ועידת ניקיאה

ועידת ניקיאה הראשונה הייתה הוועידה האקומנית הראשונה של הכנסייה. הוועידה התכנסה בשנת 325 לספירה בעיר ניקיאה שבאסיה הקטנה ביוזמת הקיסר קונסטנטינוס על-מנת לקבוע תקן אחיד לנצרות, אשר הייתה כבר נפוצה ברבים. בוועידה נקבעו עקרונות הכנסייה הנוצרית, ובהם האני מאמין הנוצרי ומועד חג הפסחא. כמו כן נקבע ברוב קולות מוחץ כי האריאנים שלא קיבלו את נצחיותו של ישו לצד האל האב, הם כופרים.

ועידת ניקיאה הראשונה: איקונין מכרתים, 1591.

תולדות

הוועידה כונסה בהוראת הקיסר הרומי קונסטנטינוס בעקבות המלצותיו של הוסיוס , בישוף קורדובה על הצורך לדון בבעיית הזרם האריאני בפורום כלל-כנסייתי. הקיסר קונסטנטינוס הפך את הדת הנוצרית לדת האימפריה ושאף שהנצרות תשמש כגורם מאחד בקיסרות. בפועל הייתה בתוך הנצרות מחלוקת שפילגה את המאמינים ומנעה את השגת מטרתו של קונסטנטינוס. עובדה זו הייתה המניע הראשי שגרם לכך שזימן בקיץ 325 לעיר ניקיאה (בימינו העיר איזניק בטורקיה) כ-1,800 בישופים מכל רחבי האימפריה הרומית - 1000 מהמזרח ו-800 מהמערב; ברם, לוועידה עצמה הגיעו רק כ-300 איש (אוזביוס מקיסריה גורס 250, אוסטתיוס גורס 270, ואתנסיוס, הירונימוס ואחרים גורסים 318).

הוועידה נפתחה ב-20 במאי בדיונים על גישתו של אריוס, שהייתה הנושא המרכזי שלה. במקביל ובצמוד לכך, התנהלו הדיונים על הצהרת האמונה הנוצרית, שלניסוחה היו הצעות רבות. בתום הדיונים, ב-19 ביוני, התקבלה דעת מתנגדיו של אריוס ברוב קולות מוחץ (רק שניים לא תמכו), וסימן האמונה הנוצרית נוסח בהתאם. לאחר יישוב סוגיה זו, הוועידה דנה בתאריך חג הפסחא, בקרע המלטיאני, וכן בעניינים טכניים יותר. הוועידה ננעלה ב-25 ביולי, שהיה גם יום השנה לתחילת מלכות קונסטנטינוס, אשר אישר את החלטות הוועידה והביע את רצונו לראות את הכנסייה אחת ומאוחדת.

החלטות הוועידה

המינות האריאנית

ערך מורחב – אריאניות

האריאניות היא מחלוקת בין אריוס, כומר מאלכסנדריה, שהייתה אז אחד ממרכזי הנצרות העולמית, לפטריארך אלכסנדרוס האלכסנדרוני בדבר היחס בין האלהים לבין הבן המתגלם בישו. אריוס טען שהאל האב קדם לבן, והאחרון נברא (ποιηθέντα) על ידיו - ולכן האב הוא אכן אב. לשיטתו של אריוס, הבן והאב לא היו שווים לגמרי במהותם ובנצחיותם והבן היה נחות מן האב. לעומת זאת, אלכסנדרוס ותלמידו אתנסיוס טענו, כי ישו והאל האב הם בני אותה מהות ושניהם נצחיים; עמדה שלישית, העמדה האריאנית-למחצה, ניסתה לפשר בין השתיים האחרות והציעה שישו היה "בעל מהות דומה" לזו של האב. גם אריוס וגם אלכסנדרוס הסתמכו בטענותיהם על הברית החדשה. כך, אריוס ציטט ש"האב גדול ממני" (יוחנן י"ד 28), ואילו אלכסנדרוס טען כנגדו ש"האב ואנוכי חד המה" (יוחנן י' 30).

הוועידה דחתה את דעתו של אריוס והחליטה כי האב והבן המתגלם בישו שווים במהותם (ὁμοούσιον) והבן הוא "אל הבא מאל". אריוס, אשר סירב לקבל החלטה זו ואת הקרדו שהוצע בהתאם להחלטה זו, הוחרם והוגלה, וכך ניבע הפילוג האריאני. בוועידת קונסטנטינופול הראשונה, בשנת 381, אושררו החלטות ועידת ניקיאה, בעיקר בזכות מאמציו של אתנסיוס.

הקרדו הניקיאני

ערך מורחב – אני מאמין (תפילה נוצרית)

במקביל לדיון בסוגיית האריאניזם, הוועידה דנה בניסוח הצהרת האמונה הנוצרית. חלק מהנוכחים, כדוגמת אוזביוס מקיסריה, ביקשו לנסח הצהרה כוללנית שתהיה מקובלת על כל הפלגים, אך האנטי-אריאנים הקיצוניים, כדוגמת אלכסנדרוס והוזיוס מקורדובה, ביקשו לנסח הצהרה ברורה וחד-משמעית אשר תקבע תנאי הכרחי ומספיק להשתייכות לקהילה הנוצרית. לבסוף, כעבור חודש של דיונים, הוועידה ניסחה את הצהרת האמונה הראשונה של הנצרות (הקרדו של ניקיאה ), אשר בחלקה נוסחה באופן מנוגד לחלוטין לדעותיו של אריוס - כך, נאמר בה מפורשות כי ישו הוא נצחי כמו האל האב וכי לשניהם אותה מהות.

אחרי שהקרדו נוסח, הוא התקבל ברוב קולות מוחץ, אף שחלק מצירי הוועידה, כגון אוזביוס מקיסריה ואוסביוס מניקומדיה הסתייגו מחלקים מסוימים ממנו. אריוס, אשר סירב לחזור בו, הוחרם על ידי הוועידה ובנוסף לכך הושת עליו עונש של גלות מטעם הקיסר. שני הבישופים אשר תמכו בו, תאונס וסקונדוס , נענשו באותו אופן.

תאריך חג הפסחא

לאחר יישוב הסוגיה האריאנית וניסוח הצהרת האמונה, פנתה הוועידה לקביעת תאריך חג הפסחא, החג המרכזי בנצרות. באותה תקופה במחוזות שונים נקבע התאריך שלו באופן שונה: היו כאלה שציינו אותו בי"ד בניסן, על-פי הלוח העברי, והיו כאלה שהעדיפו תחת זאת לציין את העובדה שתחייתו של ישו התרחשה ביום א', ולכן ציינו אותו ביום א' הראשון שלאחר י"ד בניסן. לבסוף, חלק מהמחוזות בכנסייה, ובכללם אלכסנדריה ורומא, העדיפו לנתק את הקשר הזה עם היהדות ולציין את חג הפסחא ביום א' הראשון שלאחר הירח המלא הראשון שלאחר יום נקודת השוויון האביבי. גם הקיסר קונסטנטינוס העדיף לנתק את חג הפסחא מהיהדות. אם כן, ההחלטה של הוועידה הייתה לנתק את חג הפסחא מהיהדות ולקבוע תאריך אחיד לכל העולם הנוצרי. אולם, בוועידה לא נקבעו כללים ברורים לקביעת התאריך אלא הוחלט שיום חג הפסחא ייקבע מדי שנה בשנה על ידי הפטריארך של אלכסנדריה במכתב לקריית הוותיקן. מכיוון שלא נקבעו כללים ברורים המשיכה המחלוקת ועד היום אין תאריך אחיד לחג הפסחא לכל הזרמים בנצרות.

תאולוגיית החילופין

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ראו גם: תאולוגיית החילופין

הקרע המלטיאני

מלטיוס מליקופוליס היה בישוף מצרי אשר טען, בניגוד לדעתו של פטרוס האלכסנדרוני , פטריארך אלכסנדריה בראשית המאה ה-4, כי אין לקבל בחזרה אל הכנסייה את אלה אשר הפנו עורף לאמונתם בזמן הרדיפות של דיוקלטיאנוס. בעקבות אי-הסכמה זו הוא אסף סביבו קבוצת תומכים משלו ואף מינה בישופים משלו תחתיו. הוועידה פסקה בעניינו, כי אף שהיא מקבלת את מלטיוס בחזרה אל הכנסייה והוא יחזיק במשרת בישוף ליקופוליס, לא תהיה לו הסמכות למנות כמרים, ואלה שכבר הוסמכו על ידיו חייבים לעבור הסמכה מחדש, וכל החלטה שלהם צריכה את אישורו של הפטריארך אלכסנדרוס .

התייחסות לאלו שעזבו את הנצרות

סעיפים 9–14 התייחסו לאלו שהתנצרו והחליטו לעזוב את הדת או לסגת מנצרותם בשל רדיפות הנוצרים על ידי שלטונות האימפריה הרומית - לפסי מקרה פרטי של אפוסטזי , או בשל סיבה אחרת.

סעיף 11: "בנוגע לאלה אשר מעדו בלא כפייה, מבלי שרכושם נפגע או שנשקפה להם סכנה מכל סוג, כפי שקרה בימי ליקיניוס, הכינוס מכריז כי על אף שהם אינם ראויים למחילה, יש לנהוג עמם ברחמים."

סעיף 12 מתיר לאלו שעזבו לחזור לחיק הכנסייה: "לאחר ששימשו בדרגת חרטה של "שומעים" במשך שלוש שנים ו"משתחווים" במשך עשר שנים. אולם תמיד יש לבחור היטב באשר לכוונותיהם והאופן שבו הם מפגינים את חרטתם.

נושאים אחרים

בנוסף להחלטה זו, הוועידה החליטה גם במספר נושאים משניים יותר:

נקבע כי הארגון הטריטוריאלי של הכנסייה יהיה חופף לארגון המנהלי של האימפריה. רומא הפכה למחוז הכנסייתי החשוב ביותר, ואחריה אלכסנדריה ואנטיוכיה. לבישוף ירושלים הוענק מעמד מיוחד מכוח המסורת: התקנה השביעית קובעת כי לבישוף של ירושלים "זכויות הולמות את מעלת כבודו, וזאת אגב שמירת מעמדו של המיטרופוליטן". רק בוועידת כלקדון ניתן לירושלים מעמד של פטריארכיה.

כמו כן נקבעו סדרי הסמכה של בישופים, והוחלט כי אין לקבל טבילה לנצרות שנעשתה על ידי מינים, אין להעביר כמרים מכהונתם, אין לכרוע על הברכיים בעת התפילה, ובישופים קודמים לדיאקונים בטקס סעודת האדון.

השפעות הוועידה

השפעותיה ארוכות הטווח של הוועידה היו חשובות ביותר, שכן היא קבעה את התקדים של קבלת החלטות מקיפות המחייבות את כלל הכנסייה בוועידות אקומניות. כמו כן נקבע בוועידה זו התקדים של התערבות קיסרית במהלך הוועידה ואכיפת החלטותיה על ידי הסמכויות החילוניות.

לעומת זאת, השפעתה קצרת-הטווח של הוועידה הייתה מועטה דווקא, שכן שנים ספורות לאחריה קונסטנטינוס הפך את דעתו ונהיה לחסיד של האריאניות דווקא. האריאניות והמלטיאניות לא נחלשו כלל ועיקר, אלא המשיכו להתפשט ברחבי האימפריה הביזנטית; כמרים אורתודוקסיים (לא-אריאניים), כמו אוסטתיוס , אתנסיוס ומרקלוס מאנקירה הועברו מכהונותיהם, ואילו אריוס הוחזר אחר כבוד לבירה קונסטנטינופוליס בשנת 336, אך מת בטרם הוסר ממנו באופן רשמי החרם הכנסייתי שהוטל עליו. קונסטנטינוס עצמו מת בשנה שלאחר-מכן, ועל ערש דווי הוטבל לנצרות בידי אוסביוס מניקומדיה, שנטה במידת-מה לעמדותיו של אריוס. גם יורשו של קונסטנטינוס, קונסטנטיוס השני, תמך באריאנים, ורק בוועידת קונסטנטינופול הראשונה, שנערכה בשנת 381 תחת הקיסר תאודוסיוס, האריאניות גונתה באופן נחרץ בהחלטה שסימלה את ראשית סופה.

במהלך המאה החמישית, בוועידות הבאות, הפכה ניקיאה בהדרגה למילה נרדפת לאורתודוקסיה, והצהרת האמונה שנוסחה בה נעשתה לכמעט מובנת-מאליה ולבסיס נתון שעליו ניהלו הבישופים של הדורות הבאים את ויכוחיהם. התיימרות לייצג בדייקנות את עמדות המועצה הראשונה הייתה מדיניות נפוצה של אנשי כנסייה שביקשו לקדם את עמדותיהם; המנצחים בוועידות אפסוס וכלקדון, שהניחו את הנדבך הבא של האורתודוקסיה, ראו את עצמם ונתפשו בידי יורשיהם כ"סיעה הניקיאית" שעמדותיה לא היו אלא אלו שהוצגו כבר ב-325, לכאורה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ועידת ניקיאה בוויקישיתוף

• Council of Nicaea I באנציקלופדיה הקתולית החדשה, 2003
• ועידת ניקיאה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)