חברה עירונית

חברה עירונית (או תאגיד עירוני) היא חברה שנמצאת בשליטתה של רשות מוניציפלית כגון: עירייה, מועצה מקומית או מועצה אזורית, אשר נמצא בבעלות מלאה או חלקית שלה, ומנוהל על ידי נציגיה ואישי ציבור. חברה הנמצאת בשליטה משותפת של ממשלת ישראל ושל רשות מקומית היא חברה ממשלתית-עירונית. חברה עירונית מאפשרת לרשות המקומית לבצע חלק מתפקידיה באמצעות גוף עצמאי המוסמך להפעיל שיקולים עסקיים.

מטרה ופעילותעריכה

מטרת הקמת התאגיד העירוני היא קידום פרויקטים עירוניים לתועלת תושבי העיר על בסיס עסקי, תוך ביזור סמכויות העירייה וייעול תהליכי הביצוע וקבלת ההחלטות.

תאגיד עירוני יכול להתקיים כחברה, חברה לתועלת הציבור או עמותה.

מבקר המדינה תיאר את מהותו של תאגיד עירוני:

תאגיד עירוני, ככלל, נועד לשמש כלי בידי הרשות המקומית לביצוע המשימות המוטלות עליה והוא משמש מעין זרוע ארוכה עבורה. בה בעת, התאגיד העירוני הוא ישות משפטית הנושאת את עצמה, ואין רואים בו מחלקה ממחלקות הרשות המקומית. מרגע התהוותו קונה לעצמו התאגיד העירוני זכויות וסמכויות וכן נושא בחובות. חובת הזהירות היא שהתאגיד לא יהפוך לנטל כספי וניהולי על הרשות המקומית.[1]

על פי הנדרש בצו העיריות, התאגיד העירוני יפעל לטובתם של תושבי העיר, תוך שמירה על שקיפות כלפי העירייה ומתן דו"חות על פעילות התאגיד. התאגיד מחויב לחוק חובת המכרזים, תשנ"ב-1992, ומשכך, פעילותו והתקשרויותיו כפופות למכרזים, או שנדרש פטור כללי או ספציפי מן המכרז.

הבסיס החוקיעריכה

סעיף 249(30) לפקודת העיריות מקנה לעירייה סמכות "לייסד חברה, אגודה שיתופית או כל אגודה אחרת לכל מטרה שהיא בגדר סמכויות העירייה ותפקידיה, לרכוש מניות או ניירות ערך או זכות הנאה אחרת של כל חברה, אגודה שיתופית או אגודה אחרת, שמטרותיה מסייעות, לדעת המועצה, להשגת כל מטרה כאמור, ולנהוג בהם דרך בעלים".

צו העיריות (הקמת תאגידים), תש"ם-1980, מסייג סמכות זו וקובע: "לא תייסד עירייה חברה, חברת בת, אגודה שיתופית או כל אגודה אחרת (להלן - תאגיד), לכל מטרה שהיא בגדר סמכויות מועצת העירייה (להלן - המועצה) ותפקידיה, ולא תרכוש מניות או ניירות ערך או זכות הנאה אחרת של כל תאגיד שמטרותיו מסייעות, לדעת המועצה, להשגת כל מטרה כאמור ולא תנהג בהם דרך בעלים ולא תהיה חברה בעמותה, אלא באישור שר הפנים ובתנאים שהוא קבע."[2] מכוח צו זה פרסם משרד הפנים נוהל אסדרת חברה עירונית.[3]

הצו כולל דרישה כי החלטה בדבר ייסוד התאגיד תתקבל במועצת העירייה, וכן מצוין כי שר הפנים לא יאשר את הבקשה לייסוד כל עוד הוראות מסוימות לא יוכנסו לתקנון התאגיד. הבקשה לייסוד התאגיד צריכה להיות מנומקת ומלווה בתוכנית אסטרטגית אשר תכלול השפעות כלכליות, תחזית שנתית וחלופות להקמת התאגיד.

חברות עירוניות בישראלעריכה

חברות עירוניות פעלו בישראל עוד לפני קום המדינה, וכיום פועלות מאות חברות עירוניות. מהן שהוקמו למטרה ממוקדת, כגון גן החיות התנ"כי, ומהן שפועלות בקשת רחבה של נושאים, כגון כיוונים - החברה לתרבות הפנאי באר שבע. יש שהתאגדו כחברה כלכלית (הפועלת למטרות רווח) ויש שהתאגדו כחברה לתועלת הציבור.

תאגידי המים והביוב אינם מהווים חברה עירונית, אף שהם בבעלות הרשויות המקומיות, משום שתאגידים אלה הוקמו מכוח חוק תאגידי מים וביוב, שבו נקבע שסמכויות העיריות הנוגעות לתשתיות המים והביוב הופקעו מידיהן ונמסרו לתאגידים בלבד.[4]

התנגדויות לתאגיד עירוניעריכה

יש הרואים בתופעת התאגוד העירוני הפרטה שאינה ראויה, כאשר העירייה המהווה גוף ציבורי מפריטה חלק משירותיה, ומעבירה אותם לגופים כלכליים בעלי שיקולים עסקיים, אשר מרוויחים על חשבון הציבור, ולעיתים תוך שימוש במוצר חיוני וציבורי.[5]. בנוסף, מבחינה עקרונית, פעילותה של עירייה כפופה לחקיקה ראשית ומשנית אשר נקבעה בידי הכנסת והשרים. אפשרות הקמתו של תאגיד עירוני מפחיתה לכאורה את הפיקוח על פעילותה של עירייה, ופותחת פתח לשחיתות וניצול כוח הנתון בידי התאגיד.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ אסדרת התאגידים העירוניים בשלטון המקומי והפיקוח עליהם, באתר מבקר המדינה
  2. ^ צו העיריות (הקמת תאגידים), תש"ם-1980, באתר "נבו"
  3. ^ נוהל אסדרת חברה עירונית, באתר של משרד הפנים
  4. ^ חברה עירונית, באתר של "אברהם בר עורכי דין"
  5. ^ [1] אמיר פז-פוקס זֹהר כוכבי - בין הציבורי לפרטי: הפרטות והלאמות בישראל דוח שנתי 2010, עמוד 17