה. במסמך זה, אשר נכתב על ידי המשרד הציוני שבימי מלחמת העולם הראשונה הועבר לקופנהגן, מנוסחות במפורש שתי תביעות ראשיות, הממשיכות את רוח הקונגרס הציוני הראשון, והן:

  1. הקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל
  2. הבטחת זכויות לאומיות למיעוט היהודי בארצות השונות

מאבק בוועד המיעוטיםעריכה

ועד המשלחות היהודיות לועידת ורסאי הציג תזכיר שביסודו עמד המניפסט מקופנהגן, ועל תזכיר זה נאבק בוועד המיעוטים שליד חבר הלאומים, במקום מושבו בז'נבה. ועד המשלחות היהודיות המשיך להאבק למען זכויות המיעוט היהודי אך בשנות השלושים, עם עליתם לשלטון של הנאצים בגרמניה והתגברות הגזירות ההיטלראיות והאנטישמיות, גמל הצורך להקים מסגרת עולמית להגנת זכויות היהודים, שתהא בעלת כושר פעולה וסמכויות אשר חסרו לוועד המשלחות היהודיות.

הקמת הקונגרס היהודי העולמיעריכה

בעקבות כך כונס ב-1936 הקונגרס היהודי העולמי הראשון, שמטרותיו ייצוג היהודים בקהילות השונות והגנה על זכויותיהם האזרחיות, והקלת מצבם בשטח החברתי, כלכלי, פוליטי ותרבותי.

הנצחהעריכה

רחוב הלסינגפורס בעיר תל אביב-יפו קרוי על שם ועידה זו.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 21-27 בנובמבר לפי הלוח הישן או 4–10 בדצמבר לפי הלוח החדש
  2. ^ זאב ז'בוטינסקי, סיפור ימי - חלק ראשון
  3. ^ שלמה נצר, מאבק יהודי פולין על זכויותיהם האזרחיות והלאומיות, אוניברסיטת תל אביב, תש"ם, עמ' 25
  4. ^ הטקסטים לקוחים מארכיון מכון ז'בוטינסקי, כמו גם מ"קציר" -קובץ לקורות התנועה הציונית ברוסיה