ועידת ניקיאה השנייה
ועידת ניקיאה השנייה הייתה הוועידה האקומנית השביעית של הכנסייה; התכנסה בשנת 787 בעיר ניקאה, היא איזניק של ימינו בטורקיה. הוועידה החזירה את מנהג כיבוד האיקונין אשר בוטל וגונה בוועידת האיקונוקלסטים בשנת 754, וסיימה את מלחמת האיקונין (איקונוקלאזמוס) הראשונה. ועידת ניקיאה השנייה היא הוועידה האקומנית האחרונה שמקובלת גם על הנצרות האורתודוקסית וגם על נצרות הקתולית.
הוועידה ניסתה להתכנס בשנת 786 בכנסיית השליחים (Άγιοι Απόστολοι) ששכנה במקום בו שוכן כיום מסגד פתיה (Fatih Camii) באיסטנבול, אך חיילים מטעם האיקונוקלאסטים הפסיקו אותה. לכן התכנסה הוועידה שוב שנה לאחר מכן, ביום 24 בספטמבר 787, בניקיאה. בין 330 ל-367 בישופים ואנשי כנסייה אחרים נפגשו בוועידה שקיימה שבע ישיבות, ו-308 נציגים חתמו על החלטותיה[1]. ישיבה שמינית ואחרונה נערכה בקונסטנטינופול ב-23 באוקטובר 787 וחתמה את הוועידה.
וועידת ניקיאה השנייה קיבלה 22 החלטות, שהחשובות שבהן התייחסו לנושא האיקונות:
- יש לאסוף את כל הכתבים שיצאו בגנות הסגידה לאיקונות ולאחסן אותם במקומות סגורים.
- יש להניח שרידי קדושים בכל כנסייה, ואין לקדש כנסייה חדשה בהיעדרם.
בין ההחלטות האחרות של ועידת ניקיאה השנייה:
- הוועידה קבעה כי על אנשי הכנסייה חלה חובה לציית לכל הכתבים הקאנוניים הקודמים, ובכלל זה להוראות שש הוועידות האוקמניות הקודמות.
- הוועידה גינתה את הנוהג של מינוי בעלי תפקיד בכנסייה על ידי נסיכים חילוניים.
- הוחלט כי סינודים אזוריים יתקיימו מדי שנה.
- נוסחו אמצעים לפעולה כנגד יהודים שהתנצרו למראית עין בלבד.
- נקבע כי לנשים אסור להתגורר בבתי בישופים ובמנזרי גברים, ונקבעו כללים מתי נשים וגברים יכולים לסעוד בצוותא.
- נקבעו מספר כללים לגבי תנועת נזירים ונזירות בין מנזרים, בניית מנזרים חדשים ועזיבת אנשי כנסייה את הדיוקסיה שלהם.
- נקבעו איסורים על גביית כספים תמורת שירותי דת שמעניקים אנשי כנסייה.
לפני הוועידה הוצג דין וחשבון רשמי, שממנו עולה כי מקורו של האיקונוקלזם הביזנטי היה באזור ארץ ישראל וסוריה. הדוח מספר כי בזמן שיזיד השני (אנ') ירש את הח'ליפה עומר השני בשנת 720, "היה בעיר טבריה מנהיג אחד של היהודים הכופרים, מכשף ומשרת השטן משחית הנפשות ושמו 'גבה–ארבעים–האמות'", שזכה באמונו של יזיד, והציע לו שיצווה להשמיד את כל האיקונות המצויות בתחום שלטונו. יזיד שלח שליחים בכל רחבי המדינה וכל האיקונות הוסרו גם מהכנסיות. אך כיוון שהנוצרים "סירבו להשמיד את האיקונות במו ידיהם, הם ברחו, והאמירים הפקידו את המשימה בידי היהודים המקוללים והערבים העלובים. והם שרפו את האיקונות הקדושים... כאשר שמעו על כך הבישוף הנקלה של ניקוליה וחסידיו הם חיקו את היהודים הכופרים והערבים המינים והחלו לפגוע בכנסיות האלוהים". הדוח אמנם מוטה ומוגזם, אך כולל מידע עובדתי שחלקו מאושר ממקורות אחרים. אותו בישוף ניקוליה היה בין יועציו הכנסייתיים של הקיסר לאו השלישי.[2]
קישורים חיצוניים עריכה
- ועידת ניקיאה השנייה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ האנציקלופדיה הקתולית
- ^ סיריל מנגו, "הרקליוס, האיומים מן המזרח והאיקונוקלזם, 610–843", בתוך: איריס שגריר, ראשיתה של אירופה, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ד, יחידה 8, עמ' 51–52.