חוות שבעא

אזור מיושב בדלילות, בין הכפר מג'דל שמס על מורדות החרמון לבין הכפר הלבנוני שבעא

חווֹת שִׁ֫בְּעַאערבית: مزارع شبعا – "מַזַ֫ארֶע שִׁ֫בְּעַא", נקרא בישראל "הר דב") הוא אזור מיושב בדלילות, בין הכפר מג'דל שמס על מורדות החרמון לבין הכפרים שבעא וע'ג'ר. חלק מהשטח – כ-25 קמ"ר בין נחל שיאון להר דב או כתף שיאון בשמו הגאוגרפי – נמצא בשליטת ישראל מאז כבשה את רמת הגולן במלחמת ששת הימים. בינואר 1971 נחנכה לאורכו דרך גדעון המוליכה למוצבי הר דב ומשמשת דרך חליפית למוצבי החרמון. השטח בריבונות ישראלית מאז נחקק חוק הגולן ב-1981. לבנון וחיזבאללה תובעים עליו ריבונות מאז נסיגת צה"ל מדרום לבנון בשנת 2000 והכרזת האו"ם שישראל השלימה נסיגתה מלבנון בהתאם להחלטה 425 של מועצת הביטחון.

מפת אזור חוות שבעא. החוות הנטושות מסומנות באדום.

שאלת הריבונות עריכה

ארצות הברית מכירה בריבונות ישראל על השטח מתוך כך שהיא מכירה בריבונות ישראל על רמת הגולן. הקהילה הבין-לאומית חלוקה לגבי הריבונות המקורית על השטח: לבנונית או סורית. למחלוקת זו יש משמעות בעיני הקהילה הבין-לאומית לגבי השליטה הנוכחית והעתידית בשטח – אם הריבונות המקורית על השטח היא לבנונית, על ישראל לסגת מהשטח על-פי התחייבויותיה לאו"ם בעניין לבנון. אם הריבונות המקורית היא סורית, ישראל יכולה להוסיף לשלוט בו עד למציאת הסדר מדיני בין סוריה לישראל.

שאלת הריבונות על חוות שבעא התעוררה בעת סימון הקו הכחול על ידי נציגי האו"ם במאי 2000. קו זה סומן בעקבות הודעת ישראל על נכונותה לקיים את החלטה 425 של מועצת הביטחון בדבר נסיגת כוחות צה"ל משטח לבנון. נציגי האו"ם סימנו את הקו שאליו צריכים כוחות צה"ל לסגת על-פי קו הגבול הדרומי של לבנון, כפי שסומן על מפות שנשמרו בארכיון האו"ם, ועל פי מפות שקובעות את תחומי הסמכות של כוחות האו"ם יוניפי"ל ואונדו"ף (הראשון מפקח על המצב בדרום לבנון, והאחרון מפקח על קיום הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה). על פי סימון זה, אזור החוות הוא חלק מרמת הגולן ולא מלבנון, ולכן השליטה בו כפופה להסדר עתידי בין ישראל לסוריה על-פי החלטות 242 ו-338 של מועצת הביטחון. בהחלטה 1701 של מועצת הביטחון, שהביאה לסיום מלחמת לבנון השנייה, מורה מועצת הביטחון לישראל וללבנון לכבד את הקו הכחול. עם זאת, ההחלטה כוללת בקשה ממזכ"ל האו"ם לבחון את סוגיית חוות שבעא ולהציע דרכים לפתרון הבעיה (סעיף 10 בנוסח החלטה). בדוח שהגיש מזכ"ל האו"ם למועצת הביטחון ב-12 בספטמבר 2006 בנוגע ליישום החלטה 1701 הוא מציע שתי דרכים לפתרון בעיית חוות שבעא:

  1. משא ומתן בין סוריה ללבנון, שיביא להסכם בעניין הגבול הבין-לאומי ביניהן. מזכ"ל האו"ם מציין שנשיא סוריה בשאר אל-אסד התחייב לדון בנושא זה עם ראש ממשלת לבנון פואד סניורה (סעיף 45 בדוח).
  2. העברת שטח חוות שבעא ואזור כפר שובא לחסות האו"ם עד להכרעה בעניין הריבונות עליו. מזכ"ל האו"ם ציין בדוח מ-12 בספטמבר 2006 (סעיף 46) כי הצעה זו היא יוזמה של ראש ממשלת לבנון, אך הוא הצביע על קושי ליישמה, כיוון שהשטח השנוי במחלוקת איננו מוגדר היטב. בדוח נוסף בעניין יישום החלטה 1701 שפרסם מזכ"ל האו"ם ב-30 באוקטובר 2007 (סעיפים 54–58), הוא מציין כי מינה קרטוגרף בכיר לצורך הגדרת גבולותיו של שטח חוות שבעא. הוא מדווח כי זכה לשיתוף פעולה בעניין זה מצד ממשלות ישראל ולבנון, אך ממשלת סוריה לא ענתה לבקשותיו לספק לו חומר בנושא. מזכ"ל האו"ם מדווח עוד, כי הקרטוגרף הבכיר הצליח להגדיר הגדרה ראשונית את גבולות השטח על סמך החומר שנמסר לו ועל סמך ביקורו במקום (מהניסוח עולה כי הגדרה זו אינה סופית).[1]

בדוח שהתפרסם בספטמבר 2006 קובע מזכ"ל האו"ם כי המשך הפעילות הצבאית של חזבאללה בלבנון, בטענה שחוות שבעא עדיין כבושות, מנוגדת להחלטות מועצת הביטחון. עם זאת, הוא מציין שפתרון הבעיה יקל על ממשלת לבנון ליישם את הסכם טאיף, כלומר, לפרק את חזבאללה מנשקו (סעיף 44 בדוח).

לאחר מלחמת לבנון השנייה פתח האו"ם בבדיקה נוספת של הנושא על ידי מומחה מיפוי. לאחר הבדיקה קבע שליח האו"ם רן פדרסן כי "האו"ם סבור שיש תוקף לטענות הלבנוניות לריבונות בחוות שבעא" והציע שישראל תפתח בדיונים עם לבנון לגבי החזרת השטח. ישראל סירבה לדון בנושא שלא במסגרת משא ומתן כולל. לבנון וסוריה הציעו כי עד שיוכרע מעמד החוות יעבור השטח למשמורת האו"ם, אך ישראל סירבה גם לכך.[2] לעומת זאת, סיורים באזור מתבצעים על ידי חיילי אנדו"ף, חיילים של האו"ם האחראים על יישום הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה ולא על ידי יוניפי"ל – הגוף המקביל האחראי לאזור דרום לבנון.

מיקום החווה וגודל השטח עריכה

נוסף על שאלת ריבונותו המקורית, לבנונית או סורית, גם שטחו ומקומו המדויק של האזור נתונים במחלוקת כיוון שהוא מעולם לא סומן באף מפה רשמית. הדעות נעות בין האזור שבין הגבול הבין-לאומי המוכר כיום לערוץ נחל שיאון ועד לאזור בשטח של כ-40 קמ"ר, הכולל גם את החרמון עד לבניאס, מעיינות הדן והכפר ע'ג'ר.

לפי דוח מזכ"ל האו"ם מ-30 באוקטובר 2007, הגיע קרטוגרף בכיר מטעם האו"ם להגדרה לא-סופית של שטח האזור על-פי עיון במסמכים שהעבירה ממשלת לבנון וביקור באזור בתיאום עם ממשלת ישראל (סוריה לא נענתה לבקשת מזכ"ל האו"ם ולא העבירה אליו נתונים). לפי הגדרת הקרטוגרף, קו הגבול של האזור הוא כדלקמן: מנקודה מדרום לכפר הלבנוני מג'ידיה (ער'), שבה פונה הקו הצרפתי מ-1920 דרום מזרחה, יורד הגבול דרומה לאורך קו הגבול המנהלי ששורטט ב-1946 בין השטחים של כפר שבעא לבין השטחים של כפר מע'ר שבעא עד שהוא מגיע לנחל שיאון (ואדי אל-עסל), משם הוא ממשיך צפון-מזרחה לאורך קו הנקודות הנמוכות של נחל שיאון עד לפסגת ההר, הנמצא מצפון למזרעת ברח'תא, שם הוא מתחבר שוב לקו הגבול מ-1920.

היסטוריה מדינית עריכה

גורמים בין-לאומיים רבים ביקשו מסוריה ומלבנון להסדיר את הגבולות ביניהן באזור חוות שבעא מייד עם הנסיגה, אך הן עשו זאת רק בשנת 2005, כשפארוק א-שרע, שר החוץ הסורי, הכריז שהשטח הוא לבנוני במקור.[3] המתנגד העיקרי לסימון הגבול כסורי הוא חזבאללה, שמקיים מאבק צבאי נגד ישראל על הריבונות בשטח. ממשלת סניורה בלבנון תמכה בסימון השטח ובנסיגה ישראלית ממנו, בניסיון להחליש את חזבאללה.

מקור המחלוקת על חוות שבעא בהחלטת צרפת לחלק את שטח המנדט שנמסר לה בתוקף החלטת חבר הלאומים לשתי יחידות: סוריה ולבנון. השלטונות הצרפתיים לא טרחו לסמן את הגבול בין סוריה ללבנון באופן מדויק, שכן לתוואי המדויק לא הייתה משמעות מעשית מבחינתם. מפה צרפתית שפורסמה במרץ 1932 מראה את אזור חוות שבעא כחלק מלבנון, אולם מפה צרפתית אחרת משנת 1945, שנת מתן העצמאות והקמת מדינת לבנון, מראה את האזור כחלק מסוריה.[4] רק בשלב מאוחר יותר, עם עצמאות לבנון בשנת 1943, הפכה שאלת תוואי הגבול המדויק למשמעותית. על פי הגדרת הגבול, היו תחומי הכפרים: שבעא, רַאשַׁ֫יַא אל-פַחַּ֫'אר וחאצביא, חלק מהשטח הריבוני של לבנון במחוז העיר ביירות. במשך אותה תקופה היו כפריים לבנונים שגרו בשבעא יוצאים בעונת הקיץ ל"מזרעות" (כפרי קיץ), כדי לרעות את הצאן ולעבד גידולים מזדמנים. על אף חוסר הבהירות במיקום הגבול, היו ה"מזרעות" בפועל חלק מסוריה.

רוב המפות החל משנות ה-30 וה-40 ועד אפריל 2000, מעידות כי האזור שייך לסוריה ולא ללבנון. גם לאחר עזיבת הצרפתים את האזור הפכו חוות שבעא לאזור סורי. התביעה הלבנונית (בלחץ חזבאללה) לריבונות על שטח זה התחילה רק לאחר יציאת צה"ל מלבנון במאי 2000. עד אז שטח זה סומן באופן עקבי, גם במפות סוריות וגם במפות לבנוניות, כתחת ריבונות סורית.

סכסוכי גבול בין סוריה ללבנון לא היו נדירים, ובין שנות ה-50 המאוחרות ועד 1964 פעלה מועצה משותפת של שתי המדינות כדי להכריע בסכסוכי גבול. בשנת 1964 הציעה הוועדה כי שטחן של חוות שבעא יועבר ללבנון, וכי קו הגבול ישונה. למרות זאת לא נעשה דבר וקו הגבול לא שונה. אפילו מפות מאוחרות של צבאות סוריה ולבנון מעידות כי חוות שבעא שייכות לאזור שבריבונות סוריה.

נגד ובעד נסיגה מחוות שבעא עריכה

 עמוד ראשי
ראו גם – מעמדה המשפטי והבין-לאומי של רמת הגולן

לטענת המתנגדים לנסיגה מחוות שבעא, יש צורך בישיבה של צה"ל במוצבי החרמון ובשליטה של צה"ל על כתף שיאון, הוא הר דב. רכס שיאון חוצץ בין לבנון לציר העלייה החליפי למוצבי החרמון, 'דרך גדעון'. כאשר צה"ל יושב על הר דב נמנעות מחזבאללה תצפית ושליטה על הציר העולה למוצבי החרמון, והגליל העליון ואילו לצה"ל יש אפשרות לצפות בקלות על הגזרה המזרחית של דרום לבנון. אם לבנון תשלוט ברכס זה, יהיו ללוחמי חזבאללה תצפית ושליטה באש על העלייה היחידה לחרמון מכיוון מג'דל שמס, והם יוכלו לפגוע במוצבי צה"ל על החרמון כולו. לפי ההצעה העומדת על הפרק מאז מלחמת לבנון השנייה, אם יעבור השטח לידי לבנון הוא יהיה מפורז בפיקוח האו"ם, ולא תותר גישה של חזבאללה אליו, כשם שאסורה גישה של חזבאללה לאזורים אחרים בדרום לבנון מאז המלחמה, כך שטענה זאת אכן זוכה לאוזן קשבת בקרב הגורמים הבין-לאומיים העוסקים בפתרון הסכסוך. אולם, כשם שבפועל כוחות האו"ם אינם מצליחים לקיים איסור זה בשאר אזורי דרום לבנון, כך גם לא סביר שיוכלו למנוע פעילות חזבאללה בשטח זה. טיעון אחר של המתנגדים לנסיגה הוא שנטישת חוות שבעא תהיה כניעה לחזבאללה. גם אם תחליט ישראל שאינה רוצה להחזיק בשטח זה, אין בידה אפשרות למסור את השטח הזה לידי לבנון משום ששטח זה לא היה מעולם בריבונות לבנון. לפני מלחמת ששת הימים היה השטח בריבונות סורית, ולכן אם ישראל איננה מעוניינת בו היא יכולה למסור אותו לסוריה, אך לא ללבנון. כניעה לדרישות חזבאללה בסוגיה זו לא תסיט את הארגון מיעדו להנציח את העימות, וסכסוך הגבול הבא ממתין מעבר לפינה, תביעת הארגון להשיב לריבונות לבנונית שבעה כפרים שיעיים הנמצאים בגליל הישראלי ושתושביהם נטשו אותם במלחמת העצמאות.

לטענת המצדדים בנסיגה מחוות שבעא, מדובר בשטח קטן וכמעט לא מיושב, שהיה לבנוני במקורו. מעמדו הבין-לאומי של השטח ממילא אינו ברור, בגלל היותו בגולן, שסוריה דורשת את השבתו, רק ארצות הברית מכירה בריבונות הישראלית עליו, וכל תוכנית שלום עם סוריה משמעה כנראה נסיגה כלשהי (מלאה או חלקית) ממנו. הוויתור על חוות שבעא, לטענת התומכים בנסיגה, הוא מחיר טריטוריאלי פעוט היכול לסייע דרסטית בהורדת החיכוך בין ישראל ללבנון ובקידום הכוחות המתונים במדינה.[5]

ראו גם עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ דוח מזכ"ל האו"ם למועצת הביטחון מס' S/2007/641 בעניין יישום החלטת מועצת הביטחון 1701 משנת 2006, 30 באוקטובר 2007, סעיפים 54–58. ההגדרה הראשונית של שטח חוות שבעא מופיעה בסעיף 58.
  2. ^ ברק רביד, ישראל דחתה הצעה למשא ומתן עם לבנון על חוות שבעא, באתר הארץ, 19 באוקטובר 2007
  3. ^ Shabaa Farms to become officially Lebanese: Prisoners, 29 November 2005
  4. ^ ברור, משה (1988). "גבולות ישראל - עבר הווה עתיד", יהושע אורנשטין, הוצאת ספרים יבנה בע"מ, עמ' 189-190
  5. ^ צבי בראל, לתת לאסד את שבעא, הארץ, 6 במאי 2001, כפי שפורסם באתר ארבע אימהות