פתיחת התפריט הראשי

חומא (או חומה),[1] שחייתה בדור הרביעי לאמוראי בבל, הייתה בתו של איסי בנו של רב יצחק, בנו של האמורא רב יהודה.

היא הוגדרה בגמרא כאישה קטלנית, משום ששלושת בעליה נפטרו, ככל הנראה בגללה, אם בגלל מחלה מסוימת שגרמה למותם, או בגלל סיבה רוחנית שגזרה עליה שבעליה ימותו ולא יפרנסוה.[2]

תוכן עניינים

שלושת בעליהעריכה

בעלה הראשון היה האמורא רחבא דפומבדיתא, וככל הנראה שני בניו, עיפה ואבימי, תלמידי ישיבת פומבדיתא, שהיו ידועים בחריפותם, ולכן נקראו בשם "חריפי דפומבדיתא"[3], היו בניה של חומא. לאחר שנפטר נשאה רב יצחק בנו של רבה בר בר חנה, ונפטר גם הוא.

במחלוקת בין חכמים, האם חזקה היא שאישה היא אישה קטלנית לאחר שמתו שני בעליה או רק לאחר שמתו שלושה בעליה, סמך אביי, ראש ישיבת פומבדיתא, על רב יצחק בר יוסף, שקבע שהחזקה היא רק לאחר שלושה מקרים, ונישא לחומא, ונפטר גם הוא,[4] אם כי חלוקות הדעות אם היא הייתה סיבת פטירתו. בעוד שמשמעות הגמרא היא שאביי נפטר משום שנישא לה, יש מפרשני התלמוד המנמקים זאת בסיבות אחרות.

חומא הייתה ידועה ביופיה. לאחר פטירתו של אביי באה לתבוע בבית דינו של רבא את מזונותיה, ובכלל זה יין, בנימוק שאביי הרגילה בכך, ויופיה האיר את בית הדין. לאחר הדיון הלך רבא לביתו ותבע את אשתו, בתו של רב חסדא, לתשמיש. אשתו, שחשה כנראה שבעלה בא עליה בחמדה יוצאת מגדר הרגיל, ביררה מי הופיעה אותו יום בבית הדין וכשגילתה זאת רדפה אחרי חומא והכתה אותה במנעול של ארגז, וגירשה אותה ממחוזא (עירם של אביי ורבא), בנימוק שחומא רוצה להראות את יופיה כדי שתינשא לאדם נוסף, וימות גם הוא ("קטלת ליך תלתא ואתת למיקטל אחרינא").[5]

לקריאה נוספתעריכה

  • שולמית ולר, נשים ונשיות בסיפורי התלמוד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1993, עמ' 94-90

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה