פתיחת התפריט הראשי

יחיאל יפים ולדימירוביץ' צְ'לֶנוֹב (נכתב גם צ'לינוב, טשלנוב, טשלינוב; בכתיב יידי: טשלענאָוו; בכתיב רוסי: Иехиэль (Ефим Владимирович) Членов; בכתיב לטיני: Efim Wladimirovich (Yehiel) Tschlenow, או Chlenov; ט"ו בתשרי תרכ"ד, ספטמבר 1863, קרמנצ'וג, פלך פולטבה, האימפריה הרוסית (אוקראינה) – י"ט בשבט תרע"ח, 31 בינואר 1918, לונדון, בריטניה) היה רופא ומנהיג ציוני, אשר שימש במשך שנים רבות יושב ראש הקונגרסים של ציוני רוסיה.

יחיאל צ'לנוב
Yehiel Chlenov.jpg
לידה 1864
קרמנצ'וג, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 31 בינואר 1918 (בגיל 54 בערך)
לונדון, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות טרומפלדור עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת מוסקבה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע רופא עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
ד"ר צ'לנוב, סוף 1926

ביוגרפיהעריכה

השנים הראשונותעריכה

יחיאל צ'לנוב נולד למשפחה חסידית בעיר קרמנצ'וג שבפלך פולטבה, אז בתחום המושב של האימפריה הרוסית. בשנת 1876 עבר למוסקבה והתחיל לימודי רפואה באוניברסיטת מוסקבה, שאותם סיים בשנת 1888. בזמן לימודיו התקרב לתנועות מהפכניות ברוסיה, והחל להתעניין ברעיונות הנרודניקים. לאחר סיום לימודיו החל קריירה רפואית במוסקבה.

פעילותו הציונית הראשוניתעריכה

בעקבות הפוגרומים של שנת 1881 ("הסופות בנגב") עזב את החוגים המהפכניים הרוסיים והתקרב ל"חובבי ציון". ביחד עם אוסישקין הקים חוג ציוני ראשון במוסקבה, ולאחר מכן הקים בשנת 1884 ביחד עם הרב יעקב מזא"ה ופסח מרק את אגודת "בני ציון". בשנת 1897 השתתף בקונגרס הציוני הראשון בבזל, והצטרף לתנועה הציונית.

מנהיג ציוני רוסיהעריכה

בשנת 1902 היה יושב ראש קונגרס מינסק. בקונגרס הציוני השישי ("קונגרס הבוכים") בשנת 1903 הנהיג את הסיעה של הציונים הרוסיים שהתנגדה לתוכנית אוגנדה ויחד עם 128 חברי הקונגרס עזב את המליאה כמחאה על קבלת התוכנית. כנגד התוכנית כתב צ'לנוב מספר מאמרים בשם הכולל: "ציון ואפריקה". יחיאל שימש יושב ראש הקונגרס ה-3 של ציוני רוסיה בהלסינקי בשנים 19051907. התוכנית העיקרית שנידונה שם הייתה גיוס משאבים לרכישת קרקעות בארץ ישראל.

בתפקידים ציוניים בכיריםעריכה

בקונגרסים הציוניים הכללים נבחר צ'לנוב כחבר אוצר התיישבות היהודים וכחבר בקרן קיימת לישראל. מתוקף תפקידו החדש ביקר בשנים 19071909 בארץ ישראל ורכש אדמות ליד כנרת, במקום בו הוקם היישוב החקלאי מגדל. בשנים הבאות השקיע את מאמציו בכתיבה על נושאי חינוך ופיתוח הציונות בעתיד, וכן המשיך בכתיבת מאמרים כנגד תוכנית אוגנדה. ב-1911 עבר לברלין, שהפכה למרכזה הקבוע של התנועה הציונית עד שנת 1921 ומד בראש חברת "גאולת הארץ" שהקים אוטו ורבורג. ב-1911 נבחר לוועד הפועל של הקונגרס הציוני, שהיה הגוף בעל הסמכויות הגדולות ביותר בקונגרס. באותה שנה, האגודה "שארית ישראל" ממוסקבה, שהוא היה אחד מראשיה רכשה את אדמת הכפר הערבי ג'ממה בנגב הצפוני, והקימה על שטחה את חוות רוחמה. במסגרת תפקידו השתתף ב-1912 בחנוכת הטכניון בחיפה.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה עבר יחד עם ההנהלה הציונית ל-קופנהגן, ומשם ל-לונדון, בה שותף בפעולתם המדינית של ד"ר חיים ויצמן ו-נחום סוקולוב.[1]

קו מדיניות בשנותיו האחרונותעריכה

 
קברו של צ'לנוב בבית הקברות טרומפלדור

צ'לנוב דגל בקו שעל התנועה הציונית להישאר נייטראלית במלחמה ולא להתערב לטובת אף צד. הוא התנגד נמרצות להקמת הוועדה לענייני המזרח על ידי ציוני גרמניה, שכן זה היה עלול להביא לדעתו לאנטישמיות ברוסיה. הוא התנגד ליוזמה של זאב ז'בוטינסקי להקמת גדודים עבריים בתמיכת בריטניה, וכן ליוזמתם של חיים ויצמן ונחום סוקולוב לגיוס התמיכה היהודית באימפריה הבריטית. צ'לנוב קיבל בקור רוח את הצהרת בלפור (1917), והתנגד לתהלוכות שמחה בעקבותיה.

קונגרס ציוני רוסיה ב-1917עריכה

לאחר מהפכת פברואר נהפכו כל המפלגות ברוסיה חוקיות, ובין 24 ל-31 במאי התקיים הקונגרס הכללי של כל ציוני רוסיה, ששם יוצגו המפלגות עם כל המצעים האפשריים. המפלגות הגיעו להסכמה על קוי מדיניות במצב החדש.

במהלך אחת משליחויותיו למען התנועה הציונית בלונדון בשנת 1918 נפטר יחיאל צ'לנוב מדלקת ראות בעקבות סיבוכים של השפעת הספרדית, בן 54 במותו. הותיר אחריו אשה, רבקה, שעלתה לארץ ישראל ב-1922 עם שני בניה (זאב ובנימין) ובתה הד"ר פני צ'לנוב-קריגר שנישאה לד"ר משה קריגר.[2] שרידיו הועלו לישראל בשנת 1961, והוא נקבר בבית הקברות טרומפלדור.[3]

הנצחתועריכה

המושב תלמי יחיאל בדרום הוקם על שמו. בערים רבות בארץ קרואים על שמו רחובות, בהן בירושלים, בתל אביב, בחיפה, בפתח תקווה, בחולון ובראשון לציון.

מבחר מכתביועריכה

  • יחיאל צ’לינוב: פרקי חייו ופעולתו, זכרונות, כתבים, נאומים, מכתבים, תל אביב: דפוס הוצאת ארץ ישראל, תרצ"ז-1937.[4]
  • Palästina oder ein anderes Land? rede von E.W. Tschlenow auf dem VII. Zionisten-Kongress in Basel, 1905 (herausgegeben von der Zionistischen Propaganda-Kommission), Berlin: Verlag der ’Jüdischen Rundschau’, ‪1906. (בגרמנית)
  • Эволюция политического сионизма и задачи текущего момента, Санкт-Петербу́рг, 1907. (ברוסית)
  • Fünf Jahre der Arbeit in Palästina [חמש שנות עבודה בפלשׂתינה] / von E.W. Tschlenoff, Berlin: Jüdischer Verlag,‪ 1913. (בגרמנית)
  • Der Krieg, die russische Revolution und der Zionismus: Rede / von E.W.Tschlenow auf der Delegierten-Konferenz der russischen Zionisten in Petrograd, 1917 (hrsg. vom Kopenhagener Bureau der Zionistischen Organisation), Copenhagen:‪ typ.M.Truelsen, 1917. (בגרמנית)
    • La guerre, la révolution russe et le Sionisme: discours prononcé à la Conférence des sionistes russes, à Petrograd, le 24.mai-6. juin 1917, Copenhague:‪ Bureau d’organisation sioniste, 1917. (בצרפתית)

לקריאה נוספתעריכה

  • אַ מאָנומענט פאַר ד"ר יחיאל טשלענאָוו (אַרויסגעגעבען דורך דעם הויפט-ביוראָ פונ’ם איד' נאָציאָנאַלפאנד), ‬האג: איד' נאָציאָנאַלפאנד, 1918.
  • Ein Denkmal für Jechiel Tschlenow, Den Haag:‪ Hauptbureau des Jüdischen Nationalfonds, ‪ 1918. (בגרמנית)
    • A memorial to Jechiel Tschlenow, The Hague:‪ Head Office, Jewish National Fund, ‪1919. (באנגלית)

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא יחיאל צ'לנוב בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ יהודה ארז,"אגרות דוד בן-גוריון",הוצאת עם עובד ואוניברסיטת תל אביב, תשל"א, כרך ראשון, עמוד 456
  2. ^ רבקה צ'לנוב, דבר, 23 באפריל 1957 (נקרולוג).
  3. ^ ארונו של ד"ר יחיאל צ'לנוב הוטמן בבית־העלמין בתל־אביב, דבר, 16 בינואר 1961.
  4. ^ ראו מ. קליינמן, יחיאל צ'לינוב, דבר, 9 ביולי 1937.