הערבה

איזור גאוגראפי בישראל
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: ערוב של מידע ממקורות מקראיים במידע ממקורות היסטוריים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

הערבהערבית: وادي عربة) היא עמק צר וארוך המשתרע מדרום ים המלח ועד מפרץ אילת ומפריד בין הרי אדום ממזרח ובין הר הנגב ממערב. אורכה של הערבה כ-175 ק"מ בקירוב מצפון לדרום. מקורות המים בערבה מועטים. בכמה מקומות, יש בערבה מחצבי נחושת ומחצבים אחרים, אך עיקר חשיבותה כאזור מעבר.

נוף טיפוסי באזור הערבה
הנוף ממצפה השלום לכיוון חצבה, בצפון הערבה

השם קדום (נזכר בתיאור נדידתם של בני ישראל בצאתם ממצרים) ופירושו אזור שומם ויבש, נרדף למדבר. יש המחשיבים את אילת כבירת אזור הערבה, משום שהיא המרכז הכלכלי והעסקי של יישובי הערבה. קו הגבול בין ירדן לישראל עובר לאורך הערבה, כמו גם השבר הסורי אפריקאי.

היסטוריהעריכה

הערבה בעת העתיקהעריכה

מימים קדומים עברו בערבה דרכים חשובות ממרכז הארץ ומהר הנגב אל מפרץ אילת ואל עבר הירדן מזרחה. על פי המקרא, בימי השופטים שלטו בה בני אדום עד שנכבשה בידי דוד המלך, שלמה המלך הקים נמל באילת וחצב נחושת בערבה. משנפרדה הממלכה, חזרו בני אדום והשתלטו על הערבה, עד שסולקו על ידי הנבטים.

בתחילתה של המאה ה-2 השתלטו הנבטים על הערבה וגם הקימו בה מבצרים ותחנות משמר לאבטחת הדרכים והאזור. אחרי הכיבוש הערבי והתנוונותן של מדינות האזור, איבדה גם הערבה את חשיבותה כמעט עד ימינו.

הערבה בעת המודרניתעריכה

בהפרדת עבר הירדן משטחי המנדט הבריטי בארץ ישראל המערבית, חולקה גם הערבה כאשר הגבול הוגדר לאורך נחל הערבה וקו הנקודות הנמוכות ביותר הממשיכות אותו דרומה עד מפרץ אילת.

הערבה יועדה להיכלל במדינת ישראל במסגרת תוכנית החלוקה של האו"ם. קטע קטן באזור סדום הוחזק בידי מפעלי ים המלח במהלך מלחמת העצמאות ושוחרר במבצע לוט. חלקה העיקרי של הערבה נתפס בידי ישראל במסגרת מבצע עובדה בסוף מלחמת העצמאות ומאז עלתה חשיבותה מחדש.

נקודות המחלוקת העיקריות בשיחות על הסכם השלום בין ירדן לישראל היו: שטח של כ־380 קמ"ר בערבה, שהירדנים טענו כי ישראל סיפחה במהלך השנים, וחלוקה במשאבי המים של נהר הירדן, שרוב מימיו נעצרו בסכר דגניה והוטו למפעל המוביל הארצי. ישראל הסכימה להחזיר את רוב השטח (כ-380 קמ"ר) ולהקצות מים ממקורותיה לירדן, ובכך למעשה נפתרה הסוגיה הטריטוריאלית בהסכם השלום.

בשנת 2010, לאחר דיונים שנמשכו מאז שנת 2004, הוחלט להעביר את נמל התעופה אילת לאזור הסמוך לבאר אורה, ולהקים בו את נמל התעופה רמון. נמל התעופה נפתח ב-21 בינואר 2019.[1]

בלילה שבין 3 בדצמבר ל-4 בדצמבר 2014 כ-5 מיליון ליטרים של נפט גולמי דלפו מקו צינור אילת-אשקלון באזור היישוב באר אורה[2]. הנפט הגולמי זרם לשמורת ערבת עברונה הסמוכה וגרם לאסון אקולוגי חמור בתוכה.

באוקטובר 2018 הודיעה ממלכת ירדן כי עקב מחאה ציבורית חריפה[3] היא לא מאריכה את סעיף החכירה של מובלעת צופר[4]. שנתיים לאחר מכן אכן הועברה מובלעת צופר לשליטה בלעדית של ירדן[5].

בדצמבר 2020, כ-10 שנים אחרי שהותקן שדה סולארי ראשון בערבה, הצליחו יישובי האזור לספק לעצמם את כל צריכת החשמל בשעות היום מאנרגיה ירוקה.[6]

נקודות ענייןעריכה

 
דישון מקראי על רקע נוף ערבה אופייני בחי-בר יטבתה

אתרים ארכאולוגייםעריכה

האתרים הארכאולוגיים הבולטים בערבה הם:

פרט לאתרים אלו, יש בערבה שרידים רבים של דרכים עתיקות (למשל, דרך הבשמים חוצה את הערבה באזור מואה) ואתרים נוספים, בעיקר בקרבת מעיינות ומקורות מים אחרים.

אתרי טבעעריכה

אטרקציות תיירותיותעריכה

אגני ניקוז ונחליםעריכה

אגן הניקוז הראשי בערבה הוא זה של נחל הערבה המתנקז לכיכר סדום. נחל הערבה קולט אליו מי שיטפונות המגיעים משטחים נרחבים בהר הנגב ובהרי אדום.

היובל העיקרי של נחל הערבה בתחומי ישראל הוא נחל פארן (למעשה, זהו הערוץ הראשי, אך לפי השמות העבריים, נחל פארן נחשב כיובל של נחל הערבה). יובלים גדולים נוספים הם נחל חיון, המנקז את דרום הנגב, ונחל נקרות המנקז את אזור מכתש רמון.

שני ערוצים חשובים נוספים בתחומי ישראל, המתנקזים ישירות לכיכר סדום, הם נחל אמציהו ונחל צין.

שיא הגובה בערבה הוא גב הערבה, ברום של כ־205 מ' מעל פני הים, מדרום לנחל חיון.

מנקודה זו דרומה ועד אילת, אין אגן ניקוז מרכזי אחד, ובערבה הדרומית יש ארבע מלחות בולטות המהוות אגני ניקוז ללא מוצא: קע א-סעידיין (צפונית ליהל, רובה המכריע בתחום ירדן), מלחת יטבתה, מלחת עברונה ומלחת אילת (האחרונה בימינו מנוקזת למפרץ אילת).

הנחלים הבולטים בערבה הדרומית הם נחל שעלב (באזור יהל - גרופית) ונחל רחם.

יישובי הערבהעריכה

 
מטע תמרים ישראלי בערבה על רקע הרי אדום.

אף על פי שהערבה היא אזור נרחב, גרים בה רק כ-60,000 תושבים, כשרובם (46,000) גרים באילת. שאר יישובי הערבה נמצאים רובם ככולם בתחום שיפוט המועצה האזורית הערבה התיכונה והמועצה האזורית חבל אילות. מרבית היישובים הם יישובים חקלאיים, והענף החקלאי הנפוץ בהם הוא גידול ירקות חממה לייצוא ולשיווק מקומי.

בהכשרת השטחים החקלאיים נעשה שימוש רב במצע חולי, הנדיר בצד הישראלי של הערבה ונפוץ בצד הירדני, למרגלות הרי אדום.

כתוצאה מכך, במהלך שנות ה-70' וה- 80' של המאה ה-20', התפתחה החקלאות הישראלית בעיקר בשטחים שנכבשו על ידי צה"ל במזרח הערבה לאחר מלחמת ששת הימים.

עם חתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן בוצעו חילופי שטחים המשאירים את רוב שטחי החקלאות בתחום ישראל. באזור מושב צופר, שם השטחים החקלאיים חדרו לעומק 4 ק"מ בתחום ירדן, הוחכר השטח ל-25 שנה למדינת ישראל, בדומה לאזור נהריים.

שני היישובים הצפוניים ביותר בערבה, נאות הכיכר ועין תמר, נמצאים בכיכר סדום ושייכים למועצה האזורית תמר.

בנוסף ליישובים אלו ראויים לציון חוות הבודדים, באר מנוחה, והיאחזות הנח"ל לשעבר שיטים.

יישובים נוספים משתייכים למועצה האזורית חבל אילות, אך מבחינה גאוגרפית אינם ממוקמים בבקע הערבה אלא בדרום הנגב:

הערבה היא אזור גאוגרפי המשתרע הן ממערב והן ממזרח לקו הגבול בין ירדן לישראל. לכן, גם העיר הירדנית עקבה שוכנת בערבה, כמו גם הכפרים פייפה, א-סאפי ואל-מזרעה.


לקריאה נוספתעריכה

יאיר גלעדי (עורך), ערבה אין קץ, הוצאת ערבה, עין יהב, אוגוסט 2012

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ איתי בלומנטל, "החזון הציוני מתגשם": נחנך נמל התעופה רמון הסמוך לאילת, באתר ynet, 21 בינואר 2019
  2. ^ אבי בר-אלי, קצא"א מודה: דליפת הנפט בערבה כפולה מהדיווח, באתר הארץ, 8 בדצמבר 2014
  3. ^ "مسيرة بعمان تطالب الحكومة باستعادة أراضي الباقورة والغمر - الوكيل الاخباري". الوكيل الاخباري (בערבית). 2018-10-19. אורכב מ-המקור ב-2018-10-21. נבדק ב-2018-10-21.
  4. ^ דניאל סלאמה, איתמר אייכנר ואילנה קוריאל, ירדן מבטלת חלק מהסכם השלום: שטחים יחזרו לריבונותה, באתר ynet, 21 באוקטובר 2018
  5. ^ משה כהן, ‏תם עידן: החקלאים נפרדו ממובלעת צופר שהועברה לשטח ירדן, באתר מעריב אונליין, 30 באפריל 2020
  6. ^ אביב לביא, לראשונה, אילת וסביבתה מספקות לעצמן את כל צריכת החשמל מאנרגיית השמש, www.zman.co.il, ‏2020-12-24