יחיאל צ'לנוב
יחיאל יפים ולדימירוביץ' צְ'לֶנוֹב (נכתב גם צ'לינוב, טשלנוב, טשלינוב; בכתיב יידי: טשלענאָוו; בכתיב רוסי: Иехиэль (Ефим Владимирович) Членов; בכתיב לטיני: Efim Wladimirovich (Yehiel) Tschlenow, או Chlenov; ט"ו בתשרי תרכ"ד, ספטמבר 1863, קרמנצ'וג, פלך פולטבה, האימפריה הרוסית (אוקראינה) – י"ט בשבט תרע"ח, 31 בינואר 1918, לונדון, בריטניה) היה רופא ומנהיג ציוני, אשר שימש במשך שנים רבות יושב ראש הקונגרסים של ציוני רוסיה.
 | |
| לידה |
1864 קרמנצ'וג, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
31 בינואר 1918 (בגיל 54 בערך) לונדון, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד |
| מדינה |
האימפריה הרוסית |
| מקום קבורה |
בית הקברות טרומפלדור |
| השכלה |
אוניברסיטת מוסקבה |
  | |
קורות חיים
עריכההשנים הראשונות
עריכהיחיאל צ'לנוב נולד למשפחה חסידית בעיר קרמנצ'וג שבפלך פולטבה, אז בתחום המושב של האימפריה הרוסית. בשנת 1876 עבר כנער עם משפחתו למוסקבה, שם סיים את לימודיו בבית הספר התיכון.[1] אחרי סיום לימודיו התיכוניים התחיל לימודי רפואה באוניברסיטת מוסקבה, שאותם סיים בשנת 1888. בזמן לימודיו התקרב לתנועות מהפכניות ברוסיה, והחל להתעניין ברעיונות הנרודניקים. לאחר סיום לימודיו החל קריירה רפואית במוסקבה.
פעילותו הציונית הראשונית
עריכהבעקבות הפוגרומים של שנת 1881 ("הסופות בנגב") עזב את החוגים המהפכניים הרוסיים והתקרב ל"חובבי ציון". ביחד עם אוסישקין הקים חוג ציוני ראשון במוסקבה, ולאחר מכן הקים בשנת 1884 ביחד עם הרב יעקב מזא"ה ופסח מרק את החוג "בני ציון". בשנת 1897 השתתף בקונגרס הציוני הראשון בבזל, והצטרף לתנועה הציונית.
מנהיג ציוני רוסיה
עריכהבשנת 1902 היה יושב ראש קונגרס מינסק. בקונגרס הציוני השישי ("קונגרס הבוכים") בשנת 1903 הנהיג את הסיעה של הציונים הרוסיים שהתנגדה לתוכנית אוגנדה ויחד עם 128 חברי הקונגרס עזב את המליאה כמחאה על קבלת התוכנית. כנגד התוכנית כתב צ'לנוב מספר מאמרים בשם הכולל: "ציון ואפריקה". יחיאל שימש יושב ראש הקונגרס ה-3 של ציוני רוסיה בהלסינקי בשנים 1905–1907. התוכנית העיקרית שנידונה שם הייתה גיוס משאבים לרכישת קרקעות בארץ ישראל.
נשא לאשה את רבקה בת שלום רטנר שהייתה יד ימינו ועזרה לבעלה במיטב כוחותיה בעבודתו הציונית. ביתה היה בית ועד ועבודה למרכז ציוני רוסיה.[2] לאחר היסוסים ודחיות נענה להפצרות מנהיגים ציוניים ועבר, אחרי הקונגרס הציוני האחד עשר שהתקיים בווינה, לברלין, לשם נאלץ לנסוע ללא בני משפחתו, שנשארו במוסקבה. בברלין שהה עד פרוץ מלחמת העולם ה-I, אז חזר לביתו במוסקבה.[3]
בתפקידים ציוניים בכירים
עריכהבקונגרסים הציוניים הכללים נבחר צ'לנוב כחבר אוצר התיישבות היהודים וכחבר בקרן קיימת לישראל. מתוקף תפקידו החדש ביקר בשנים 1907–1909 בארץ ישראל ורכש אדמות ליד הכנרת, במקום בו הוקם היישוב החקלאי מגדל. בשנים הבאות השקיע את מאמציו בכתיבה על נושאי חינוך ופיתוח הציונות בעתיד, וכן המשיך בכתיבת מאמרים כנגד תוכנית אוגנדה. ב-1911 עבר לברלין, שהפכה למרכזה הקבוע של התנועה הציונית עד שנת 1921 ועמד בראש חברת "גאולת הארץ" שהקים אוטו ורבורג. ב-1911 נבחר לוועד הפועל של הקונגרס הציוני, שהיה הגוף בעל הסמכויות הגדולות ביותר בקונגרס. באותה שנה, האגודה "שארית ישראל" ממוסקבה, שהוא היה אחד מראשיה רכשה את אדמת הכפר הערבי ג'ממה בנגב הצפוני, והקימה על שטחה את חוות רוחמה. במסגרת תפקידו השתתף ב-1912 בחנוכת הטכניון בחיפה.
בזמן מלחמת העולם הראשונה, לאחר חזרתו למוסקבה, נסע להתכנסות ההנהלה הציונית בקופנהגן, ומשם ללונדון, בה שותף בפעולתם המדינית של ד"ר חיים ויצמן ונחום סוקולוב.
קו מדיניות בשנותיו האחרונות
עריכה
צ'לנוב דגל בקו שעל התנועה הציונית להישאר נייטרלית במלחמה ולא להתערב לטובת אף צד. הוא התנגד נמרצות להקמת הוועדה לענייני המזרח על ידי ציוני גרמניה, שכן זה היה עלול להביא לדעתו לאנטישמיות ברוסיה. הוא התנגד ליוזמה של זאב ז'בוטינסקי להקמת גדודים עבריים בתמיכת בריטניה, וכן ליוזמתם של חיים ויצמן ונחום סוקולוב לגיוס התמיכה היהודית באימפריה הבריטית. צ'לנוב קיבל בקור רוח את הצהרת בלפור בשנת 1917 והתנגד לתהלוכות שמחה בעקבותיה.
קונגרס ציוני רוסיה ב-1917
עריכהלאחר מהפכת פברואר נהפכו כל המפלגות ברוסיה חוקיות, ובין 24 ל-31 במאי התקיים הקונגרס הכללי של כל ציוני רוסיה, ששם יוצגו המפלגות עם כל המצעים האפשריים. המפלגות הגיעו להסכמה על קווי מדיניות במצב החדש.
במהלך אחת משליחויותיו למען התנועה הציונית בלונדון בשנת 1918 נפטר יחיאל צ'לנוב מדלקת ריאות בעקבות סיבוכים של השפעת הספרדית, בן 54 במותו. הותיר אחריו את אשתו רבקה, שעלתה לארץ ישראל ב-1922 עם שני בניה (זאב ובנימין) ובתה הד"ר פני צ'לנוב-קריגר שנישאה לד"ר משה קריגר.[4] רבקה נפטרה בתל אביב כ' ניסן תשי"ז - 21.4.57).[2]
הנצחתו
עריכהשרידיו הועלו לישראל בשנת 1961, והוא נקבר בבית הקברות טרומפלדור.[5]
המושב תלמי יחיאל בדרום הוקם על שמו. בערים רבות בארץ קרואים על שמו רחובות, בהן בירושלים, בתל אביב, בחיפה, בפתח תקווה, בחולון ובראשון לציון.
מבחר מכתביו
עריכה- יחיאל צ’לינוב: פרקי חייו ופעולתו, זכרונות, כתבים, נאומים, מכתבים, תל אביב: דפוס הוצאת ארץ ישראל, תרצ"ז-1937.[6]
- Palästina oder ein anderes Land? rede von E.W. Tschlenow auf dem VII. Zionisten-Kongress in Basel, 1905 (herausgegeben von der Zionistischen Propaganda-Kommission), Berlin: Verlag der ’Jüdischen Rundschau’, 1906. (בגרמנית)
- Эволюция политического сионизма и задачи текущего момента, Санкт-Петербу́рг, 1907. (ברוסית)
- Fünf Jahre der Arbeit in Palästina [חמש שנות עבודה בפלשׂתינה] / von E.W. Tschlenoff, Berlin: Jüdischer Verlag, 1913. (בגרמנית)
- Der Krieg, die russische Revolution und der Zionismus: Rede / von E.W.Tschlenow auf der Delegierten-Konferenz der russischen Zionisten in Petrograd, 1917 (hrsg. vom Kopenhagener Bureau der Zionistischen Organisation), Copenhagen: typ.M.Truelsen, 1917. (בגרמנית)
- La guerre, la révolution russe et le Sionisme: discours prononcé à la Conférence des sionistes russes, à Petrograd, le 24.mai-6. juin 1917, Copenhague: Bureau d’organisation sioniste, 1917. (בצרפתית)
לקריאה נוספת
עריכה- אַ מאָנומענט פאַר ד"ר יחיאל טשלענאָוו (אַרויסגעגעבען דורך דעם הויפט-ביוראָ פונ’ם איד' נאָציאָנאַלפאנד), האג: איד' נאָציאָנאַלפאנד, 1918.
- Ein Denkmal für Jechiel Tschlenow, Den Haag: Hauptbureau des Jüdischen Nationalfonds, 1918. (בגרמנית)
- A memorial to Jechiel Tschlenow, The Hague: Head Office, Jewish National Fund, 1919. (באנגלית)
קישורים חיצוניים
עריכה
- יחיאל צלנוב, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
- דוד תדהר (עורך), "יחיאל צ'לנוב", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ט (1958), עמ' 3319
- מרק פרלמן, יחיאל צ'לנוב, בספרייה היהודית המקוונת (באנגלית)
- יחיאל צ'לנוב, במהדורת האינטרנט של האנציקלופדיה היהודית בשפה הרוסית (ברוסית)
- ספוג (שמואל טשרנוביץ), בני התקופה: I. "יחיאל" ו"מנחם", הצפירה, 17 במרץ 1912 (על יחיאל צ'לנוב ומנחם אוסישקין), II. הפוליטיים והמעשיים, הצפירה, 19 במרץ 1912
- ד"ר טשלנוב ופעולתו הציונית והלאומית, הצפירה, 7 בפברואר 1918 (נקרולוג מפורט)
- ק., להולך ולא ישוב, הצפירה, 14 בפברואר 1918
- למותו של ד"ר יחיאל טשלנוב ז"ל, הצפירה, 14 בפברואר 1918
- אספות־אבל והספדים, הצפירה, 28 בפברואר 1918
- לזכרונו של ד"ר טשלנוב, הצפירה, 3 בפברואר 1920
- מנחם ריבולוב, יחיאל צ'לינוב (שרטוט לדמותו), הצפירה, 4 בפברואר 1921
- פנחס בן יאיר, 25 שנה למות ד"ר יחיאל טשלנוב ז"ל, דואר היום, 12 בפברואר 1936
- מ. קליינמן, יחיאל צ'לינוב, דבר, 9 ביולי 1937
- נתן מיכאל גלבר, ד"ר יחיאל צ'לנוב - עם העלאת ארונו, דבר, 15 בינואר 1961
- בנימין ווסט, ד"ר יחיאל צ'לנוב (מאה שנים להולדתו), דבר, 8 באוקטובר 1963
- דיוקנו (מתוך Ost und West)
- A memorial to Jechiel Tschlenow, 1909 לקריאה ולהורדה חופשית (באנגלית)
- יחיאל וסופיה צ'לנוב ''החדשות ממוסקבה מאד מעציבות אותי'', אתר אוצרות, 19 בנובמבר 1917
- יחיאל צ'לנוב, באתר הבנק אוצר התיישבות היהודים
יחיאל בן זאב צ'לנוב (1863-1918), דף שער בספרייה הלאומית
- Otto Warburg, "Dr. Echiel Tschlenow", In: Ost und West, Jg 18 (1918) Nr 3, S. 65-76 (in Compact Memory) (בגרמנית)
- Bodenheimer, Max Isidor, an Tschlenow", In: Der Jude [1916–1928], Jg 3 (1918) Nr 1, S. 24-27 (in Compact Memory) (בגרמנית)
הערות שוליים
עריכה- ^ ערך יחיאל צ'לינוב האנציקלופדיה העברית כרך כח, חברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ, 1976, עמ' 749
- ^ 1 2 3319 | Encyclopedia of the Founders and Builders of Israel, www.tidhar.tourolib.org
- ^ מאמר המערכת, ד"ר טשלנוב ופעילותו הציונית והלאומית, הצפירה 50 6, 1918
- ^ רבקה צ'לנוב, דבר, 23 באפריל 1957 (נקרולוג).
- ^ ארונו של ד"ר יחיאל צ'לנוב הוטמן בבית־העלמין בתל־אביב, דבר, 16 בינואר 1961.
- ^ ראו מ. קליינמן, יחיאל צ'לינוב, דבר, 9 ביולי 1937.