פתיחת התפריט הראשי
כותרת הטור "חד גדיא"
כותרת הטור "חד גדיא" (וריאנט נוסף)

חד גדיא הוא טור הומוריסטי-סאטירי מאת אפרים קישון, שהתפרסם בעיתון "מעריב" במשך כשלושים שנה, החל משנת 1952 ועד אמצע שנות ה-80.

טור "חד גדיא" הראשון התפרסם ב-14 במאי 1952.[1] בטורים יצר קישון דמויות אחדות, ובהן ארבינקא הערמומי,[2] הפקיד הממשלתי ד"ר בר-ביצוע,[3] השחקן ירדן פודמניצקי,[4] האינסטלטור שטוכס[5] (ומאוחר יותר: שטוקס[6]) ועוד. כן הופיעו בהם בני משפחתו של קישון: האישה הקטנה[7] וילדיו רפאל, עמיר ורננה.[8]

בחלק מהטורים הגיב קישון על אירועים אקטואליים,[9] אך פעמים רבות הוא עוסק בתלאות היומיום, כדוגמת בעלי מלאכה הנותנים שירות לקוי (האינסטלטור שטוכס,[5] הנגר יוסף קדמון,[10] המוסכניק מיקו המחליף[11]) והביורוקרטיה הבלתי נסבלת.[12]

בטורים נכללו חידושי לשון של קישון, כגון הפועל "לגמוז",[13] שמשמעו לחסל ולהרוס, ונגזר משמו של מבקר התיאטרון הנודע חיים גמזו, משחקי מילים וכן צורות לשוניות אידיוסינקרטיות כגון "באחד האמשים" (כלומר, באחד הימים האחרונים). קישון כינה את טורו "המדור הציבורי" (ובראשי תיבות: "המ"צ").

הטורים לוּו תחילה באיורים פרי עטו של קישון, ובהמשך בקריקטורות, בעיקר מפרי עטו של ידידו זאב.

בראשית 1987 פרסם קישון במעריב "סיבוב שני" של טוריו.[14]

רבים מהטורים שהופיעו בעיתון נאספו לאחר מכן בספרים. הראשון שבהם, "אלף גדיא וגדיא", יצא לאור ב-1954, פחות משנתיים לאחר ראשית הופעתו של הטור (הוצאת כתבים, תשי"ד 1954), ואחריו הופיעו "לא נורא" (נ' טברסקי, תשי"ז 1957), "הכל תלוי" (נ' טברסקי, תשכ"א 1961), "באחד האמשים" (נ' טברסקי, תשכ"ג 1962), "הכל-בו של אפרים קישון" (ספרית מעריב, תשל"ב 1972)[15] ועוד.

חנה זמר עמדה על שיטתו של קישון בטוריו: "הטכניקה של קישון היא ההגזמה. הוא נזקק להפרזה כשם שנזקקים למשקפיים – ומרכיבם לקורא על מנת שיראה את אשר סמוי מעינו הבלתי-מזוינת; יראה ויצחק."[16] הוסיף על כך י. רם: "לדידי, הצד האהוב ביותר של קישון הוא ההומור הפרוע, המגיע לעיתים לידי סוריאליזם של חלום בלהות. ... קישון מסוגל לקחת נושא שחוק, כמו הרדיפה אחרי שרברב עמוס עבודה, ולהופכו ליצירת מופת קטנה של בלהה."[17]

בשנת 1958 זיכה "חד גדיא" את קישון בפרס סוקולוב לעיתונאות. ועדת השופטים (פרופ' ישראל אפרת, מאיר גרוסמן, אהרן קלאוס, ברוך קרוא ויעקב רבי) קבעה כי "אפרים קישון ביצר לו טור קבוע ב"מעריב" והצליח להכניס נעימה מיוחדת משלו לפליטון ולרשימה ההומוריסטית העברית. רשימותיו מצטיינות בתכנון החריף, בקיצורן, בשנינותן וגם בלשונן העברית הגמישה והחיננית."[18]

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ אפרים קישון, אל המוני העם!, מעריב, 14 במאי 1952
  2. ^ הטור הראשון של ארבינקא: ביקור בשיכון, מעריב, 26 ביוני 1952
  3. ^ אפרים קישון, מבצע בבל, מעריב, 27 ביוני 1952
  4. ^ אפרים קישון, שחקן, מעריב, 11 ביוני 1954
  5. ^ 5.0 5.1 אפרים קישון, שטוכס, מעריב, 17 במאי 1954
  6. ^ אפרים קישון, אז גם שטוקס, מעריב, 27 בינואר 1967
  7. ^ אפרים קישון, הקצר, הארוך והגמוז, מעריב, 14 באוגוסט 1970
  8. ^ אפרים קישון, אם תרצו אין זו הגדה, מעריב, 3 באפריל 1970
    אפרים קישון, המשפחה כנושא, מעריב, 16 במאי 1980
  9. ^ למשל: היד החזקה, מעריב, 15 במאי 1952, שנכתב בעקבות שביתת רעב של עולים מהודו שרצו לחזור להודו.
  10. ^ אפרים קישון, טוטו קדמון, מעריב, 11 בדצמבר 1959
  11. ^ אפרים קישון, מיקו ומדמואזל, מעריב, 3 בנובמבר 1961 ורבים אחרים
  12. ^ אפרים קישון, לשר אוצרי, שלום רב, מעריב, 2 באפריל 1954
    אפרים קישון, "חוק זליגזון", מעריב, 7 באפריל 1960
    אפרים קישון, חוק עפרוני, מעריב, 11 ביולי 1961
  13. ^ אפרים קישון, אי אפשר לדעת מראש, מעריב, 31 באוגוסט 1959
  14. ^ הטור הראשון: אפרים קישון, חד גדיא סיבוב שני | משיכת-הבל, מעריב, 6 במרץ 1987.
  15. ^ שבו נדפסו שבעים קטעים שפורסמו במדור בעשרים השנים שלפני כן (ספרים חדשים: עיון ראשון | "כל-בו קישון", מעריב, טור 1, 11 בפברואר 1972).
  16. ^ חנה זמר, הומור לשמו, דבר, 23 באפריל 1954
  17. ^ י. רם, הומור להמונים, דבר, 31 במאי 1963
  18. ^ פרס סוקולוב הוענק להפטמן ז"ל, גוטהלף, קישון וריבליס, דבר, 29 באוגוסט 1958; המשך, טור 4.