זַנְבָן עֲרָבִי (שם מדעי: Turdoides squamiceps) היא ציפור שיר ממשפחת הזנבניים אשר נפוצה בערוצי נחלים לאורך הבקע הסורי-אפריקני מחצי האי ערב בדרום ועד ישראל בצפון. בישראל הזנבן חי בעיקר באזור הערבה וסביב ים המלח. שמו ניתן לו בגלל זנבו הארוך. אורך הזנבן כ-26 עד 29 ס"מ, מוטת כנפיו כ-31 עד 33.5 ס"מ ומשקלו כ-64 עד 83 גרם.

קריאת טבלת מיוןזנבן ערבי
מצב שימור
conservation status: least concernנכחדנכחד בטבעסכנת הכחדה חמורהסכנת הכחדהפגיעקרוב לסיכוןללא חשש
conservation status: least concern
ללא חשש (LC)‏[1]
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: עופות
סדרה: ציפורי שיר
משפחה: זנבניים
סוג: זנבן
מין: זנבן ערבי
שם מדעי
Turdoides squamiceps
קרצשם, 1827
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
זנבן ערבי בפארק ירוחם.
זנבן אוכל מכף היד

התנהגות עריכה

הזנבן הוא ציפור ייחודית בשל העובדה שהיא חיה במהלך השנה כולה בקבוצה, הכוללת פרטים קבועים ומגינה על טריטוריה משותפת. בין חברי הקבוצה קיים מדרג חברתי קווי (ראו סדר ליניארי), הנקבע על פי הגיל ועל פי הזוויג. מבין חברי הקבוצה, רק הזנבנים הבכירים ביותר משתתפים ברבייה. מביניהם, אלה שנמצאים במדרג נמוך יותר מזדווגים בעיתוי שבו סיכויי ההפריה נמוכים, או בעיתוי שבו צאצאיהם יבקעו אחרונים ולכן מקומם בקבוצה יהיה נחות מזה של אחיהם.[2] עם זאת, הקבוצה כולה משתתפת בגידול הגוזלים, עד כדי כך שבהרבה מקרים לא ניתן לקבוע בוודאות מיהם ההורים הביולוגים (אלא אם זו קבוצה עם נקבה או זכר יחידים).

האפשרויות היחידות לשינוי במעמדו של זנבן הן מוות, גירוש זנבן בכיר ממנו, או השתלטות על קבוצת זנבנים אחרת. אולם סיכוייו של זנבן שעזב את הקבוצה לשרוד ולהשתלט לבדו על קבוצה אחרת נמוך ביותר, ולכן מספר הזנבנים שבוחרים באפשרות זו נמוך יחסית. לעיתים, מספר פליטים מקבוצה אחת או מקבוצות שונות מתאחדים ומשתלטים ביחד על קבוצה אחרת. קריאת תיגר על זנבן בכיר נדירה יחסית, שכן תוצאותיה הן הרות אסון למפסיד – בניגוד לזנבן שעזב את הקבוצה מרצונו הוא לא יוכל לחזור לקבוצה ואם יישאר בחיים הוא יאלץ לשרוד לבדו כשכוחותיו מוגבלים. לכן, רוב הזנבנים מתקדמים בהיררכיה הקבוצתית בעקבות מוות או גירוש של זנבן בכיר מהם על ידי זנבנים זרים[3].

ההתנהגות החברתית של אוכלוסיית הזנבנים באזור חצבה בערבה נחקרת מאז תחילת שנות השבעים, מחקר אשר הוביל לגילויו של עקרון ההכבדה, המסביר התפתחות אבולוציונית של אלטרואיזם ותופעות חברתיות אחרות בבעלי חיים ובאדם. אצל הזנבנים, עיקרון זה בא לידי ביטוי במספר תופעות. לדוגמה, במהלך שעות היום הזנבנים שומרים על הקבוצה מעמדת תצפית גבוהה, כאשר הזכר והנקבה השליטים שומרים יותר מכל זנבן אחר.

הזנבנים מהאוכלוסייה הנחקרת סובלניים במיוחד לנוכחות בני אדם.

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ זנבן ערבי באתר הרשימה האדומה של IUCN
  2. ^ זנבן ערבי, באתר www.yardbirds.org.il
  3. ^ רוני אוסטרייכר, זנבנים הספרייה הווירטואלית של מטח